יוצאת לדרך חדשה

הלימודים שבחרתי הפעילו אצלי המון תהליכים פנימיים - התבוננות פנימה, העמקת ההיכרות עם עצמי.

במסגרת "נקודת מפנה" הקצו לי גם מאמנת אישית ואני מתאמנת אצלה פעם בשבוע. 

כבר עברתי טיפולים נפשיים/פסיכולוגיים בתקופות שונות בחיי. 

טיפול פסיכולוגי - שנמשך כ-3 שנים - לקראת סוף שנות העשרים של חיי, היה מדהים ופורץ דרך.

טיפול פסיכולוגי נוסף - שהפסקתי באכזבה גדולה אחרי פחות משנה - בגיל 40,  הצליח רק בקושי להוציא אותי מהמשבר העמוק שלתוכו נכנסתי אז ולא ממש נתן לי שום דבר מעבר לכך. 

עברתי גם אימון - לפני 6-7 שנים - אצל מאמנת שלמדה באימושיין ועוד עבדה בשיטה הקודמת, האונטולוגית. לפני שהתפתחה שיטת "סאטיה".

האימון היה מעולה והמאמנת מדהימה, ואיתה הגעתי לתובנות פורצות דרך.

...אבל אולי בגלל שיטת האימון עצמה, שהתפתחה מאד מאז עברתי את האימון הקודם, ואולי בגלל שזה במקביל לקורס, ואולי בגלל שאני כבר בוגרת יותר ובשלה ובאמת נמצאת בנקודת מפנה בחיי....אני מגלה בי דברים שלא הגעתי אליהם מעולם, ומתמודדת עם תחושות ורגשות בדרך שלא ידעתי מעולם.

תמיד ידעתי שקיים בי כאב שחי ממש מתחת לפני השטח ועכשיו אני סוף סוף מתחילה להגיע אליו, ללמוד להכיר אותו, אותי, ללמוד להסתכל עליו בלי לברוח מהתחושות הקשות - כדי להבין מיהו ומהו, מי אני ומה הגוף שלי זוכר......ועל ידי כך סוף סוף אולי לפוגג אותו סופית.

הבעייה היא שאנחנו באמת נוטים להמנע בכל כוחנו מתחושות לא נעימות, ויש לנו המון שיטות ומנגנונים לעשות זאת.

אחד המנגנונים להמנע מכאב ופחד הוא כעס. כן, כעס. אני רק עכשיו מתחילה להבין זאת, ורק עכשיו מתחילה לעשות היכרות עם הכעס שלי.

עם שתי הפנים של הכעס שלי.

לפעמים אני מדכאת אותו, את הכעס. 

לפעמים אנ מתפרצת, ולעתים קרובות זה בלי כל פרופורציה למה שהכעיס אותי.

שני המנגנונים הללו לא באמת מסייעים להבין את הכעס, להתגבר עליו או לפוגג אותו באמת.

ואם לא אלמד לפוגג אותו, איך אגיע אל מתחת למה שהוא מכסה מלכתחילה.....אל העצב, הכאב, הפחד - whatever מסתתר שם כל השנים מתחת לפני השטח???

אז יש לי שיעורי בית לזהות מתי אני כועסת, לתעד מה קרה, לעצור רגע ולנשום (ממש קריטית הנשימה הזאת - מאפשרת pause על הכל והתרכזות במה שקורה לי בגוף באותו רגע).....מה התחושות שעולות בי עם הכעס? 

חם לי, אני מתנשמת, נוצר לחץ בראש, מאחורי העיניים, בגרון .....לפעמים נאספות שם גם דמעות....כך מרגיש הכעס שלי.

וממה הוא התעורר הפעם? 

מה היה הטריגר?

שוב מישהו לא ספר אותי, לא התחשב ברצוני, ביטל אותי. את הרצון שלי. לא ראה אותי. שם אותי בתחתית סדר העדיפות.

שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה שלא נוחה לי.

אז מה אם לא נוח לי? זאת המציאות....עכשיו תתמודדי....מה הבעייה? מי שחופשי באמת הוא חופשי בלי קשר לנסיבות. 

אם אני חופשייה ושלווה באמת, אי אפשר להכעיס אותי. 

אז למה אני כועסת? מה זה מזכיר לי? מה זה מעלה? למה זה קשור (וזה תמיד קשור) בילדותי? 

אני בוחנת, בודקת, מתבוננת....מעלה שאלות....מפעילה דמיון מודרך להסתכל איך הכעס הזה נראה בגוף...

איפה הוא יושב? בחזה (קוצר נשימה), בגרון (דמעות), בעיניים (לחץ ודמעות), בראש (לחץ), בכל הגוף (טמפרטורה עולה, זיעה...)

איך הוא נראה? גוש שחור עגול....

לשהות עם זה, לתת לזה להיות. זה לא נעים אבל צריך להתבונן. לתת לדברים לעלות. זכרונות ילדות, התפרצויות זעם של אבא, תקריות במגרש המשחקים בגן או בבית הספר או עם אחי.....לא לברוח מזה. לשהות. להתבונן. להבין. להכיר. לקבל......לפוגג.....

יש עוד המון עבודה, אבל נראה שאני באמת בשלה לעשות אותה עכשיו.

כמובן שמנגנון הגנה נוסף שפיתחתי אי שם בהיסטוריה הוא.....אכילת נחמה. מתוקים. זה מרגיע. זה ממלא איזה חור שלא נעים להרגיש אותו....

המנגנון הזה תוקף אותי לפעמים, גם אחרי שכבר חשבתי שהעפתי אותו.

זה קרה לפני כמה שבועות וזה קרה שוב בשבוע שעבר.

לפעמים אני נלחמת, לפעמים אני נכנעת.....ומקווה שהעבודה העצמית הזאת תפוגג גם את המנגנון הזה בסופו של דבר.....

עוד מנגנון הוא הסתגרות. 

קשר עם אנשים דורש מידה מסוימת של אנרגיה, אז כאשר האנרגיות שלי נמוכות אני פשוט נמנעת מלהיפגש עם אנשים.

נמנעת מלהרים טלפון. 

נמנעת מלהגיב לפוסטים, למרות שאני קוראת את הבלוגים הקבועים שלי במסירות רבה.

מתחפרת, מסתגרת. 

זה חלק מהתהליך, כנראה, ואני שמחה על התהליך - פשוט צריך לעבור אותו. לתת עבודה, לא לעגל פינות, לא לחפף ולא להפסיק....

ואת התוצאות (מניסיון העבר) רואים די מהר (באימון, לפחות, לא תמיד בטיפול פסיכולוגי). 

אז אני אופטימית, ואני עושה היכרות מחודשת עם אמפי הילדה, ואמפי התינוקת, ואמפי המתבגרת....ועם אמא ואבא של אמפי שכבר הופנמו בתוכי והפכו לחלק ממני....לומדת להכיר, לומדת לקבל, לומדת להבין......לומדת לפוגג את מה שכבר לא רלוונטי.

שיהיה לי בהצלחה