שמתי לב שככל
שאני מתבגרת, הזמן חולף מהר יותר.
הנה חלף לו עוד שבוע.
ווווש (woosh).....חלף
לו ואיננו.
בשני בבוקר באמת
נפגשתי עם החברה מלונדון ובתה בת השנה – ישבנו לנו בבית קפה בשמש האביבית של
פברואר ופטפטנו לנו במשך כשעתיים....היה כיף ממש.
לא התעמלתי באותו היום
כי אכלנו ארוחת בוקר בבית הקפה, ואני לא יכולה להתעמל שעתיים אחרי שאני אוכלת
(מישהו אמר בקע בסרעפת?)....
אבל היה לי טיפול סיני
בשתיים אז זו קצת פעילות גופנית...אמנם פאסיבית אבל (בטווינה) היא מפרקת אותי
לגורמים לא פחות מאשר בהתעמלות, והדיקור כמובן מפעיל את כל המערכות. נכון שהיא
מטפלת לי בגב (ובכתף) אבל בפועל היא מטפלת בכל המערכות. אני ישנה טוב יותר, רצה לעיתים רחוקות יותר לשירותים, משהו מתרחש
לי בגוף בעקבות הטיפול הזה. משהו טוב.
בערב באמת נפגשתי עם
החברות היקרות שלי, ולמרות שהפעם זה היה קצר מהרגיל (נפגשנו בתשע ונפרדנו באחת
עשרה), האיכות לא נפגעה מהכמות.
יום שלישי בלימודים
היה מצוין, אני ממש נהנית בלימודים האלה.
התברר שמחלתו של T התדרדרה לברונכיט, הוא כבר על אנטיביוטיקה ועוד
לא ממש רואה את הסוף. למרות זאת הוא התעקש, שהנכדים (והוריהם) יגיעו בששי ערב
לארוחה (מה גם שנראה שזה לא מדבק). אז אני בישלתי את רוב האוכל, ולכל הבשלנים שביניכם: אין לי מה להעלות לכאן תמונות, זהו אוכל שגרתי
בהחלט: פסטה (פרפרפלה או בשפת נכדיי "פרפרים") ברוטב עגבניות, עוף
(מתכון של סבתא שלי) ביין בתנור ובינתיים הכנתי גם סלט ביצים כמנה ראשונה.
גםT התעקש גם להכין משהו קטן (קיש
כרישה וטארט טטאן), אבל סבבה – לא נורא. הבישול לא ממש מעיק עליו, זה די יוצא לו
מהשרוול.
בבוקר, דרך אגב, הוא נעמד
במרתף וגיהץ. כן, גם כשהוא חולה. "האדים עושים לו טוב" (אני מצטטת אותו
כמובן).
יצא לי לאסוף את
הנכדים מהגן גם ברביעי וגם בחמישי, תענוג טהור. ברביעי זה היום הרגיל שלנו, והם
ידעו שאני מגיעה (לפחות חכמוד ידע, אין לי מושג מה נשמותק יודע או לא יודע). חתני
(שהביא אותם לגן בבוקר) שכח להשאיר לי שלט-רחוק לחניה שלהם אז חניתי קצת רחוק
(בעיה קשה, החניה אצלם בשכונה בשעות מסוימות) ובדרך מהחניה עברנו דרך גן שעשועים
זעיר שליד הבית שלהם. במזג אוויר כזה ממש התבקש להתעכב שם, אז נכנסנו. זו הייתה
הפעם הראשונה שהייתי בגן שעשועים עם שניהם לבד, מה שהתברר כאתגר לא פשוט.
חכמוד "כבר
גדול" אלק, ובאמת די זהיר, אבל כולה בן 3 ואני בכל זאת חייבת להשגיח בשבע
עיניים. מצד שני נשמותק הקטן חסר פחד ומנסה לטפס על כל מה שאפשר וגם על מה שאי
אפשר. מצאתי את עצמי מתזזת בין שניהם, כאשר בשלב כלשהו נאלצתי לטפס ולהיכנס (טוב –
לנסות להיכנס) עם נשמותק למתקן גבוה עם "מגלשה סיבוב" (כמו שחכמוד קורה
לזה) ו....נתקעתי. לא כי אני כזאת שמנה, ממש לא. פשוט זה נמוך מדי לגובה של מבוגר
(ועוד היתה לי "גיבנת" של תיק על הגב), בלי מקום נאות
להסתובב....והקטנצ'יק כבר זחל בדרך למגלשה....מרוב לחץ פשוט תפסתי אותו וגררתי
אותו בחזרה (תוך מחאותיו הרמות), הובלתי אותו לכיוון אחר במתקן שם יכולנו שנינו
לעבור בנוחות, ולהתגלש ביחד במגלשה רגילה (לא "סיבוב").
לא כל כך התאים ללב
הסבתאי שלי, ואני לא רוצה לחשוב איך יהיה להיות איתם בגן שעשועים רחב ידיים עם
המון מתקנים, המון ילדים, וללא גדר שתוחמת אותנו!
בתי הגיעה בינתיים
ופגשה אותנו בדרך משם הביתה. נשמותק ראה אותה מרחוק והתחיל לדדות (הוא לא ממש יכול
לרוץ עדיין) לקראתה ולצעוק "מה, מה, מה" (הגרסא שלו ל"אמא")
כל הדרך וגם אחרי שכבר היה חבוק בזרועותיה. אושר גדול.
אחרי כן קרה משהו
מוזר: נשמותק (שעדיין לא ממש מדבר, למרות שאוצר המלים שלו גדל בכל יום), הצביע על
הטלוויזיה ועל עצמו ואז על השלט ונראה ממש במצוקה. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים הביתה
הוא מייד רץ לבחור ספר ואומר "פו פו" (סיפור, סיפור) ואנחנו מתיישבים
שלושתנו ומספרים כמה סיפורים בזה אחר זה, ואז מתיישבים לבנות בקוביות או לשחק משחק
כזה או אחר, אבל הפעם הדלקתי לו את הטלוויזיה ושמתי לו את דורה החוקרת, שאני יודעת
שהוא מאד מאד אוהב. הוא צפה דקה או שתיים ושוב נראה במצוקה. שוב הצביע על
הטלוויזיה ושוב על עצמי ואמר את שמו כמה פעמים ועשה תנועה (שרק בדיעבד הבנתי שהיא
תנועה של אריה שואג). שאלתי אם הוא רוצה לראות משהו אחר, אולי את דיאגו (גם אהוב
על שניהם ביותר) והוא נכנס עוד יותר למצוקה וכמעט התחיל לבכות והמשיך את התנועה
ואת ההצבעה על הטלוויזיה ואז על עצמו ולקרוא בשמו. הייתי אובדת עצות ממש. איזה
תסכול, לדעת מה אתה רוצה ולא להיות מסוגל שיבינו אותך! פתאום קלטתי את תנועה
ה"אריה" ושאלתי אם הוא רוצה לראות את אלכס ("מדגסקר") האריה
אבל הוא לא ידע לומר לי "כן", אז פשוט ניסיתי. זו הייתה הצלחה מסחררת.
בבת אחת הוא נרגע, התיישב לצפות בסרט (מצויר באורך מלא), כולו מרוכז ובמלוא תשומת
הלב, כולל תנועות וריקודים בהתאמה למה שהתרחש על המסך. מדהים.
גם בחמישי אספתי אותם,
כי בששי הייתה מסיבת יום הולדת לחכמוד בגן (משום מה בגנים אין ממש קשר בין תאריך
יום ההולדת לבין מועד החגיגה בפועל) והיו לה המון קניות לבצע ואפס זמן פנוי במהלך
יום העבודה האינטנסיבי.
חכמוד קצת התאכזב שזו
אני (הוא שמח לקראתי ביום רביעי אבל לא ציפה לי ביום חמישי), אבל שמח לשמוע את
הסיבה שאמו נעדרת. כשהגיעה לבסוף עם כל הקניות (מצרכים לעוגה כולל תמונה אכילה של
"איש העכביש" ספיידרמן, לפי הזמנתו, הפתעות לילדים, פירות ועוד דברים
נהדרים) הוא רץ לחבק אותה וקרא "תודה אמא, תודה שקנית דברים לכבוד יום ההולדת
שלי".
למותר לציין שכאשר
נשמותק שוב ביקש טלוויזיה, מיד הבנתי במה
מדובר. צפינו קודם כל בפרק של דורה, כי זה מה שהיה בערוץ באותו הרגע וחכמוד ביקש
לראות עד הסוף. הסברתי לנשמותק (וכנראה שהוא הבין וגם קיבל) שפעם תורו של חכמוד
לראות מה שהוא רוצה ופעם תורו של נשמותק. הוא חיכה בסבלנות ואז שוב היה מרותק
לטלוויזיה. תופעה. מעניין מה קרה פתאום.
בתי מדליקה להם
טלוויזיה במשורה, ובכל פעם הם רואים משהו ואז מכבים. יש לציין ששניהם יושבים
מרותקים, מקשיבים למה שהם רואים ומשתפים פעולה עם הנעשה על המסך. יכולת ריכוז
מדהימה. אבל מעולם לא קרה שהם ביקשו זאת ברגע שהגענו הביתה.
ועוד משהו: בדרך כלל
נשמותק רעב כאשר מגיעים הביתה. ארוחת הארבע בגן בדרך כלל לא מספיקה לשמנדוב כמוהו
(כן, למרות שינוי הכינוי הוא נותר שמנדוב אהוב ומתוק). ביומיים האלה הוא לא היה
רעב בכלל. אפילו חכמוד, שהאוכל לא ממש מעניין אותו, ביקש כריך, ביקש
תפוח....נשמותק לא נגע בזה.
מקווה שהוא בסדר. ביום
ששי בערב כאשר הם הגיעו לארוחת ערב, נשמותק ישן. התברר שהוא נרדם עוד לפני שהם
יצאו מהבית וכמעט החליטו להשאיר אותו עם חתני, ושרק חכמוד ובתי יגיעו אלינו. ברגע
האחרון הוא התעורר, במצב רוח נהדר, והם החליטו לבוא בכל זאת בהרכב מלא. בדרך,
ברכב, נשמותק שוב נרדם, לא התעורר אצלנו כל הערב, לא התעורר באוטו בדרך הביתה, ולא
התעורר כל הלילה......
מוזר.
היום התעמלתי בקאנטרי
(רק חדר כושר, שוב לא הגעתי מוקדם מספיק לשיעור פלדנקרייז ) ו-T נשאר לבד בבית, עם כאב ראש, טשטוש בעיניים והמון
ליחה. אחר כך נראה שהוא משתפר. יאללה שיבריא כבר!
שבוע טוב 
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
