עמדתי בפתח המחסן החשוך והריק. מיהרתי להדליק את האור ולחשוף את המקום שפעם היה ביתי. פעם זה היה המקום הכי מוגן ומוכר לי, ידעתי שכשאני פה אני תמיד אתקבל בחום.

המקום הזה העלה בי כל כך הרבה זכרונות, כל הצחוקים עם וויל וסיימון, הריבים בבוקר על כך שהעירו אותי, הנשיקה עם וויל, הארוחות, החיבוקים, רגעי משבר ורגעים של אושר. הכל חווינו כאן. זה היה מקום משמעותי בשביל שלושתינו.

ועכשיו המקום הזה ריק, קר ומלא באבק.

"טוב קצת הזנחתי אותו בחודשים האחרונים" חייכתי חיוך מתנצל לעבר רוזלי

רוזלי בתגובה שלחה לי חיוך מעודד "פה גרת?" שאלה

הנהנתי לחיוב, "זה היה הבית שלי" אמרתי בגאווה.

"אני מאמינה שיש לך הרבה זכרונות מפה"

צחקתי "את לא יודעת עד כמה" אמרתי ונכנסתי פנימה. ריח חזק של אבק ועובש עלה מהמחסן

"אני לא חושבת שכדי שתשארי פה, במצבך זה יכול להיות לא בריא" אמרה רוזלי בדאגה הרגילה שלה

הנפתי את ידי בביטול "במצבי, אפשר לחשוב אני חולה" מחיתי על דעתה "חוץ מזה שזה הבית שלי, ואני אחראית על הסידור שלו" חייכתי חיוך קטן

רוזלי נאנחה, היא כבר יודעת שאיתי רצוי לא להתווכח "אוקי.. בואי נתחיל" אמרה.

שנינו התחלנו לסדר, לטאטא, לזרוק את הדברים הרקובים מהמקרר, לנקות אבק, להחליף סדינים וכל שאר הדברים שהיו נזקקים בשביל שהמחסן יחזור לצורתו הקודמת.

עכשיו זה בכלל הזכיר לי את הבית הישן והאהוב, רק שעדיין היה חסר פה דבר אחד. טוב שני דברים – ויל וסיימון.

אנחה נפלטה מפי כשהפנים שלהם עלו במוחי. כל כך התגעגעתי אליהם.

"אל תתני לעצמך לשקוע עכשיו" אמרה רוזלי בחיוך ותפסה בידיי "קדימה.. גוסטה בטח מחכה לך"

הנהנתי בחצי חיוך ויצאנו משם, לא לפני שאני מעיפה מבט אחרון ומתפללת שהם יחזרו כבר.

"היי" אמרתי כשנכנסתי לחדרינו.

גוסטה הסתובב אליי לרגע, חייך, והחזיר את מבטו לעבר הנוף.

יצאתי אליו למרפסת וחיבקתי אותו מאחור, "מה? משהו מעניין?"

הוא משך בכתפיו "הכל אותו דבר, שום דבר חדש לא מופיע" מלמל

"אתה מתכוון שום דבר ישן לא מופיע" מלמלתי ונישקתי את גבו החשוף

גוסטה נאנח והסתובב אלי, "כבר עברה קצת יותר משנה, הם כבר היו אמורים לחזור. הריי אני מולך כבר כמה חודשים"

"אולי הם עדיין לא בטוחים שהומלכת.."

"נו באמת, דאגתי שזה יתפרסם בכל מקום אפשרי, אפילו האסקימוסים שבאלסקה יודעים שאני המלך" הוא הפנה את מבטו הצידה

צחקקתי, "כן, יש בזה משהו"

הוא שלח לי מבט שואל "אני באמת דואג לה" אמר ברצינות

חייכתי חיוך קטן וליטפתי את פניו "אני יודעת, וגם אני" לחשתי "אבל אין לך מה לדאוג, היא בידיים טובות, אני מבטיחה"

"איך את יכולה להיות כל כך בטוחה?"

הרמתי גבה בשאלה "טוב להזכיר לך שגדלתי איתם? סמוך עלי הם לא יתנו ששום דבר רע יקרה לה"

הוא השתתק לכמה רגעים, "ומה עם סיימון התחרפן שוב"

"הוא לא"

"את לא יכולה לדעת.."

