לעולם אי-אפשר לדעת מה אורב לך

בעולם מלא תהפוכות, מכשולים ומפלצות אגדיות, חברים ואויבים אך גם מה שביניהם, קסיאה מגלה לראשונה מהי אהבה. בעולם של אי-מודעות, חלומות שבורים וביטחון מתפרק, היא נאבקת להסתיר את עברה ולחתור אל עתידה. בעולם של צללים וערפל, קרן שמש בודדה מסמלת המון.

כינוי: ruhale

בת: 26

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

RSS: לקטעים לתגובות

<< מאי 2015 >>
א	ב	ג	ד	ה	ו	ש
					1	2
3	4	5	6	7	8	9
10	11	12	13	14	15	16
17	18	19	20	21	22	23
24	25	26	27	28	29	30
31

הבלוג חבר בטבעות:

- מכורי הארי פוטר -

#סיפורי פנטזיה#

אוהבים לכתוב

הוסף מסר

5/2015

פרק ארבעה-עשר - הסוואה

נשימתו של מתיאס נעתקה בהפתעה כשהליידי קסיאה עברה על פניו בדהרה, יושבת הפוך על הסוס. היא היתה האדם האחרון שהוא ציפה לראות. עיניה הכחולות ננעצו בו לרגע לפני שעקפה אותו בנקישת פרסות. הוא ראה שהיא היתה לא פחות מופתעת ממנו.

אבל לא היה להם זמן להיות מופתעים, כיוון שבעקבות קסיאה וסוסה הגיעו גם המפלצות, המנטיקורים, מגיחים מתוך הצללים של יער רית׳יאה. מתיאס נאבק לשחרר את החבלים הקושרים את ידיו ורגליו, אך המאמץ היה מיותר. הוא כבר ניסה להשתחרר עשרות פעמים ולא הצליח. מדוע שיצליח עכשיו?

שאגה נשמעה, ודמות כהה קפצה לפניו. הוא מיהר להשתטח על הקרקע, חומק מטפריה של החיה ומפיל את רקאיוס לקרקע איתו. הם התגלגלו על הקרקע הבוצית, קשורים וחסרי אונים. עיניו של רקאיוס היו עצומות בחוזקה ונדמה שהוא מלמל תפילה חרישית.

ואז היא הגיעה. מטושטשת, מהירה כל-כך עד שלא ניתן היה לראות את תווי פניה, היא שיספה את החבלים האוחזים בזרועותיו וזרקה את הסכין על הקרקע מולו. שבריר שנייה לאחר מכן היא כבר היתה הרחק משם, נלחמת באחת המפלצות.

מתיאס זינק לכיוון הסכין המוטלת ומיהר לשחרר את רגליו מכבליהן. לאחר שנעמד על רגליו הוא רץ לכיוונו של רקאיוס והתיר גם את חבליו.

״לך!״ הוא הורה לו. ״תשיג נשק!״

רקאיוס מיהר לעשות כדבריו, ומתיאס הידק את אחיזתו בסכינה של הציידת. הוא עדיין הרגיש את חום כף ידה על הכת. אך לאחר רגע מחשבותיו נאלצו לבצע פנייה חדה, כששני מנטיקורים הסתערו לכיוונו, כאילו ידעו בדיוק מי הוא. הוא השתטח על הקרקע, מחליק מתחת לבטנו של המנטיקור המזנק, ודקר אותו בבטנו. דם חם טפטף על זרועותיו, מלווה בשאגת כאב אדירה מפי החיה. בינתיים, המנטיקור השני גהר מעליו, זנבו מזדקר באיום ושיניו נוטפות ריר חייתי. הוא פלט נהמה וזינק קדימה, ניביו מכוונות לרגליו של מתיאס. מתיאס בעט בפניו, מנסה למנוע ממחשבותיו לנדוד אל הגבר הישיש המסכן שהמפלץ נטל את פניו. הבעיטה סיפקה הסחת דעת בלבד, כיוון שלאחר רגע שני המנטיקורים התנפלו עליו מחדש בטפרים ומלתעות.

