יוצאת לדרך חדשה

יוצא לי לעשות הרבה שיחות clearway. גם לאנשים מהקורס וגם לאנשים אחרים - שרוצים הכנה לקראת פגישה, מצגת, שיחה חשובה....

הספקתי גם לעשות כבר לא מעט שיחות היכרות.

כמה שחששתי מהשיחות האלה בהתחלה, עם התרגול התחלתי להרגיש איתן יותר ויותר טוב.

ופתאום אני שמה לב שאנשים פונים אלי ישירות כדי לבקש clearway. כי היה להם כל כך טוב כשעשיתי להם בפעם הקודמת.

או להפנות אלי אנשים שצריכים clearway.

מדהים. עם כל החששות, מסתבר שיצא לי מוניטין כזה, ופונים אלי.....מדהים.

אבל בכיתה, בקבוצות, לא העזתי לאמן - עד אתמול. 

כאן כבר לא מדובר ב-clearway או שיחת היכרות. מדובר ב-session אימון ממש. 

וכל הפחדים והחששות מלהיות בכסא המאמן עולים שוב: להקשיב ולשקף ולשאול את השאלות הנכונות ולהתייחס למה שקורה למתאמן תוך כדי שיחה - בגוף, וברגשות, ובמחשבות......אימה אוחזת בי כשאני חושבת לעשות את זה, ונמנעתי מזה כמה שיכולתי.

עד אתמול.

אתמול "קפצתי למים" ואימנתי בקבוצה בכיתה בפעם הראשונה. 

והיה בדיוק כמו שחששתי שיהיה. שכחתי לנשום, ונכנסתי לו באמצע המשפט, ואיבדתי את הרצף...

ולא שיקפתי ברמה אחת (מילה במילה) - למרות ששיקפתי יפה ברמה 2 (סיכום במלים שלי, התעכבות על מילות מפתח) ולא עשיתי הפרדות (רמה 3), ולא התעכבתי על מסקנות (רמה 5 - דפוסי מחשבה).....הרגשתי כמו איילה שקפאה מול פנסי הרכב שבא מולה.....

ועם כל זה אימנתי אותו. די מפליא העניין הזה.

עם כל זה הוא עבר את התהליך, עלתה לו דילמה כלשהי ובסוף האימון הוא ידע מה הוא רוצה לעשות. ושחרר חלק מהמתח שהוא חש.....זה בכל זאת עבד.

השיטה הזאת די מדהימה.

ועם כל זה המאמנת שנתנה לי משוב אמרה שהשאלות שלי היו מעולות. ושלא להאמין שזו הפעם הראשונה.

אז חששתי - אז מה? אבל ידעתי שכמו ב-clearway וכמו בשיחות ההיכרות, זה הכל עניין של תרגול. תרגול ועוד תרגול. ועוד משוב. ובסוף...כנראה שאצליח. 

והיום באימון האישי (שבו אני מתאמנת לבד עם המאמן שלי) העליתי את שיחת הסקייפ שהיתה לי עם אבא ביום ששי.

את מה שזה עשה לי בגוף - ולא ידעתי מה לעשות עם זה, איך לפוגג את התחושה שמאז מלווה אותי כל השבוע.....

והמאמן ביקש ממני לתאר לו מילה במילה את השיחה שהיתה, עד שנקטעה כמובן כי אבא שלי ענה לאחי....

והסב את תשומת לבי לכך שכבר בהתחלה, כשאבא שלי אמר "אז ניסיתי עכשיו לחזור אל אחיך אבל לא היתה תשובה, אז צלצלתי אלייך בינתיים", הייתי צריכה להתייחס לזה ולא לברוח מזה, להתעלם מזה. 

שכבר במשפט הזה הייתי צריכה לשאול (את עצמי? אותו?): למה בעצם צלצלת קודם לאחי?

ואז נזכרתי שבשיחת ההיכרות שעשיתי עם אבא, כאשר הגענו לשאלה "על מי אתה סומך? למי תפנה בשעת משבר?" הוא נתן את אמא שלי כמובן, ואז את שנינו - גם אותי וגם את אחי, אבל אז הוסיף הסתייגות שבפועל אחי פחות זמין ממני, ופחות תהיה לו נטייה לפנות אליו.

ואז הבנתי שגם בילדות, ההתייחסות שלו אלינו היתה שאני המוצלחת, זו שתסתדר, זו שניתן לסמוך עליה - ולכן אין צורך לתת לי תשומת לב יתרה. שאחי נתפס (בטעות, לדעתי) כפחות מוצלח, יותר זקוק לעזרה, יותר "בעייתי", ולכן קיבל הרבה יותר תשומת לב. גם כ"פיצוי" על אחותו המוצלחת.

אז עכשיו הוא סופר מוצלח אבל לא זמין. כך או אחרת - אני זו שאפשר לסמוך עליה, שלוקחים אותה כמובנת מאליה. 

ובאותו הרגע (בחדר האימון), התפרצה הילדה שבתוכי, וזעקה "זה לא פייר". זה לא הוגן, שבגלל שאני כל כך בסדר ולא צריך לדאוג לי אז לא דחוף לתת לי את תשומת הלב. אני תמיד אהיה כאן, ולכן אפשר לתת לי לחכות. אפשר לסגור לי את שיחת הסקייפ באמצע. 

אבל האישה הבוגרת שבי התחילה להבין שאני יכולה להוקיר את אבא שלי על כך שהוא כל כך סומך עלי שתמיד אהיה כאן בשבילו. שאהיה זמינה עבורו. שאסתדר בכל מצב. 

אני עוד רחוקה מלהרגיש את זה, אבל לפחות אני מתחילה להבין......