יוצאת לדרך חדשה

בשבוע שעבר ביקרתי במקום העבודה שלי שלעבר.

זה קורה בערך פעם בחודשיים-שלושה. 

בדרך כלל כי יש לי תור לטיפול כזה או אחר בקליניקה באותו הבניין ואז אני כבר קובעת מראש לאכול צהריים עם החברים מהמשרד.

כשעזבתי את העבודה ידעתי שאני עוזבת את המקום ולא את האנשים - לפחות לא את כולם - ובאמת התברר לי שכיף לי לשמור איתם על קשר.

חלקם ממש חברים קרובים שלי, ועם חלקם סתם כיף לי להיפגש מדי פעם ולהחליף חוויות.

אני עדיין מרגישה שם כמו בבית ואפילו השומרים בחניון עדיין זוכרים אותי (מזל!), אבל אין בי טיפה אחת של געגוע למקום הזה.

אז יש חיבוקים נרגשים עם החברים האמיתיים. יש גם שיחות מסדרון קצרצרות עם אנשים שכיף לראות אבל אין איתם מעבר לכך שום קשר.

בשעה שקבענו מתיישבים באיזה חדר (או בחדר הישיבות אם פנוי) והאוכל, שכרגיל חלק הביאו מהבית וחלק הזמינו מבחוץ - יושבים ואוכלים ומפטפים בעליזות ולרגע זה כאילו לא עזבתי מעולם.

אצלם הכל המשיך להתדרדר אחרי שעזבתי, ואני בכל פעם מחדש רושמת לעצמי שטוב עשיתי שקמתי והלכתי אז, ולא משכתי עוד. 

אני מרגישה שהייתי משתגעת סופית אבל בפועל בטח הייתי שורדת. 

וגם הם שורדים, כמובן, כי כשאתה בתוך זה (ובמיוחד כשאין לך ברירה, או שזה הרע במיעוטו לעומת מקומות עבודה אחרים) אתה עושה את המכסימום ומסתדר עם מה שיש. וזה בסדר גמור. אני רק מודה יום יום שיכלתי לצאת מזה.

ואני משתפת ומספרת על הנכדים ועל הלימודים ועל המשפחה ומה קורה עם הבת של השותף שעוברת תהליך החלמה לא קל ממחלה ממארת....והם מספרים על הילדים ועל הלקוחות ועל המנהלים - וכיף לי להיות איתם.....וכיף לי שבתום כמה שעות אני חוזרת לחופש שלי ומשאירה את המקום הזה הרחק מאחורי.

הפעם כשהגעתי מצאתי בחור צעיר חמוד חדש יושב בחדר של הצוות שלי.

"את אמפיארטי?" הוא מחייך, "אני קורא ולומד עכשיו את כל המצגות שלך".

הלב שלי מתמלא נחת.

איזה כיף שהשארתי אחרי מורשת שניתן ללמוד ממנה ולהיכנס ישר לעניינים.

"אז את רוצה לעשות איתו חפיפה בנושא xxx?" שואל ש', שהבחור החדש מועמד להחליף אותו כי הוא עובר לעבוד בחברה אחרת....

אני מחייכת, ובטוחה שאם ארצה וודאי שאוכל לעשות חפיפה כזאת, אבל באותו הרגע אני בכלל לא זוכרת מזה כמעט כלום....

מדהים איך מחקתי את הכל מקדמת התודעה (ברור שבדיסק של המוח שלי זה שמור היטב וגם נגיש) וזה לא מעסיק אותי ולא מטריד אותי יותר.

נושאים שהייתי חולמת עליהם גם בלילות, מרוב שזה הטריד את מנוחתי, וכרגע התקשיתי להיזכר בכלל......

איזה כיף, חשבתי לעצמי. אני נקייה. אני חופשיה.