בתום הלילה, כשהשמש הציצה בהתגרות מעבר לקו האופק, בעוד המנטיקורים נסוגים בחזרה אל בין צללי העצים הרחוקים, מתיאס הרגיש כאילו גפיו אבדו לו. הוא לא הרגיש את קצות אצבעותיו ובהונותיו מרוב הקור המלווה את הזריחה, ומפרקי ידיו ושריריו כאבו מהאחיזה בחרב הכבדה כל הלילה. ברגע שהמנטיקור האחרון נעלם בין העצים, מתיאס שמט את החרב מאחיזתו, עוקב אחריה במבטו בעודה פוגעת בחודה בקרקע ומשתטחת, תשושה, על האדמה. קרקוש המתכת הפוגעת בקרקע היה כמו אנחת הקלה על שהקרב נגמר.

עבר זמן מה עד שהוא הבין שהוא נמצא על ברכיו, והוא מיהר לקום. פניו היו חמות ורטובות, בין אם מרוב דם או מדמעות מאמץ. הוא נגע בפניו ואצבעותיו חשו בגבשושיות השריטות על עורו. בגדיו היו קרועים, סימני טפרים משלשלים את חולצתו לרצועות מלוכלכות. הבד עצמו היה ספוג בדם כהה, והוא לא ידע אפילו למי הוא שייך, לו או למנטיקורים.

ואז משהו חד הוצמד לבין שכמותיו. הוא לא טרח להרים את זרועותיו לאות כניעה, בין אם כי ידע שהוא לא באמת בסכנת מוות, או כי פשוט לא היה לו כוח. הוא הסתובב לאטו, ושלא במפתיע גילה מולו את הנער בהיר השיער, אוחז מולו את אותה חנית משויפת. שיערו היה מלא בנתזי דם ובנגיעות אדמה, ומחולצתו לא נותר דבר מלבד רצועות בד דקות התלויות על כתפיו. חזהו הכחוש היה חשוף, והוא נראה פגיע יותר מתמיד, אבל ידו לא רעדה כשהוא הצמיד את חוד החנית לחזהו של מתיאס. מסביבו החלו להתאסף שארית השורדים, מלוכלכים ומתנשמים, כולם פצועים ברמות אלו או אחרות.

״אתה חייב להפסיק עם זה.״ אמר מתיאס בעייפות. הוא הידק את ידו סביב החנית ולא הרפה. ״הרגע עזרתי לכם להישאר בחיים. אני יודע שלא תהרוג אותי.״

״איך השתחררת?״ סינן הנער וניסה לחלץ את החנית מאחיזתו של מתיאס, ללא הצלחה. ״חמישה מאנשינו מתים. אם אתה והחבר שלך הייתם נשארים במקום שלכם, שניים ממתינו היו יכולים להיות חיים עכשיו.״

״אתה ממש מטומטם, מה?״ קולה של הליידי קסיאה הבקיע את הדממה הרגעית. היא התפרצה אל המעגל הקטן שלהם, דוחפת בהיסח הדעת את הגברים העומדים לצדו של הנער. מתיאס נעץ בה את מבטו ללא בושה, או אולי לא היה מספיק ער כדי לשים לב לבושה. שערה היה פרוע, אך מלוכלך פחות משל האחרים, וגלימתה השחורה עדיין התנוססה על כתפיה, מעט קרועה אך עדיין שומרת על המראה המסוכן. מלבד חתכים בודדים בלחייה ואחד מעל גבתה, היא היתה בריאה ושלמה, יפה ומסוכנת כתמיד.

הנער זהוב השיער הביט בה בשאלה, מבולבל, אך לאחר רגע הוא מיהר להחליף את הבעתו לנוזפת ובלתי-מרוצה. ״ומי את, אם יותר לי לשאול, מיס?״

היא לא הביטה בו. עיניה היו נעוצות במתיאס, כמו לא מאמינה שאכן מדובר בו. לרגע היא הביטה בו באי-אמון, ונראה שהיא לא יודעת אם להציג הקלה על שהוא נותר בחיים או כעס על שהביא את עצמו למצב כזה מלכתחילה.

״ואתה מטומטם לא פחות.״ נראה שהיא בחרה בכעס.

״את מכירה אותו?״ שאל הנער. ״אולי תואילי לומר לי מי הוא?״

היא הביטה בו בשאלה. ״איך קוראים לך?״

״אני מאמין שאני שאלתי אותך שאלה קודם.״ ענה הנער. הוא ניסה לקרב את החנית קרוב יותר לחזהו של מתיאס, אך מתיאס רק חיזק את אחיזתו בה והביט בנער בעוד פניו מתעוותות במאמץ.

