אני מגיעה לגן וחונה. קודם אוספת את החכמוד, שנמצא כבר בכיתה של הבוגרים.
"סבתא אני בבוגרים, ושמנדוב בתינוקייה" הוא אומר לי בגאווה.
בשנייה הראשונה כשהוא רואה אותי הוא אומר "איפה אמא? אני רוצה את אמא" ואני מחייכת אליו בשתיקה ופורשת ידיים.... ומייד הוא מתרצה ומתחיל להתלהב. "סבתא את יודעת מה קרה היום?" לא זוכרת אפילו מה הוא סיפר.
יחד מצאנו את הנעליים שלו (משום מה הוא שיחק בארגז החול בגרביים...) ואת השקית שלו. "אני לא רוצה לשתות מים מהבקבוק שלי כי יש בתוכו אורז" אמר לי. "טוב" עניתי "אתה יכול לשתות מים מהבקבוק שיש לי באוטו ובבית אשטוף לך את הבקבוק ואכניס בו מים נקיים. "מים מהבקבוק באוטו האדום של סבתא" הוא אמר בהתלהבות. "הולכים להביא את השמנדוב" אמרתי לו, והוא הוביל אותי בדרך קיצור, דרך המטבח של הגן לתינוקייה.
שם התברר שהשמנדוב לא הרגיש טוב ואפילו עלה לו החום. הוא לא ממש אכל והוא לא ממש ישן, הן התקשרו לבתי אבל היא היתה בטיול וכנראה לא היתה זמינה. משום מה הן לא חשבו להתקשר לחתני למרות שיש להן כמובן את הטלפון שלו. נראה לי שהיא חטפה עליהן עצבים על העניין הזה....
כשהוא ראה אותי הוא עזב את המטפלת שעל ברכיה התפנק, ולמרות שהוא כבר די הולך, ירד על 4 ודהר לכיוון שלי. אז אם למישהי שם היה ספק שאני באמת הסבתא שלו...
הוא לא הרגיש לי חם באותו הרגע ואפילו מצב רוחו היה טוב עדיין בשלב זה אז יצאנו שלושתנו (החכמוד הולך בראש והשמנדוב על הידיים) לכיוון האוטו.
שם חיכתה לחכמוד הפתעה, כי קנינו כיסא חדש (השמנדוב כבר לא ממש נכנס לכיסא התינוק אז העברנו אותו לכסא של החכמוד וקנינו לחכמוד כיסא "ג'ירפה" גדול ויפה). החכמוד שמח מאד על ההפתעה וטיפס לבד והתיישב ב"ג'ירפה" ופלט מספר משפטי מפתח כמו "אני מאד אוהב את הג'ירפה" וגם "אני מאד מתרגש מהכסא החדש שלי". הילד עוד לא בן 3....אבל הוא יודע לומר שהוא מאד מתרגש.
נתתי לשניהם לשתות מים (כל אחד מבקבוק אחר, למקרה שבאמת השמנדוב חולה), קשרתי אותם היטב לכסאות ויצאנו לכיוון הבית שלהם, מרחק 5 דקות נסיעה מהגן.
עשיתי סיבוב לא קטן אבל בסוף מצאתי חניה נהדרת ממש מול הבית שלהם.
כל האופרציה של הוצאתם מהכסאות, לקיחת התיקים, נעילת הרכב, חציית הכביש.....לא היתה פשוטה בכלל. מזל שלבשתי את חגורת התמיכה שקניתי לאחרונה, בדיוק למצבים כאלה. סחיבת נכדים או עבודה במטבח....
בשביל המוביל לביתם החכמוד נעצר והתחיל לחזור לכיוון האוטו. "אני לא רוצה ללכת לבית שלי אני רוצה ללכת לבית של סבא וסבתא". משהו כנראה לא הסתדר לו.... הסברתי לו שאחרי הגן היום הולכים לבית שלהם. הוא לא השתכנע. אמרתי לו שאבא יבוא עוד מעט ולכן עדיף שנחכה לו בבית. "אבא הלך לעבודה" הוא הסביר לי. "וגם אמא הלכה לעבודה". הוא חשב רגע ותיקן את עצמו "אמא הלכה להתעמלות". אחר כך היא הסבירה לי שהוא ראה אותה נועלת בבוקר את נעלי ההתעמלות שלה לקראת הטיול. הוא לא מפספס כלום הילד הזה.
לא יכלתי להתווכח עם ההיגיון הזה. "טוב", אמרתי לו, "אם נעלה למעלה לבית שלך נכין ביחד שוקו". הוא המשיך להתלבט קצת אם בכלל יש אצלם שוקו. הוא זכר בבירור שאצלי בבית יש. הראיתי לו שאפילו הבאתי חלב (כי בתי אמרה לי שנגמר). כנראה שזה שכנע אותו (או שהוא פשוט נכנע) והמשכנו ללכת לכיוון הבית. במעלית כבר הורדתי את השמנדוב לרצפה כי הגב שלי לא עמד בזה יותר.