תפסתי בפניו "גוסטה, תסמוך עלי בעניין הזה, דילן בידיים בטוחות, אני מבטיחה לך" לחשתי "הם יחזרו, אתה תראה"

גוסטה השפיל את מבטו ונאנח "אני מתגעגע אלייה" מלמל ואז הניח את ידו הגדולה על בטני – שגם גדלה בזמן האחרון – "אני רוצה שהיא תיהיה פה, במיוחד כשאת.." הוא השתתק

כיווצתי את עניי וצחקתי "נראה לך? היא לא תפסיק לצחוק עלי שאני שמנה, חוץ מזה שסיימון יתחיל לבכות וויל.. טוב אתה כבר יודע מה הוא יעשה לך"

באופן כמעט אוטומטי גוסטה הניח את ידו על הלסת שלו וחייך חיוך קטן, "אני מוכן לסבול את הכל, רק שיחזרו כבר"

"הם יחזרו".

כעבור שלוש חודשים-

פתחתי את עניי אל תוך החדר הלבן של בית החולים, עדיין מטושטשת מכל מה שקרה.

אירועי הלילה הקודם חזרו עלי בחלקים ובקושי הצלחתי לפענח אותם

"בוקר טוב לך" קול מוכר נשמע מהצד

"גוסטה" לחשתי בחיוך כשהוא התכוף לעברי ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים, הוא התרומם מעט ולפתע קלטתי שהוא מחזיק משהו בידו, משהו קטן שעטוף ברובו שמיכה דקה

גוסטה התיישב לידי על המיטה והראה לי אותו, את הקטן שישן לו בשלווה

חיוך עלה על פניי כשדמעות החלו לנזול ללא שליטה, לקחתי אותו מגוסטה ועטפתי אותו בין ידי "הוא כל כך קטן" לחשתי

גוסטה צחקו וחיבק אותי "זה לא מה שאמרת אתמול"

צחקתי, צחקתי ובכיתי. הרגשתי מאושרת, יותר מידי מאושרת שזה היה מפחיד, "אני לא מאמינה" מלמלתי

גוסטה נישק אותי על ראשי "תאמיני יפה שלי, זה הבן שלנו".

כעבור חצי שנה –

"אני עוד חושבת שזה מוקדם מידי" מלמלתי כשראיתי איך גוסטה מניח את התינוק בתוך העגלה

גוסטה נאנח "קתרין הוא חייב לקבל קצת שמש"

"אבל הוא עוד קטן מידי וחלש, מה יקרה אם הוא יצטנן? או יחתוף דלקת ראות?"

"את הסתכלת החוצה? אין שום זכר לענן או רוח. הוא לא יצטנן זה בטוח" גוסטה המשיך להתעקש

"ומה עם חיידקים? מה יקרה אם הוא יחלה?"

"הוא צריך לחלות, ככה הוא ישפר את המערכת החיסונית שלו"

"שטויות!" מחיתי עליו

גוסטה גלגל את עניו "קדימה קתרין, רק לכמה דקות נעשה פה סיבוב ונחזור, לא יקרה לו כלום, אני מבטיח"

שתקתי. פחדתי שיקרה משהו

"קדימה, סמכי עלי" הוא נתן לי נשיקה במצח והתחיל לדחוף את העגלה

"בסדר" אמרתי והתקרבתי "אז בלי העגלה, אני אחזיק אותו" מיהרתי להוציא אותו מהעגלה ולהחזיק אותו צמוד אליי, אני אגן אליו מכל רע.

גוסטה צחק ועזב את העגלה "בסדר, אם זה מה שיתן לך להרגיש טוב עם עצמך" הוא חיבק אותי ויצאנו אל מחוץ לארמון.

התיישבנו על הספסל הקטן שבחצר הגדולה של הארמון והבטנו בנוף מבלי לומר הרבה

"זהו, הוא קיבל שמש אפשר לחזור?" שאלתי

גוסטה נאנח שוב "אולי תפסיקי להיות כל כך לחוצה, תשבי פה ותרגעי קצת, את יותר מידי בלחץ בתקופה האחרונה"

"טוב יש לי סיבה..."