הליידי קסיאה נאנחה. היא שלפה סכין קטנה מכיסה והצמידה אותה לצווארו של הנער. ״תעזוב את הענף, תסתובב אליי ותענה לי על השאלה.״

הנער קפא, אך ללא היסוס השליך את החנית ארצה והסתובב לאטו עד שניצב עם הליידי אף אל אף. היא היתה יותר גבוהה ממנו בסנטימטרים ספורים.

״איך קוראים לך?״ היא שאלה.

״ניוס.״ אמר הנער.

״בן כמה אתה?״

״תשע-עשרה.״

היא קימטה את מצחה והסירה את סכינה מגרונו. ״אתה ילד. איפה ההורים שלך?״

״מתים.״ ענה ניוס. ״ואני אשמח אם תעני לי, מיס. מי את ומי החבר שלך?״ הוא הורה בראשו לכיוונו של מתיאס.

״ובכן, לצערי, שמחתך אינה בראש מעייני כרגע, ניוס.״ אמרה הליידי קסיאה. היא הביטה במתיאס. ״ראיתי שרקאיוס כאן. איפה הוא?״

״רקאיוס?״ שאל ניוס. ״מי זה רקאיוס?״

מתיאס הביט סביבו. עיניו של רקאיוס פגשו בשלו מאחורי גבו של אחד הגברים הגדולים שגררו אותם אל מותם ליל אמש. קסיאה עקבה אחר מבטו, ואך עיניה נחתו על הגבר החסון וברקו בציווי, ורקאיוס נדחף קדימה, מבט מפוחד על פניו. חולצתו היתה קרועה קליל, כמו חולצתו של ניוס, ועורו היה מכוסה כתמי דם ועור ברווז.

״תסלחו לי,״ אמר ניוס. ״אני דורש לדעת מה קורה כאן. האנשים האלה הם מרגלים,״ הוא פנה לליידי קסיאה. ״הם טוענים שהם סייסים מרייבנדון, אבל אני עצמי הייתי סייס ברייבנדון, וסייסים לא לומדים להילחם ככה. הם כנראה הגיעו מאחת הממלכות החשוכות.״

על פניה של הציידת התפשט חיוך קטן. ״ובכן, אתה עומד להיות מופתע.״ היא הפנתה את גבה למתיאס והביטה אל אנשי הכפר המעטים המתגודדים סביבם. ״אני גאה להציג בפניכם את מתיאס רייבנדון, מלך קרלין. ברכותיי. כמעט הגשתם אותו למפלצות.״

...

קסיאה לא הצליחה לשמור על כוח רצונה. חיוך עלה על פניה ברגע שראתה את פניו של ניוס משתנות, ובעקבותיו כל הגברים העומדים מסביבם. ניוס העיף מבט מבוהל את הענף המחודד המוטל על הקרקע, אותו כיוון אך לפני רגעים ספורים אל חזהו של מתיאס. אז הוא הרים מבט חרד ומיקד אותו בפניו של מתיאס. עיניו בחנו אותו במשך רגעים ספורים. קסיאה כמעט והבחינה במאבק המתחולל בתוכו - הוא תהה אם לומר שהיא מדברת שטויות ולהסתכן בלגלוג על מלכו, או לכרוע על ברכיו בו במקום ולהרוס את כל מה שיצר מתדמיתו בימים האחרונים.

״שקרנית.״ נהם לבסוף אחד הגברים האחרים, גבר נמוך וגוץ בעל כתפיים רחבות ולבוש שריון מאולתר מקרשים. ״זה לא המלך. היינו יודעים אם הוא היה המלך.״

״כן,״ תמך בו גבר נוסף. ״מה, את חושבת שאנחנו לא יודעים איך המלך שלנו נראה?״

״ובכן, זה מוכיח שאתם לא.״ אמרה קסיאה. ״כי זה הוא.״ היא הביטה במתיאס, מחכה שיאמר משהו. להפתעתה, מבטו היה נעוץ בה כל הזמן הזה, והיא לא ידעה מה להבין ממנו. כעת הוא בלע את רוקו בדממה, זקף את גבו והעלה על פניו מבט יהיר.

