יוצאת לדרך חדשה

משפטים (שלמדתי) שגורמים לי לחשוב:

כשמדברים אלינו, מוסרים לנו איזשהו עולם פנימי רגשי המתואר על ידי שפה שהיא בעצם פרטית לכל אחד.

כמעט לא מדברים על תחושות ורגשות, אלא מתארים את העולם בדרך שמרחיקה את הדובר ואת השומע מעצמם. לא במודע, הודפים את התחושות ואת הרגשות.

כשקשה לנו לשמוע משהו אנחנו הודפים את החוויה הרגשית שעולה בנו.

כשאנחנו מגיבים, אנחנו בעצם מגיבים לגוף שלנו, לא לאחר. זה משתקף באחר. אבל בעצם שום דבר לא קורה לי. הוא פשוט קורה. ואני מגיבה.

רק לילדים קורים דברים. ילדים הם עדיין חסרי אונים וחסרי ישע. וישנם ילדים שיותר קשה "לעשות להם", הם חזקים ומתנגדים, כוחניים ומוגדרים לעיתים קרובות כ"קשים". אותם יותר קשה לדכא. הם יותר מסוגלים להגן על עצמם.

אנחנו כבני אדם לא מודעים לכך שמערכת החישה מנהלת אותנו.

מה שמנהל את מערכת היחסים שלנו עם החופש והשלווה שלנו הם היחסים שלנו עם מערכת החישה שלנו, וזו קשורה למערכת הנשימה.

כאשר אנחנו משוחחים עם מישהו עלינו להיות מודעים לכך שהשפה מוגבלת. גם שלהם וגם שלנו. לא תמיד נבין למה הם מתכוונים כשהם מתארים משהו, ולא תמיד הם יבינו אותנו.

היכולת שלנו להקשיב קשורה ליכולת הנשימה, וזו קשורה להווייה שלנו, שקשורה לתחושות שלנו. הפיסיות.

אם אנחנו רוצים לייצר טרנספורמציה בתקשורת שלנו, עלינו לשים תמיד את היחסים לפני התוצאות.

חשוב להבין שאנחנו לא הנסיבות שלנו. יש לנו מערכות יחסים עם תחומי חיינו השונים. יש כסף ועבודה, משפחה, בן זוג, שפה, גוף, אוכל.....יש לנו. הם לא אנחנו.

יש לי עודף משקל. זה משהו שיש לי ואני מנהלת איתו מערכת יחסים כלשהי. זה לא שאני שמנה. זו לא אני. זה משהו שיש לי.

יש לי חובות. אני לא חייבת כסף במהות שלי אלא רק בנסיבות חיי.

אם מסתכלים על זה נכון, מבינים שאם זה לא אני – אז יש לי מה לעשות בנידון. יש לי אחריות על תחומי חיי.

הם לא אני ועל כן ניתנים לשינוי, להתפתחות, לעבודה עצמית.

כאשר אדם סימביוטי עם מה שקורה לו, זה מנהל אותו.

צריך לעבוד עם מה שיש, לא עם מה שאין. לא עם מה שעדיין אין ולא עם מה שכבר אין. רק עם מה שיש.

למה קשה לאנשים להתאמץ לשנות את מערכות היחסים שלהם עם תחומי חייהם השונים? "בביצה מגעיל, מסריח אבל חם ומוכר".

ככל שאני מוכנה להיות בחוסר וודאות כך אני חייה יותר.

התפקיד הכי חשוב של הורים הוא לאמן את ילדיהם לחיות עם תסכולים, אכזבות, קשיים. הורים מכורים להרגשה הטובה של ילדיהם.

התפקיד של ילדים הוא להיות אהובים. על הוריהם לא לצפות מהם להיות אוהבים. זה עבר קורה מעצמו, על הדרך. אבל זה לא התפקיד שלהם.

אם אנחנו לא מבינים חמלה על עצמנו, לא נוכל לחוש חמלה כלפי אחרים.

הקשבה היא שריר שניתן לפיתוח.

שיקוף הוא חזרה על מה שנאמר בלי פרשנות, בלי שיפוט, בלי לשנות, בלי לנתח ובלי לתקן.

מטרות השיקוף:

-          לאפשר למקשיב לוודא שבין את מה שנמסר כפי שנמסר

-          מאפשר למדבר לשהות עם מה שהוא אמר ולהיות אחראי על זה

שיקוף זו רמת אחריות אישית. הוא מונע התדרדרות של יחסים לתוקפנות והתרחקות. שיקוף שומר על היחסים. מאפשר pause: שהייה. התבוננות על מה שנאמר.

לאחר השיקוף ניתן לתת נקודת מבט משלנו על מה שנאמר או לשאול שאלה.

שיקוף נכון אמור להרגיע הן את הדובר והן את המקשיב.

הוא מוריד את רמת הדרמה ומעלה את רמת האנרגיה. יוצר עצירה מתודית יזומה. מעלה את רמת ההקשבה. ממקד, מבחין בין עיקר לטפל.