"ועכשיו יש לך סיבה להרגע, אז דיי!" הוא התעקש ואני נכנעתי. "יופי, ככה אני אוהב אותך" גוסטה ליטף את ראשי ברוגע

הסתכלתי על התינוק שלנו. הוא ישן בשלווה בין ידיי. "תגיד" מלמלתי "פעם חשבת שזה יקרה? שנשב פה ככה אתו?" שאלתי את גוסטה

"בחיים לא" גיחך "הייתי בטוח שנסיים במקום הרבה יותר שונה.. שכל אחד יהיה באזור שלו, את עוד תהייה עם סיימון וויל במחסן, אני ינהל את הממלכה" הוא שתק לכמה שניות ולקח נשימה "באותו היום של הטקס, לפני שבאת ואמרת שאת מסכימה להיות איתי.. אני זוכר שהיה איזה רגע שחשבתי שככה הולכים להראות כל החיים שלי, חיים שהם געגוע אין סופי לדבר שבחיים לא יהיה שלי" הוא הסיט אלי את מבטו וחייך, "ועכשיו את שלי, רק שלי"

חייכתי אליו חזרה והנחתי את ראשי על כתפו, "אם היית יודע שזה מה שיקרה, כולל זה שאחותך תעזוב והכל.. היית עושה משהו שונה?"

"לא הייתי משנה כלום, לא הייתי מסכן את זה בשביל שום דבר. חוץ מזה שדילן בחרה לעזוב בגלל בחירות שלה, זה לא קשור למעשים שלי" אמר, "ואת? היית משנה משהו?"

הסתכלתי על הקטני שהיה בין זרועותי, "בחיים לא".

יכולתי להרגיש בחיוכו של גוסטה.

"המלך גוסטה" הופיע לפתע אחד השומרים היותר קרובים לגוסטה "אני חושב שכדי שתבוא איתי, שניכם"

שנינו נעמדנו והבטנו בו בשאלה, "קרה משהו?" שאל גוסטה בדאגה

"אני.. כן.. בואו איתי בבקשה" אמר, לא ממש החלטי "יש כמה אנשים ש.. מחכים לכם"

החלפנו בנינו מבטים תוהיים והלכנו בערבותיו עד לשער הגדול של הארמון.

שם הם עמדו.

הרגשתי איך גופי קופא במקום.

הבגדים שלהם היו בלועים, הם היו רזים יותר ואפילו דיי חיוורים, ועם זאת היה להם חיוך גדול על הפנים.

"דילן" יכולתי לשמוע את גוסטה ממלמל שנייה לפני שרץ לקרתם וחיבק אותה בחוזקה, לא מפסיק להגיד לה דברים שלא שמעתי.

אני לעומתו לא הצלחתי לזוז. כל כך הרבה פעמיים דמיינתי את הרגע הזה, היו לי כל כך הרבה מה להגיד להם ולחבק אותם, אבל עכשיו.. ברגע האמת.. פשוט לא יכולתי לזוז.

הארבעה הרימו את מבטם אליי, מסתכלים על הקטן שבין ידיי ושואלים את גוסטה משהו. הם גם נראו בשוק, אבל אז חייכו והתחילו להתקרב

"קתרין" דילן הייתה הראשונה לשבור את השתיקה, היא עטפה אותי בגופה הצנום וחיבקה אותי בחוזקה "קתרין.. כל כך התגעגעתי"

הדמעות החלו להאגר בעניי, לא האמנתי שזה באמת הם. שהם פה. שכל הזמן הזה שחיכיתי להם נגמר ושהם פה עכשיו.

כאילו רק באותו הרגע זה נקלט, כל הזמן הזה שהם לא היו, כל הרגעים האלה שהם היו לי חסרים

"היי ילדה, גדלת קצת" וויל חייך

"קצת?" צחקה סיימון "תראה כמה היא תפחה"

צחקתי, צחקתי והרגשתי איך הדמעות מתחילות לנזול מעניי. כן, כבר הכרתי אותם מספיק בשביל לדעת שזה הדרך המוזרה שלהם להגיד שהם התגעגעו

גוסטה לקח את הקטני מידיי, מניח לי לחבק אותם בחוזקה

רק עכשיו, כשהם היו סביבי, הרגשתי לעצמי להתפרק ולבכות, "התגעגעתי אליכם" התרחקתי מעט והרבצתי להם "אמרתם כמה חודשים! למה התעכבתם כל כך!?"