״כן, זה אני.״ הוא אמר בקול צלול. ״שמי מתיאס ביין רייבנדון, ואני הוא מלכה העכשווי והחוקי של ממלכת קרלין.״ הוא לחלח את שפתיו. ״אני לא מאשים אתכם על רצונכם להיפתר ממני. זה הגיוני, שכאשר מגיע לוחם זר וחמוש לביתכם, אתם תפקפקו בו, במיוחד בזמנים אפלים אלו. אני גם לא מאשים אתכם על יחסכם אליי, בתור המלך.״ הוא נשם עמוק. ״שמעתי מה אתם חושבים עליי. חלקתם איתי את פחדיכם, חששותיכם ודעותיכם, ואני מודה על כך. כעת, אני אוכל לתקן את מה שהתקלקל בשלטוני, ואני לא אתן למפלצות לשלוט בכם יותר.״ עיניו עברו על פני הקהל ונעצרו על כל פנים מפוחדות בתורן. ״ולכן,״ קולו התגבר. ״אני דורש שכל אחד מכם יארוז את אוצרותיו ויבוא בעקבותיי אל רייבנדון, עוד היום. שם תקבלו מחסה והגנה ראויה.״ לחשושים עלו בקהל הגברים ההמומים. קסיאה הבחינה בחיוך קטן עולה על פניו של אחד הנערים הצעירים יותר.

לרגע השתררה שתיקה. מתיאס הביט בקהל. הקהל הביט במתיאס. קסיאה לא ידעה לאן להביט. ואז, לאחר שאיש לא זז ולא פצה את פיו, מתיאס אמר, באי רצון בולט, כאילו לא רצה להשתמש בעול מעמדו כדי לצוות על האנשים הללו, אשר עד לפני דקות ספורות נלחמו ונפצעו לצדו וכעת עומדים מולו מבוהלים, ״אתם משוחררים.״ אבל קולו נשבר בהברה האחרונה.

...

ארניתה הביטה מבעד לחלון הצבעוני המרוצף בפסיפס. הכיכר למטה נשטפה צבעים נשברים, ונדמתה כמו מישהו צבע על פניה במכחול. לרגע היא השתעשעה מעט בהנעת ראשה לצדדים ובגרימת הכיכר למטה לדלג בין צבעי הזכוכית, אך כשראתה את המתרחש למטה היא קפאה במקומה.

במבט ראשון הם נראו כמו איכרים עניים. מלוכלכים, בגדיהם קרועים ומטונפים, הצבע השולט הנו אפור. הם גררו את רגליהם, חלקם נושאים שקים על כתפיהם. כולם היו גברים, מלבד אחת - אישה גבוהה וחיוורת בעלת שיער ארוך ומתולתל ועיניים כחולות. פיה של ארניתה נפער לעיגול קטן. לצדה של הציידת צעד לא אחר מאשר המלך, בריא וכמעט שלם, ולצדו צעד רקאיוס, חלוש ורפוי לצד שתי הדמויות מעוררות היראה.

חיילים התפרצו לכיכר. לאחר מספר מילים עם המלך, הם פנו לקחת את השקים שנשאו הגברים המבוגרים יותר. המלך החליף מילה עם ראש המשמר והורה לכיוון העיר התחתונה. ראש המשמר הנהן, והחיילים פנו ללוות את האיכרים לכיוון אליו הורו.

ארניתה ראתה את הליידי קסיאה אומרת משהו, והמלך הביט בה במבט הערצה קצר ואז הנהן במהירות והזדרז להסיט את מבטו, פן היא תבחין במובן מאליו.

הליידי קסיאה עקפה את המלך ואת ראש המשמר והחלה לעלות במדרגות אל הטירה. זה היה הרגע שבו ארניתה התעוררה מקפאונה. היא הסתובבה, מביטה אל חדרה של הליידי הנתון לאחריותה, ומירה לטאטא גרגירי אבק אחרונים מאדן החלון, ליישר את פינת הסדין ולאזן את הוילונות בצורה סימטרית. לאחר שהכל היה מסודר ונקי עד כמה שאפשר, היא מיהרה לצאת מהחדר. הליידי קסיאה פגשה אותה על הסף והביטה בה במבט מוזר.

״טוב לראות אותך בריאה ושלמה, גברתי.״ אמרה ארניתה, קדה והסתלקה משם מהר ככל האפשר, מרגישה את עיניה הנוקבות של הציידת עוקבות אחריה בדרכה.

...