שני הבנים התחבקו להם במעלית וצחקתי בנחת כי זה הזכיר לי שכאשר אני נכנסת עם בעלי למעלית (כן, אפילו למעלית אצלנו בבית 
) משום מה תמיד אני מנשקת אותו. זה כאילו מחייב, מין דחף בלתי נשלט - להתנשק כאשר נמצאים (לבד כמובן) במעלית יחד.
להיכנס ולצאת מהמעלית זו סאגה בפני עצמה כי החכמוד מפחד מהסף ומשום מה הוא חייב ממש לדלג מעליו. בנוסף, המעלית שלהם ישנה ואין כפתור "פתיחת דלת", ולחיצה על כפתור הפתיחה או הקומה לא שומר על דלת פתוחה. צריך לשים את האצבע ממש על העינית (שהיא נמוכה מאד) בפתח כדי לוודא שהדלת לא תיסגר על הפשושים שלי.
אז ילד אחד שרק עכשיו למד ללכת והוא עדיין חסר ביטחון מדדה לכיוון הפתח, ילד אחר פוחד לעבור את הסף....שני תיקי גן, מפתח הבית, התיק שלי (על הגב, תודה לאל) ושקית חלב....ואצבע אחת סותמת את העינית כדי שלא יקרה פה אסון......
והאור בחדר המדרגות כבה כמובן. "סבתא, סבתא, חושך" החכמוד חששן ידוע. למזלי זכרתי בדיוק היכן המתג, וליתר ביטחון כאשר האור דלק שיננתי לי היכן יש עוד מתג להדלקת האור קרוב יותר לדלת הדירה שלהם.
לא הספקנו להיכנס הביתה וכבר צלצל הטלפון שלי. יש לי אוזניית בלוטות' אז אני עונה, למקרה שזה אחד ההורים שלהם, ובאמת הקול נשמע לי כמו חתני, שלפי כל החישובים אמור להיות בדרכו הביתה. הקול שלו מקוטע וגם אותי הוא לא ממש שומע. אני מדווחת לו שכרגע נכנסנו הביתה ושהשמנדוב לא מרגיש טוב ושכנראה היה לו חום בגן. הקול מעברו השני של הטלפון לא מבין על מה אני מדברת ובעיקר לא שומע באמת את מה שאני אומרת - יש בעיות קליטה קשות באזור שלהם (כמו אצלי ביישוב, רק שאצלי בתוך הבית התקינו בסופו של דבר אחרי הרבה ניג'וסים וקצת פרוטקציות מגבר סלולרי!) ואיכשהו אני מעבירה לו את המסר שאתקשר אליו עוד מעט מהטלפון של הבית. הוא מבין ומסכים וכאשר אני מנתקת עולה בי לרגע כעס קטנטן על זה שהוא מכביד עלי עם שיחת טלפון כאשר אני בקושי מתארגנת עם הילדים שלו......
אני מנסה שוב לתת לשמנדוב לשתות (גם ככה הוא תמיד מגיע מיובש מהגן, משום מה) אבל הוא לא משתף פעולה.
החכמוד מטפס על הבימבה שלו וצועק על השמנדוב שלא יגע בו ושלא יחטוף לו. אני מסבירה בנועם שהשמנדוב לא יכול לחטוף לו כי הרי החכמוד יושב על הבימבה, אבל הוא בשלו. אני מוצאת את ההליכון/פעלתון של השמנדוב והוא הולך איתו בשמחה - בשלב זה הוא כנראה עדיין מרגיש די בסדר.
אני הולכת שנייה לבדוק מה הטלפון של חתני כדי להתקשר אליו מהטלפון הביתי ומגלה שמי שהתקשר אלי היה בכלל בחור חמוד שעבד אצלי כעובד חוץ (עובד של החברה שהציעה לי לא מזמן את הפרוייקט שסרבתי לו בנימוס). במחשבה שנייה הקולות שלהם באמת מאד דומים. אני מסמסת לבחור שכמו שבטח הבין אני עם הנכדים ואתקשר מאוחר יותר. מעניין מה הוא חשב על הדיווחים שנתתי לו על מצבו של השמנדוב....
אני מתיישבת איתם על הספה ומתחילה להקריא את "בייגלה". השמנדוב מרותק והחכמוד מגלה כמובן ידע רב. כדי לא להפלות אף אחד אני משתפת את שניהם: נותנת לחכמוד להשלים משפטים מהסיפור ושואלת את השמנדוב "איפה כלב?" , "איפה עצם" והוא מצביע על הדף ושניהם נראים מרוצים.
