סיפור בהמשכים- סוד בהפתעה :)

בגלל שהפרק ממש אבל ממש ארוך, חילקתי לשניים :)

אז תגידו תודה על ההתחשבות ; )

עבר שבוע מאז המקרה הזה, אשלי לא זוכרת כלום, כמובן שהיא לא זוכרת שהצלתי לה את החיים. ויקי כל הזמן לא מפסיקה לשאול אותי מה היה קרה לי במועדון, לא ידעתי מה לענות לה, כל מה שידעתי זה שבחור גדול בא לתקוף אותי ואני גרמתי לו לעוף אחורה. מייק ואני בקושי מדברים, רק היי וביי מתי שיוצא. אחריי שסיימתי את היום בבית ספר אמרתי ביי לויקי והלכתי למקום שאני יודעת שאני אמצה תשובה למה שקרה לי. לקחתי אוטובוס לצד השני של העיר, ירדתי בתחנה ועברתי את הכביש במהירות, הגעתי לבניין משרדים גבוהה. נכנסתי למעלית ולחצתי על קומה 64, אחריי כמה דקות ארוכות הגעתי לקומה, והלכתי למזכירה. "דינה איפה היא?" שאלתי אותה במהירות והיא ראתה שאין לי סבלנות.

"היא בפגישה." היא אמרה בלי התעניינות וחזרה למחשב.

"תגידי לה שאני צריכה לראות אותה וזה חשוב." אמרתי לה בעצבנות.

"אמרתי לך היא לא יכולה, חוץ מזה יש לך איתה פגישה בעוד שעה וחצי, זה לא יכול לחכות?" היא אמרה

"לא זה לא" אמרתי והלכתי לחפש אותה בחדר ישיבות, דינה רדפה אחריי וצעקה עליי שהיא לא יכולה לדבר איתי ואני המשכתי בלי להקשיב לה. התפרצתי לחדר וראיתי אותה, מדברת עם איש בחליפה מהודרת, הוא היה עם הגב אליי, אז לא יכלתי לראות את הפנים שלו. "אני צריכה לדבר איתך!" אמרתי לה כועסת והיא הסתכלה עליי מופתעת.

"זה לא יכול לחכות?" היא שאלה בלחץ.

"לא זה לא ! בקי! עבר שבוע, את הבטחת לי!" צעקתי עלייה, הרגשתי איך הפנים שלי הופכות לאדומות, לא יכולתי כבר עם האדישות שלהם. שהם יודעים עליי משהו ולא אומרים לי מה, שאבא שלי הולך ל"פגישות עבודה" ולא אומר לי לאן נמאס לי שלא אומרים לי כלום!

"רוני אני מבינה שאת כועסת, אבל אני לא יכולה לדבר איתך עכשיו." היא אמרה בקול רגוע שעיצבן אותי עוד יותר.

"אני לא מבין מה הבעיה?" שמעתי קול והבנתי שזה האיש שישב ביני לבין בקי. הקול שלו היה עמוק, הוא הסתובב אלי ואז ראיתי אותו, מחייך אליי, אחריי שראה אותי.

"א.. א.. אבא?" גמגמתי. חצי שנה לא ראיתי את הבן אדם, והוא מחייך אלי? רק מחייך אליי ? לא בא לחבק, או לשאול מה שלומי רק מחייך. הייתי כל כך מעוצבנת כל מה שעשיתי זה לצאת בכעסים ולטרוק את הדלת כל כך חזק שנראה לי שעשיתי סדק בקיר. אבא שלי ייצא אחריי וקרא לי.

"ורוניקה! ורוניקה חכי רגע !" הוא לא הפסיק לקרוא לי

"מה?!" צעקתי עליו וכל מי שהיה סביבנו עצר והסתכל עלינו, ואבא שלי משך אותי ביד ונכנסנו למשרד של מישהו. "עזוב אותי." אמרתי לו ודחפתי את היד שלו ממני.

"מה יש איתך? מה קרה?" הוא אמר עליי כועס.

"מה קרה לי? לא יודעת אולי זה שאני מנסה למצוא תשובות ממך ואתה לא מספר לי כלום או אולי זה בכלל שאבא שלי שולח אותי לפגישות עם מישהי שאני לא מכירה בכלל ולא רק זה הוא גם כל הזמן בנסיעות וגם כשהוא בבית שלו הוא חוזר אחריי שבוע שבועיים ואז לא מדבר איתנו לעוד איזה חצי שנה! ועכשיו שאתה בא אתה גם לא מתקשר להודיע ?! אתה יודע כמה דון מחכה לשיחות ממך? אתה יודע כמה ריאן רוצה לספר לך על השינויים שהוא עובר בחיים?" צעקתי עליו, הוצאתי עליו את הכל , לא יכולתי שלא לצעוק עליו, כל פעם שנסיתי להרגע נזכרתי בכמה אני כועסת וצעקתי עליו יותר חזק.

"את חושבת שאני אוהב את זה? להסתיר ממכם דברים? שאני לא רואה את הילדים שלי? את חושבת שאני נהנה לפספס כל כך הרבה דברים בחיים שלכם?" הוא התחיל להעלות את הקול שלו גם

"אוייש יופי נכון אתה המסכן! אתה זה שלא מבינים אותו! אתה זה שצריך לדאוג שהבית יעמוד, כי אתה הבן אדם הכי מסכן שיש העולם! כי אתה זה שכולם יודעים עלייך משהו ולא מספרים לו" צעקתי עליו בציניות. והוא רק שותק.