״דסדיין, תקשיב לי.״ היא התחננה. ״אני צריכה את עזרתך. זאת אני, פאריה.״ היא בלעה את רוקה לשמע האופן המוזר בו דמותה החדשה ביטאה את שמה הישן. ״אני חברה שלך. אתה יכול לעזור לחברה ותיקה, נכון?״

דסדיין הביט בה בעיניים חלולות וחייך חיוך עקום. הוא לא אמר דבר.

״עומדת לפרוץ מלחמה.״ היא לחשה לו, עיניה מתחממות מדמעות עצב ותסכול. ״אתה לא רוצה שתפרוץ מלחמה שוב, נכון? שהממלכות החשוכות יילחמו במוארות, ואלפי חיים יאבדו, ותוהו ובוהו יחזור לארץ, כמו שהיה בזמנים של המלחמה הגדולה. אתה זוכר, נכון? לא יכול להיות ששכחת את זה.״

לפתע, בעיניו החלולות ניצת אניץ של עצב. ״אני... אני זוכר.״ הוא מלמל.

״זה טוב שאתה זוכר, דסדיין.״ היא אמרה בחיוך. ״אתה צריך לזכור. אסור לשכוח דברים כאלה. ואתה צריך לקום על רגליך ולחזור להיות הלוחם הגדול שהיית פעם. אתה זוכר מה היית, דסדיין?״ היא הקפידה לחזור על שמו בסוף כל משפט, בתקווה וזה יעורר את זכרונו וישיב את אישיותו.

״היית חזק.״ היא אמרה בהערצה, מנסה להזליג מעט מהערכתה אליו אל פניו הנפולות. ״היית הדרואיד הכי חזק בארץ. כולם פחדו ממך, וכיבדו אותך והעריצו אותך, ואתה גרמת לדרואידים לצאת מהמחבוא שלהם. אתה היית נקודת תקווה לעם שלנו בזמן המלחמה הגדולה, בזמנים שהכל נדמה אבוד, ונדמה שהעולם עומד לעלות בלהבות. אתה היית המנהיג שלנו, הקול שלנו, אתה גרמת לנו לצאת מהצללים. מה קרה שעכשיו, כשההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה, כשהממלכות האפלות עומדות לפנות שוב כנגד הממלכות המוארות, אתה נסוג אל הצללים שפעם היו אויביך?״

דסדיין הרים אליה את מבטו. לפתע, תשישות היתה כל מה שהיה קיים בעיניו הזקנות. שפתיו רטטו, והוא הביט בה מקומתו הנמוכה והשפופה כמו ילד גווע הזקוק למים. אנקה פרצה מפיו, וורידיו התבלטו במאמץ. נדמה כאילו הוא מנסה בכל כוחו לומר לה משהו, אך דבר מה עוצר בעדו. עיניו השתוקקו אליה, ביקשו, התחננו שתבין אותו, שתעזור לו, והיא מצאה את עצמה מביטה אל מצולות עמוקות של יגון.

״דסדיין?״ היא שאלה בשקט. אך בן רגע, הבעת האובדן נעלמה מפניו, והאדישות חזרה. חיוך מסומם חזר אל שפתיו, ועפעפיו צנחו. הוא נראה נינוח יותר מאי פעם, ונדמה שמעולם לא היה במצב הנואש שבו היה מצוי לפני רגעים אחדים.

״דסדיין!״ היא ניערה אותו. ״מה זה היה? מה קרה לך?״ היא הביטה לתוך עיניו, ניסתה למצוא את אותה זעקה לעזרה שהיתה שם לפני רגע, אך מצאה רק לובן וריק.

״אתה שמעת מה אמרתי? על המלחמה הגדולה? אתה לא רוצה שהיא תחזור על עצמה, נכון?״ היא ניסתה לומר את אותן מילים שהוציאו אותו מהסגרו.

״כולם על העצים.״ אמר דסדיין. ״תמיד על העצים. מרחפים. בועות, בועות בכל מקום. רע,״ הוא הרים את ידו לפניו והשתעל בחרחור, ולחרדתה - ידו חזרה מכוסה דם. ״רע מאוד. תמיד היה רע. על העצים, לא מתחשבים. זה המוטו.״ הוא ניגב את ידו במכנסיו בהיסח הדעת. ״זה המוטו. זה המוטו.״

ואז היא הבינה. היא קפצה על רגליה, תפסה במפרקי ידיו הגמלוניים והביטה לתוך עיניו. העובדה שחזר על אותו משפט, שדיבר על העצים... בועות על העצים... על מה זה יכול להיות מדובר, מלבד מושבת הדרואידים שביער הכשוף? הבתים הנראים כמו בועות מרחפות ברחבי הענפים? ומדוע שהוא יאמר שזה רע וחסר התחשבות, אם המקום ההוא היה ביתו, אם הוא גדל שם?