דרך אגב הבית כמובן נראה כמו אחרי קרב עקוב מדם. כל החדרים (אבל כל החדרים) מבולגנים ומלאים צעצועים, ספרים, וגם פריטים משומשים כמו כוסות, קשיות ו...כן, גם חיתולים! מרוב שבתי הפסיכולוגית חוששת מה-OCD שפושה גם אצלנו וגם אצל חתני במשפחה, היא הולכת על הקיצוניות השנייה! 
או לפחות זה התירוץ הרשמי שלה!!!
השמנדוב מצביע לכיוון כוס עם קש כזו שבטח שימשה את החכמוד מתישהו (אני מקוה שבבוקר אבל יש מצב שגם אמש) לשתיית שוקו. אני מושיטה לו את בקבוק המים שלו אבל "הוווו" חזק ויד קטנה והחלטית מצביעה בעקשות על הכוס המשומשת. אני מושיטה לו אותה למשחק (היא כבר יבשה כמובן ואין בה כלום) בזמן שאני הולכת למטבח ומביאה כוס פלסטיק עם מים כדי לנסות להשקות אותו בכל זאת. "הווו" נוסף מבהיר לי שלא בא לו. הוא מצביע על כוס הזכוכית בה הספקתי למזוג לעצמי מים. אין לי בעייה בדרך כלל לתת להם לשתות מכוסות שלי אבל אם הוא חולה הדבר האחרון שבא לי זה להידבק. אני כנראה ממלמלת את זה לעצמי כי מאותו הרגע החכמוד מסביר לי בכל הזדמנות אפשרית שהכוס שלי, שהשמנדוב שתה ממנה, היא דביקה. אכן הילד גאון ויודע להסיק מסקנות הגיוניות .
השמנדוב רגוע כאשר אני מקריאה סיפורים אבל לא מוכן לרדת לי מהידיים לשחק לבד. נראה שהוא באמת לא מרגיש טוב.
חתני (האמיתי) מתקשר שהוא בדרך הביתה ושהוא הזמין להם פיצה אז לא להיבהל אם השליח יגיע לפניו. אני לא נבהלת מפיצה בדרך כלל (מה גם שבתי אמרה לי שזו התוכנית). דיווחתי לו גם על השמנדוב, שכרגע לא נראה שיש לו חום אבל הוא קצת דביקוש וזה לא קורה לו בדרך כלל.
החכמוד מבקש כמובן את השוקו שלו, ולטובת העניין הוא מציע (ביוזמתו המלאה) לתת לשמנדוב לשבת על הבימבה שלו. ברגע הראשון השמנדוב זורח מאושר אבל כאשר אנחנו כבר במטבח (החכמוד על השיש כמנהגו מכין את המרכיבים) השמנדוב פוצח ב"הווו" מחאתי, יורד מהבימבה וזוחל במהירות אלינו למטבח, עושה תנועה אוניברסלית שמשמעותה "רוצה על הידיים" וכאשר אני לא נענית מייד נתפס לי חזק על הרגל. וואו, זה מחזיר אותי לינקות של בני.....הוא היה תינוק "ידיים" שכזה....עד גיל שנה וחצי/שנתיים.
בלית ברירה אני נותנת לו להישאר כך, מחבק את הרגל שלי, כי החכמוד על השיש וחסר לי שייפול פתאום...
אנחנו מסיימים להכין ביחד את השוקו והוא שותה (בכוס עם קש כמובן) להנאתו, וכאשר אני מציעה להוריד אותו מהשיש הוא מציע להכין לי קפה. האמת שמאד מתאים לי קפה. אני בודקת את מצב השמנדוב ואין בכי, רק היצמדות, אז אני מסכימה.
הוא רוצה להכין לי את הקפה של אבא (שחור) ואני מסבירה שאני שותה את הקפה של אמא (טייסטרס צ'ויס). "למה?" כמובן בלתי נמנע, והתשובה פשוטה: "כי זה מה שאני אוהבת". הוא מושיט ידוע לכלי הסוכר ואני אומרת שאין צורך, אני שותה את הקפה שלי ללא סוכר. "למה?" שואל שוב, מבולבל. אמא שותה עם סוכר..."כך אני אוהבת, מתוק שלי" אני שוב מסבירה והוא מקבל את ההסבר. אני שותה קפה חלש ולכן מדריכה אותו לשים חצי כפית. "למה?" בא לי למעוך אותו מרוב מתיקות. שמים את הספל מתחת לתמי-בר והוא לוחץ על הכפתור. עבור השוקו היה צריך רק מעט מים כדי להמיס את האבקה, אבל ספל קפה זה סיפור יותר מסובך. קשה לאצבע הקטנה והמתוקה שלו ללחוץ לאורך זמן על כפתור המים הרותחים...."זהו סבתא? מספיק?" הוא שואל, והאמת שגם מספיק לי באמת - אני שותה קפה עם הרבה חלב - וגם... אני חסה על המתוק הזה שכל כך גאה בעצמו שהוא יכול להכין לסבתא שלו ספל קפה!