"הי הי!" הם קראו וניסו להגן על עצמם "זה לא אנחנו זו היא!" אמר וויל והצביע על דילן

שלחתי בה מבט שואל, מוחקת את הדמעות בעניי. "מלשן" סיננה לעבר וויל והוא בתגובה הוציא לה לשון.

"למה הוא מתכוון?" שאל גוסטה

דילן החלה לשחק בשערה שהתארך מהפעם האחרונה שראיתי אותה "סתם זה היה נחמד ו.. פגשתי כמה אנשים, רקדנים. הם לימדו אותי כל מיני סגנונות ו.. זו הסיבה שהתעכבנו קצת"

"קצת!?" אני וגוסטה שלחנו בה מבט נוזף "את בכלל יודעת כמה דאגתי לך פה?" שאל אותה

"מצטערת אחי.. אתה יודע שזה הדבר האחרון שרציתי לעשות" מלמלה וחייכה חיוך חמוד ומתחנן לסליחה

גוסטה בא להוסיף אך סיימון השיג אותו, "מצטער לקטוע את ריב אחים כן" אמר והניח את ידו על כתפה של דילן, מקרב אותה אליו "אבל לא זכור לי שהשארנו איתכם את הקטן הזה שפה.." הוא הצביע על התינוק שלנו

אני וגוסטה החלפנו מבטים מחוייכים

"זה נכון?" שאל וויל, "זה באמת שלכם?"

"זה? מה הוא חפץ?" שאלתי בכעס

"אני לא יודעת מה איתך אבל מפה הוא נראה בובה ממש" מלמלה דילן ולקחה אותו בידיה "הוא כזה מתוק"

סיימון חייך לנוכח הקטן שבדיוק התעורר והביט בשלושת הזרים בעניו הגדולות. הוא תפס בידו הקטנה והזיז אותה תוך כדי שוויל עשה לו פרצופים

"את בטוחה שהחמוד הזה שלך?" שאל סיימון

"שתוק" חייכתי חיוך קטן כשראיתי איך השלושה מגיבים אליו

וויל הרים את מבטו אליי, "איך קוראים לו?" שאל את המתבקש

גוסטה ואני חייכנו זה לזו. "טום. קראנו לו טום"

"נו, צפוי" וויל וסיימון גלגלו את עניהם בעוד דילן התרגשה מהמשמעות.

"טוב אני חושב שכדי שנכנס פנימה. אתם בטח רעבים" אמר גוסטה, "חוץ מזה אם טום יהיה שתי דקות יותר מידי בחוץ, המשוגעת הזאת כבר מתחילה להכנס לסרטים" הוא גלגל את עניו ולקח את טום על ידיו.

"לא ידעתי שתהייה מהאימהות הלחוצות" מלמל וויל

"אתה מדבר.. לא ידעתי שהיא תהייה אמא, אתה מתאר עם מה הקטן הזה יצטרך להתמודד?" שאל סיימון כשהשניים התחילו ללכת אחרי גוסטה

"היי!" צעקתי לעברם, אך הם התעלמו.

החזרתי את מבטי לדילן, נשארנו רק שנינו עכשיו. "את לא רוצה להכנס?" שאלתי

היא הרימה את מבטה אל הארמון וחייכה "זה קצת מוזר לי.." מלמלה

הנפתי את ידיי בביטול, "אם אני התרגלתי אני בטוחה שגם את" חייכתי חזרה

דילן צחקקה והביטה בי, "אז מה.. בסוף את לא כוכבת במועדון קשישים?"

"ואת? לא תמותי רווקה בתולה?"

היא הסמיקה מעט "כנראה שלא".

התקדמתי אלייה מעט וחיבקתי אותה בחום. מדילן לא יצא לי להפרד בכלל, וכל כך הייתי צריכה את זה, את החיבוק הזה. "תודה על הכל דילן, באמת"

"באמת נהיית רגשנית" דילן צחקה עלי

"אוי סתמי" אמרתי והתרחקתי, "יאללה בואי נכנס לאכול"

"כן.. אני גוועת" אמרה דילן ונכנסנו אל תוך הארמון.

ישבנו כולנו סביב השולחן, צוחקים, אוכלים ומדברים על החוויות שעברנו. זה היה אחד הרגעים שאני לא אשכח בחיים, הרגע הזה בו סוף סוף הכל יסתדר, כולנו יחד.

ככה רציתי שזה ישאר תמיד, שאנחנו נשאר תמיד - משפחה אחת גדולה.