זה המוטו. זה המוטו. המוטו עליו הוא חוזר שוב ושוב בראשו, כמעט כמו היפנוזה. והוא נראה בטוח לחלוטין בדברים שהוא אומר, למרות הריק בעיניו, כמעט כאילו...

״תסתכל עליי!״ היא ציוותה ואחזה בצידי פניו, מכריחה אותו להביט בפניה. היא העמיקה את מבטה, מסתכלת לתוך מעמקי עיניו, אל תוך מנהרת האישון העייף ואל תוך מחשבתו, תודעתו...

ושם היא מצאה את מה שחיפשה. צל, יושב בתוכו ולוחש לו מילים זדוניות. מפנה אותו כנגד בני מינו, נגד משפחתו, נגד מולדתו.

״רמוטיו.״ היא אמרה, מתחילה מהכישוף הפשוט ביותר. אך הצל לא זז, ונדמה שהוא צוחק בפניה. דסדיין חירחר מעט וזוויות פיו התעקלו לחיוך.

״אוקיי,״ היא אמרה לעצמה בשקט ושינתה את עמידתה, פישקה את רגליה ונטעה את עצמה בקרקע, מתכוננת לבאות. מזמן היא לא ביצעה גירוש שדים; המאמץ יכול להועיל לה.

״אפוסינדרסי,״ היא אמרה לצל. ״אפוסינדרסי אפו דו קפאלי.״ היא ריכזה את כל כוחותיה, רבים ככל שהיו. לאט לאט הרגישה את אורו של הקסם מתערבל בורידיה, מציף אותה בניצוצות מרפאים. היא הזרימה את כוחה דרך זרועותיה, נרעדת כשעצביה נגלו אל הקסם, עד לאצבעותיה ולכריות אצבעותיה הנוגעות בלחייו ובצווארו של דסדיין. אנקה פרצה מפיו, אך היא לא הפסיקה. ״אפוסינדרסי אפו דו קפאלי.״ היא חזרה על המשפט, הנאמר בשפתם העתיקה של הקוסמים מהדור הישן. באיטיות אך בכוח היא הכריחה את האור לזרום מאצבעותיה אל תוך ורידיו של דסדיין, ושם חיכתה לה ההתנגדות לה ציפתה - אופל השוכן בעורקיו של הדרואיד הזקן, נלחם נגד האור. אופל במרכז יצור כה טהור, כה חכם, כה חזק. אופל שהצליח באופן כלשהו לחדור פנימה, אל גופו ואל ראשו, עד שהותיר אותו כלא יותר מבובה על חוט.

״אלפרוסטה טול מלוגו טול סקוטאני.״ היא אמרה בקול רועם, מרגישה את הקסם בוקע מתוכה מכל הכיוונים, מניחה לו להתפרץ לזרום דרך גופה אל גופו העייף של חברה, להילחם בצללים שהתנכלו בורידיו של הדרואיד, ותפקידם להחליש אותו ולהוליך אותו שולל עד שייאבד קליל את כוח רצונו. אך היה מדובר בדסדיין, והיא ידעה שהוא משקיע את כל מאמציו על מנת להילחם בצללים, ולפני רגע אכן היה לו רגע של ניצחון, עד שהאפלה השתלטה עליו מחדש. אבל הרגע הזה היה מספיק כדי לגרום לה להתחיל להילחם.

היא לא ידעה כמה זמן היא עמדה שם, אך זה היה זמן רב. היא שמעה את הזמן עובר בחוץ, ברחוב, את החיים ממשיכים, את המלחמה מתקרבת. ייתכן שעברו ימים. אבל היא לא נכנעה, גם לא כשהרגישה שכוחה מתחיל לעזוב אותה בעדינות. אבל כל מה שהיא עשתה היה להעביר אותו אליו, כדי שיהיה חופשי להילחם באופל בעצמו, להחזיר לעצמו את קסמו ואת חוזקו, ולעזור לה להביס את החושך המאיים להשתלט על הארץ.

...