"ואו שתיקה, מפתיע כמה אני מקבלת את זה ממך." אמרתי לו ויצאתי מהמשרד. הלכתי למעלית ולחצתי על כפתור של הלובי וראיתי את אבא שלי מתקדם למעלית, כל כך לא רציתי שהוא יכנס ולמזלי המעלית נסגרה לפני שהוא הספיק להכנס. יצאתי בריצה מהבניין כדי שאבא שלי לא ימצא , הסתכלתי לאחור כדי לראות שהוא לא אחריי ופתאום הדבר היחידי שראיתי זה אותי על הרצפה.

"את בסדר?" שמתי קול מוכר, הסתכלתי למעלה וראיתי את מייק! מייק מארה"ב!

"כן, מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.

"מה זה את בכית?" הוא שאל אותי בלי לענות.

"לא זה כלום." אמרתי לו.

"רוצה ללכת לבית קפה? לשכוח ממה שגרם לך לבכות?" הוא שאל בחיוך ואני הנהנתי.

ממול הבניין היה מרכז מסחרי והיה שם בית קפה נחמד כזה, היה שם חמים, אני ומייק דיברנו במשך שעה, דיברנו על סתם שטויות, מייק הסתכל על השעון שלו ואמר שהוא חייב לזוז. הוא עדיין לא ענה על השאלה שלי של מה הוא עושה פה. נשארתי עוד קצת בבית קפה וראיתי שמישהו מתקרב לשולחן שלי, זה היה אבא שלי, כבר לא היה לי כוח לברוח ממנו אז פשוט נשארתי לראות מה הוא אומר, מרוב כעס לא יכולתי להסתכל לו בעיניים.

"אני לא מצפה שתדברי איתי, אני רק רוצה שתקשיבי, הגיע הזמן שנדבר." הוא אמר ברוגע.

"מי אני?" שאלתי אותו מפוחדת, הפעם הסתכלתי לו בעיניים, הוא הרגיש את הפחד שהיה בי. הוא הסתכל עליי ולא ידע מאיפה להתחיל. אני רק חיכיתי שהוא יוציא משהו מהפה שלו.

"אני צריך שתחזרי איתי לחברה." הוא אמר לי, אחריי כל הצעקות לא רציתי לחזור לשם, לראות את כל המבטים של האנשים שם, המחלה של אמא לי כבר לימדה אותי לא לשים לב למבטים של אנשים, אבל הפעם זה אנשים שיסתכלו עלי כי אני עשיתי טיפשה מעצמי לגמרי אחרי שצעקתי כמו פסיכית. "רוני, בבקשה." הוא התחנן,

"בסדר," אמרתי והוא שילם על השוקו שלי. התקדמנו לכיוון הבניין, כמו שאמרתי הבניין ממול. "למה אנחנו חייבים לחזור?" אמרתי בקול רם בגלל שהיה רעש של המכוניות,

"כי אם אני אסביר לך את זה שם יהיה לך יותר קל להבין." הוא אמר ונכנסנו לבניין, עלינו במעלית לקומה 64, דינה התקרבה אליי ואני רק הסתכלתי עליה בגלגול עיניים.

"אם את מתכוונת לעשות עוד את אחת הדרמות שלך, אז תחסכי לנו." היא אמרה בהתנשאות.

"לכי תזדייני," אמרתי לה

"רוני!" אבא שלי נזף בי.

"יופי של חינוך נתת לה רוברט." היא אמרה לו.

"את יודעת מה? אני לפחות זוכה לחנך, אבל את, את בן אדם מריר , אני לא רואה מישהו שיכול לחיות עם אישה כל כך כלבה. אז כמו שבתי אמרה, לכי תזדייני" אבא שלי אמר לה עם חיוך והיא פשוט המשיכה לשולחן שלה.

"רוברט מארק דניאל פטסון! מה זאת השפה הנגועה הזאת?" אמרתי לאבא שלי והוא רק צחק והמשיך בדרכו. המשכנו במסדרון עד שהגענו לסוף בפינה מבודדת הגענו למשרד שבחיים לא שמתי לב אליו, יחסית לכל המשרדים שהיו עם דלתות שקופות המשרד הזה היה עם דלת ברזל לא עבה כל כך, לא היה חור למפתח וגם לא היה לוח מקשים כדי ללחוץ קוד. היה רק לוח מרובע בצבע כחול.

"השרשרת שהבאתי לך עדיין אצלך?" אבא שלי שאל אותי ואני הוצאתי אותה מהצוואר והבאתי לו אותה, אבא שלי הביא לי אותה בגיל חמש ואמר לי לשמור עליה טוב טוב, כי זאת שרשרת מיוחדת. זה היה תליון עם אבן בצבע ורדרד ביחד עם סגול. החלק העליון היה עטוף בזהב ושם היה חור לחוט. הבאתי לאבא שלי את התליון שם אותו
מול הלוח ויצא מין לייזר בצבע כחול כהה שסרק את האבן והלוח בצבע כחול נהפך לירוק והדלת נפתחה. הסתכלתי על אבא שלי בבהלה "יהיה בסדר אל תדאגי," הוא אמר ונכנס למשרד ואני אחריו. החדר היה חשוך חוץ מאור אחד שהיה מכוון לשולחן עם שלוש מקומות.

"מה זה המקום הזה?" שאלתי את אבא שלי ופתאום החדר היה מואר החדר היה ענקי, כל הקירות היו לבנים ואת התקרה בקושי ראו גם כי האורות סנוורו וגם כי היא הייתה נורא גבוהה. מול השולחן היה ציור ענקי של סוס לבן דוהר. מתחת לציור הייתה במה לא גבוהה במיוחד ועל הבמה שולחן עגול עם פתח כדי להיכנס בפנים. בפנים
היה כיסא שהיה מסובב הפוך מאתנו. "אבא מה זה?" שאלתי אותו והוא רק החזיר לי את השרשרת. הכיסא הסתובב ופתאום ראיתי את בקי מחייכת אליי.