בשלב כלשהו השמנדוב, שרצה על הידיים ולא קיבל, זחל לפינת המטבח והתחיל לטעום מהאוכל של החתולה (האנטיפטית שלהם) אז חיסלתי את סצינת השיש של המטבח וחזרנו כולנו לסלון. "מעשה בחמישה בלונים" ריתק את שניהם, פחות או יותר, למרות שבמקביל החכמוד רצה שוב את "בייגלה", ובעיקר ריתקה אותו תהלוכת הכלבים שהגיעו לחגוג את חתונתם של "בייגלה" ואהובתו.
אז מה עושה סבתא במצב כזה כאשר היא צריכה פתאום ללכת לשירותים (וכבר דובר כאן רבות על הנושא)? לקחתי את שניהם איתי, סגרתי את הדלת, ניצלנו את ההזדמנות להושיב גם את חכמוד על הסיר ולהעסיק את שמנדוב בצעצועים אמבטיה שונים שממילא היו זרוקים בכל מקום על רצפת חדר האמבטיה....וקיבלתי כמחמאה גדולה את "סבתא איזה טוסיק גדול יש לך", ברור שלכך הוא התכוון, לא?
גם הסיפור הזה עבר בשלום אבל השמנדוב הרגיש יותר ויותר רע וחשבתי אולי להושיב אותו לאכול משהו, יען כי בגן הוא כמעט לא אכל, עוד סימן לכך שהוא לא מרגיש טוב. זה לא ממש הלך אבל העסיק אותו קצת, וכמובן גם פיזר קציצות ורוטב ופירה תפוחי אדמה על עצמו, על השולחן, על הכיסא, על הריצפה, בתוך כוס המים.....
ובדיוק אז צלצלו מלמטה שהפיצה הגיעה. יחד עם שליח הפיצה הגיעו גם ילדים חמודים שהתרימו למבצע "הקש בדלת". החכמוד ראה שאני שולפת ארנק וקרא "אני רוצה, אני רוצה לתת לו כסף".
לא יודעת איך שמרתי על השמנדוב בכיסא האוכל, נתתי לשליח הפיצה טיפ, נתתי לחכמוד עשרה שקלים לטובת המתרימים, ולבסוף סגרתי אחריהם את הדלת. החכמוד קיבל קבלה והיה בעננים. "נתתי לו כסף וקיבלתי פתק, סבתא, קיבלתי פתק!" הוא קרא בשימחה. "מה כתוב על הפתק? מכ כתוב על הפתק?" שאל בהתרגשות. הראיתי לו היכן כתוב 10 על הפתק והוא שאג משימחה. "על הפתק שלי כתוב 10! אני אשים אותו בכיס שלי" וניסה לדחוף את הקבלה לכיס צד קטן שהיה לו במכנסי הטריינינג הקטנים שלו. זה לא ממש הצליח לו והוא ביקש שאשמור לו "על הפתק של חכמודי ?????" (שם + שם משפחה). התמוגגתי, בקיצור.
ויתרתי על האוכל לשמנדוב וכבר התכוננתי להכין לו בקבוק (זה תמיד עוזר אבל אני מנסה להשתמש בזה רק כמפלט אחרון) כאשר חתני הגיע וכולנו התישבנו ליד השולחן לאכול את הפיצה. טוב, הם אכלו ואני הסתכלתי. בכל זאת, לא צריך להגזים....אני עדיין מנסה להוריד 3 ק"ג שצברתי בקיץ הזה + איטליה!!!
שניהם היו כל כך מאושרים שאבא הגיע, והחכמוד טרף את הפיצה בהנאה גדולה, אבל השמנדוב התלונן מדי פעם על האוזן, ובאמת בסוף קיבל בקבוק.
השארתי את שלושתם כך לבד, בתי כבר היתה בדרך הביתה מהטיול, נסעתי הביתה עייפה אך מרוצה - והשמנדוב אמנם נשאר עם בתי בבית למחרת אבל הרגיש מצוין. לא ממש ברור מה עובר עליו.
ליתר ביטחון קבלתי אתמול (בפעם הראשונה בחיי) חיסון נגד שפעת. אולי זה יעזור הפעם נגד המיקרובים שהם מביאים איתם מהגן.......
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