הלילה ירד, וקסיאה עשתה את דרכה במורד מדרגות האבן אל כיכר הארמון, לכיוון העיר. אינספור סכינים היו תלויות על שוקיה ורגליה, קרירותן חודרת מבעד לבד הדקיק של מכנסיה ומצננת את עורה. על גבה היו תלויות שתי חרבות ארוכות, כסופות, חדות יותר מהטופר החד ביותר ובלתי ניתנות לשבירה. זה היה החפץ שהיא בחרה כשלה כשהמסדר הניח לפניה את המבחר.

בחולצתה היו מוחבאים סכינים נוספות להטלה, קטנות יותר וקלות יותר, ובמגפיה היא החביאה סכינים נוספות, עגולות ומתקפלות.

הברדס כיסה את פניה ועטף אותן בצללים בעת שהיא יצאה משערי הארמון בדממה. מבלי להביט לאחור מחשש שמשרת חולף יחליט לחטט, היא החלה לרדת במדרגות כשיד חזקה תפסה בכתפה מאחור וסובבה אותה.

מרוב הפתעה, קסיאה מצאה אותה מסתובבת ללא התנגדות. אך האינסטינקט לא איחר יותר מדי, וידה זינקה אל כיס חולצתה ושלפה את אחת מהסכינים הקטנטנות. היא קיוותה אותה במהירות הבזק אל גרונה של הדמות, כשהבחינה שמדובר בלא אחר מאשר מתיאס, לבוש בברדס לא שונה כל-כך משלה.

״הוד מעלתך.״ היא אמרה בשקט, מתאמצת להסתיר את הפתעתה. היא החזירה את סכינה למקומה. ״אל תעשה את זה יותר לעולם. הייתי עלולה להרוג אותך.״

״אני סומך על כך שלא תהרגי אותי.״ אמר מתיאס. ״יש לי בקשה אלייך, ליידי קסיאה.״

״אני בטוחה שזה יכול לחכות עד הבוקר.״ אמרה קסיאה.

״זה נוגע לעכשיו. הייתי רוצה להצטרף אלייך בפטרולים.״

בפעם השנייה זה דקות ספורות, הפתעה תקפה אותה. ״תסלח לי?״

״אני רוצה להצטרף לפטרולים. אני רוצה להילחם במנטיקורים כמו שנלחמתי בהונדיר.״

״עם כל הכבוד, הוד מעלתך, לולא הגעתי להונדיר בזמן היית נעשה ארוחה למפלצות.״

עיניו התכהו לרגע. ״לא הייתי נהרג. היתה לי תכנית.״

״ואני אשמח לשמוע עליה יום אחד, אך לא עכשיו.״ ענתה קסיאה בקור. ״אתה מעכב אותי.״ היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך הוא לא התיר לה.

״הבהרתי את רצוני.״ הוא אמר בקול רגוע. ״בבקשה. תוכלי ללמד אותי איך לא למות.״

היא צמצמה את עיניה. ״הוד מעלתך. הזמנת אותי לכאן כדי להגן על העיר שלך מהמנטיקורים. אנא, תן לי לעשות את זה ללא הפרעות. אני מצטערת להודיע לך שאתה תיחשב הפרעה.״

״אם אני אפריע לך ולו לרגע הלילה, לא אצטרף אלייך שנית.״ אמר מתיאס בסנטר זקוף.

קסיאה נשמה עמוק. מגדל השעון צלצל אחת בלילה, בצליל עמוק ורוטט שהרעיד את הדממה. היא שמעה שאגה במרחק.

״בסדר.״ אמרה לבסוף. ״בוא אחריי. תהיה כמה שיותר שקט.״ היא שחררה את זרועה מאחיזתו, הפנתה את גבה למלך והמשיכה בדרכה, מטה חצי אוזן לשמיעת צעדיו הרכים מאחוריה ואת חצי אוזנה השני מטה לכיוון העיר, היכן שהמהומות רק החלו.

כתם החום של כף ידו על זרועה התפוגג רק לאחר זמן מה.

אני מצטערת שהתעכבתי, שוב, ואני לא אומר הרבה למקרה שאני מדברת לאוויר... שוב. אין לי מושג אם מישהו עוד קורא פה בכלל.

Ruhale

נכתב על ידי ruhale , 15/5/2015 20:55
הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

7,176

הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לruhale אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ruhale ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה