יוצאת לדרך חדשה

עדיין לא היתה.

אבל אני כבר במקום אחר.

לאחר שהתייעצתי עם המורה (ושיתפתי את הכיתה) ביום שלישי, הבנתי כמה דברים.

ראשית - לא בוער לי לעשות את שיחת ההכרות הבאה דווקא עם אבא שלי, ויש לי סבלנות וזמן לעבד עוד דברים עם עצמי לפני כן

שנית - רצוי לסיים עד הסוף את ה-clearway (שהגענו איתו רק לאמצע) לפני שאבצע את השיחה

שלוש - באמת אין צורך (וגם אין אפשרות) לנקות לגמרי את היחסים עם אבא לפני שאני עושה איתו שיחת היכרות, אבל כדאי באמת לוודא שאני מוכנה לשיחה.

בימים האחרונים, ב"ישיבה השקטה" שאני עושה (לא כל יום, מה פתאם כל יום ), ניסיתי לכוון את המחשבות אל אבא, ואל התחושות שעולות לי בגוף.

חידדתי לעצמי את הדאגות שיש לי מהשיחה, ואת מטרות השיחה מבחינתי.

הבנתי שכיוון שיש לי מנגנון אוטומטי ש"מתנתק" רגשית כאשר אני מקשיבה לאבא, מנגנון ששומר עלי באיזשהו מקום, ושכנראה פותח לפי צורך כלשהו בילדות, הדאגה הגדולה ביותר שלי בשיחה הזאת היא שאוטומטית אתנתק - ואפספס את הפואנטה, כמו שאומרים.

בנוסף, בלי קשר לאבא שלי דווקא, ראיתי במהלך התרגולים שלי בקורס, שיש לי נטייה לשכוח לנשום דווקא כאשר אני זו שמדברת.

כאשר ה"מתאמן" התורן מדבר, אני קשובה ואני נושמת.

ודווקא כאשר אני משקפת את דבריו או שואלת אותו דבר מה, קורים שני דברים:

אני לפעמים שוכחת לנשום

אני מגבירה את הקצב

היום המשכתי את ה-clearway מול הבחור שעבד איתי בתחילת השבוע, והיו לי כמה תובנות.

הבנתי שזה הולך אצלי ביחד. המהירות, והנשימה הרדודה, הלא סדירה, אפילו לעיתים עצירת הנשימה.

אז שמתי לי כמה מטרות לשיחה עם אבא: 

לזכור לנשום, לדבר לאט. 

לשים לב לתחושות ולהיות ערה אם במקרה נכנס לפעולה מנגנון ההתנתקות.

בנוסף עלתה לי מטרה נוספת: לנסות לנצל את שיחת ההכרות כדי להתקרב אל אבא.

בשיחות הכרות שערכתי (עם T ועם משתתפי הקורס האחרים בכיתה) חשתי שהשיחה מקרבת ביננו.

אז אני מקווה שגם עם אבא השיחה תיצור קירוב....

ב-clearway דיברנו גם על נושא הרתיעה שלי מהדיבור של אבא.

הפעם דייקתי את עצמי יותר, והבנתי שיש לו סגנון דיבור ספציפי שמפריע לי.

משהו מלאכותי ומתחנף שהוא משתמש בו, כאילו כדי למצוא חן, להראות חברותי יותר ממה שהוא באמת.

ועלה לי זיכרון מתקופת התיכון, שהוא היה מסיע אותי לבית הספר, ושנינו היינו שותקים כל הדרך. 

וזה היה בסדר.

לא היה מתח ולא היתה רתיעה.

וחשבתי על זה שאבא שלי באמת שתקן. ושכאשר אמא שלי בסביבה, אז היא כל הזמן מדברת כדי למלא את החלל.

וכשאני איתו לבד (וזה כבר כמעט אף פעם לא קורה), אין לנו בעייה לשתוק שעות ביחד.

ופתאום חשבתי על זה שאולי באמת קשה לו לדבר, אין לו מושג איך לנהל סתם שיחה.

אין לו בעייה כאשר הוא מדבר על נושאים מקצועיים, למשל. או אפילו פוליטיקה (למרות שבתחום הזה הוא מתחיל להתלהם ואז זו צורת דיבור אחרת שמקפיצה אותי עוד יותר.....רק עכשיו חשבתי על זה )...

אבל כאשר זו "שיחת חולין", אין לו בכלל את הכלים לנהל אותה, והוא מעדיף לשתוק. ואולי הדיבור המתחנף המלאכותי שלו הוא משהו שיוצא לו כי הוא לא יודע איך לעשות את זה אחרת. 

ופתאום הרגשתי חמלה גדולה אל האיש הזה, ודמעות עלו לי בעיניים.

פתאום הרגשתי איך זה להיות הוא, במיוחד עכשיו - אחרי שלקחו לו את שני הדברים היחידים שבאמת עוררו בו עניין: את העבודה שלו ואת אח שלו.

והוא נשאר עם השעמום ובדידות והצורך לקיים שיחות חולין שתמיד שעממו אותו ואין לו את הכלים לנהל אותן.....

ושוב לא הספקנו לסיים את ה-clearway.

ודחינו לשבוע הבא.

ובאמת לא בוער לי לנהל את השיחה עם אבא. זה יכול לחכות.

ושוב חשבתי על שיטת האימון הזאת, איך שהיא עובדת, ואיך שהיא מאפשרת לי לעשות עבודה אמיתית עם עצמי - ולא באמת חשוב מי בצד השני.

כי הבחור הזה, שהוא בסך הכל מתלמד כמוני, ואמנם קצת חופר וקצת נכנס יותר לעומק ממה שמישהו אחר אולי היה עושה...בסך הכל יודע להקשיב, יודע את התבנית של השיחה, יודע לשקף ולשאול שאלות...אבל את רוב העבודה אני עושה. וזה עובד. זה ממש עובד.

מדהים בעיני.