יוצאת לדרך חדשה

יש לי פה כמה חובות, אחד מהם הוא לכתוב פוסט על פחדי הילדות שלי, ואיך התמודדתי איתם ....

מאז שאני זוכרת את עצמי (וזה מגיל די צעיר) חייתי בפחד. 

מצב הצבירה: פחד. מצב הקיום: פחד. 

הזמן היחיד שבו לא פחדתי היא כאשר הייתי עם הורי (או סבי וסבתי). 

איתם הייתי כוכב, הייתי מאושרת, הייתי מרכז תשומת הלב ומסמר הערב - ילדונת מוכשרת ויפה שאוהבת לשיר ולרקוד (אז זה עוד היה "לשיל וללקוד" כי לא בטאתי "ר" כמו שצריך), יודעת עברית וספרדית, קוראת מגיל 3 בערך (בשתי השפות)....ממש כוכב.

אבל מחוץ לחיבוק הזה - בגן, בחצר הבניין, בגן המשחקים, בספריה, בבית הספר (ובדרך מכאן לשם ובחזרה) וגם בלילה במיטה - הייתי במצב של פחד מתמיד.

כל דבר וכל אחד הפחיד אותי. אנשים אחרים, ילדים, חיות (היו אז להקות של כלבים משוטטים, לעיתים צולעים או עיוורים שהטילו מורא גדול על כולם ועל פחד משתק)....צלילים (עד היום יש מוסיקה מסויימת - שיר ברדיו למשל - שגורם לאימה משתקת בכל חלל בית החזה שלי)....צללים...

היה לי דמיון מפותח ובחושך כל צללית הפכה למכשפה...

פחדתי מאנשים עם זקן (לא חסרים כאלה, בוודאי לא בירושלים)..פחדתי מדמויות בסרטים (הורי למדו להקפיד על אילו סרטים ניתן לקחת אותי ואילו לא), פחדתי מילדים (בגילי וגדולים יותר)...

פחדתי מ"התקווה" שהשמיעו ברדיו לפני סיום השידורים, כנראה כי ידעתי שאז אין ברירה וחייבים ללכת למיטה (משכתי ומשכתי לא ללכת לישון כל כל לילה היו לי סיוטים)...הורי ישנו לידי על הרצפה ליד מיטתי, או ארחו אותי אינסוף במיטתם אחרי חלום רע בלילה...

עברתי את מלחמת ששת הימים בירושלים, בלי מקלט מוקפת שקי חול, בעוד שאבי נלחם במזרח ירושלים - ופחדתי מהמלחמה, מהפגזים, מהאזעקות...

כאשר עברנו לגור בארה"ב (כבר הייתי בת 10) התחלתי לפחד משריפות (מכבי אש נסעו כל היום וכל הלילה ברחוב לא רחוק מדירתנו, והדמיון של הסירנות שלהם לאזעקת המלחמה לא עזר במיוחד....)

פחדתי גם שם מילדים בכיתה שרדפו אחרי בדרך הביתה מבית הספר (ולא עזר שכולם אמרו לי שאני פשוט מוצאת חן בעיניהם...)...

וכאשר הייתי בת 12 ארעה רעידת אדמה חזקה, 7.2 בסולם ריכטר, שהעירה את כולנו מוקדם בבקר ונמשכה יותר משתי דקות מלאות. הבתים היו בנויים לרעידות אדמה ולא קרסו, אבל גדרות האבן מסביב לגינה נפלו וכלבתנו ברחה...כל הספרים והחפצים נפלו מהמדפים והארונות והבית רעד כמו עשוי מנייר...

הפחד הרקיע שיאים שאותה תקופה, שבה חזרו כל יום (לעיתים יותר מפעם ביום) רעידות משנה במשך חודשים...ישנתי בסלון לבושה לגמרי מסרבת לעבור לפיג'מה ולמיטתי - למקרה שיהיה צורך לזנק החוצה או אל מתחת למשקופים בכל רעידה חדשה...חיי השתבשו לגמרי. 

אינני יודעת איך זה קרה - אבל פתאם הבנתי שהפחד הזה, הגדול מכולם, מדבר מה שאין לי שליטה עליו כלל ואין לאף אחד דרך להילחם בו או אף לחזות את בואו....הוא הפחד הכי חסר תועלת בעולם, הוא לא יעזור לי למנוע את מה שיקרה, ולא עוזר לי בזמן שאני ממתינה שהוא אולי יקרה. 

פתאם הבנתי שאם האדמה תפער פיה ותבלע אותי, זה לא ישנה אם פחדתי שעה או שבוע או שנה לפני כן. 

ואם זה לא יקרה - אז סתם בזבזתי ימים ושבועות וחודשים בפחד חסר תכלית.

אינני יודעת כיצד זה קרה - אבל בבת אחת הפסקתי לפחד.

ובבת אחת הפסקתי בכלל לפחד. מאנשים, מחיות, מסרטים (למרות שעד היום אינני נהנית מסרטי אימה ולא נוהגת לצפות בהם). זוכרת טוב מדי את האימה הצרופה שממלאה את גרוני ובית החזה ומשתקת....

אבל לא קיים בי פחד בחיי היום יום - השלתי אותו. ויתרתי עליו. בגיל 12. עדיין אינני מבינה איך עשיתי זאת - בעצמי ללא עזרה וללא התערבות חיצונית (הורי לא האמינו בפסיכולוגים והסיסמא בבית היתה בדרך כלל "צאי מזה" או snap out of it גם לי וגם לעצמם).

אנו חיים בארץ שבה יש יום יום סיבות לפחד, ואני מזדהה כל כך עם תושבי הדרום בתקופה זו וב-12 השנים האחרונות, ותושבי הצפון בתקופות הקטיושות והטילים....ואני מאחלת לי ולאהוביי ולכולם שלא תהיינה להם ולילדיהם סיבות כאלה לפחד ולאימה......