יוצאת לדרך חדשה

אני יושבת אצל המאמן שלי ומספרת כמה פחד עולה בי לקראת שלב ההתמחות - כאשר צריך להתחיל לאמן אנשים ממש. 

16 פגישות (לפחות), פעם בשבוע....אני על כסא המאמן....מישהו אחר - שאני לא מכירה, שלא עבר איתי את תהליך הקורס...על כסא המתאמן...

הבטן מתהפכת...הנשימה שטחית ומשהו מפריע לה....ואותו משהו מטפס גם לכיוון הגרון...

בהנחייתו אני מתרכזת בגוף - נושמת (לא באופן מאומץ או מכוון, איך שיוצא) ומסכימה לחוש את מה שקורה לי בגוף.

פתאם עולה זיכרון.

אני בת 8 או 9....בשיעור חלילית קבוצתי באקדמיה למוסיקה בירושלים. תחילת שנת הלימודים. חודשיים-שלושה אחרי מלחמת ששת הימים.

זו השנה השנייה שאני לומדת חלילית, ואני ממש טובה בזה.

כרגיל חבריי לכיתה משבשים את שמי (the story of my life) ואני לא מתקנת אותם. אין לי מספיק ביטחון עצמי כדי לתקן אותם.

המורה אומרת שהיום נלמד לנגן את "ירושלים של זהב". כולנו מכירים את השיר, שהפך להמנון ממש לפני ואחרי המלחמה (נעמי שמר הוסיפה לו בית חדש בתום המלחמה).

אני מנסה - רק משמיעה ומהחוש המוסיקלי הטבעי שיש לי.

ב"ריח אורנים" אני מרגישה, בגוף, שחייב לבוא "במול" ובאמת זה נכון. ניגנתי את השיר נכון במכה ראשונה. אני מאושרת, המורה מחייכת, ואז....

אחד הילדים זורק לי "לא יכול להיות שגילית את זה עכשיו בפעם הראשונה, בטוח כבר ניגנת את השיר הזה בבית....!"

בוקס בבטן.

הוא חושב שאני מרמה, ואני לא. ואין לי שום דרך להוכיח לו שלא. ומשום מה אני מרגישה שלא מספיק שאני אומרת "מה פתאום? זו הפעם הראשונה שאני מנסה לנגן את השיר הזה!". 

אני בחדרו של המאמן. דמעות מציפות את כולי, מכף רגל ועד ראש. לא מאמינים לי ואין לי דרך להוכיח כלום.

פרדיגמה שמלווה אותי כל החיים. 

ופתאום הוא אומר: "אני שומע נכון שאת חושבת לעצמך 'תיכף הם יעלו עלי?' " ואני בהלם, איך הוא שמע את זה? לא אמרתי כלום בקול רם,

אבל זהו משפט חיי. 

בכל מקום.

בלימודים, בכל מקומות העבודה, אפילו בהורות שלי......"תיכף יעלו עלי". אני כאילו טובה ומוכשרת ומוצלחת אבל בטח תיכף יעלו על זה שהכול בלוף.

וזה לא משנה ששום דבר לא בלוף.

וזה לא משנה שאני באמת טובה ומוכשרת ומוצלחת.

וזה לא משנה שאני נותנת את כולי ...

משהו בתוכי "יודע" שאו טו טו הכל יתפרק. מישהו יגלה משהו ולא תהיה לי דרך להוכיח "את חפותי". 

המאמן השתמש ברמות הקשבה 4 ו-5.

ברמת הקשבה 4 הוא שומע את מה שלא נאמר. הוא שומע "רעש" מעבר למה שאני מגלה לו.

הוא שומע פחד והימנעות.

ברמת הקשבה 5 הוא שומע מסקנות שהגעתי אליהן כתוצאה ממקרה כלשהו, ומאז אני לא רק חיה אותן, אלא מייצרת להן הוכחות שוב ושוב כל חיי.

הוא מדהים, המאמן שלי. אם אהיה שמינית מאמנת ממנו, עשירית מאמנת ממנו - ארגיש שהצלחתי ובגדול.

אבל זו גם השיטה הזאת. רמות ההקשבה.....

ברמת הקשבה 4 מניחים ש...אנחנו גדולים, ישרים ונקיים במהותנו. המגבלות, ההתניות והדפוסים שפיתחנו נועדו כדי להתגונן ולשרוד איומים, לעיתים קיומיים, שחווינו בילדותנו - אבל אינם משקפים את מי שאנחנו.

ש...כשאנחנו אומרים משהו, ישנם דברים נוספים ברקע שאיננו אומרים.

ש...אנחנו מדברים מתוך "רעש" לא מודע שאנו נושאים בתוכנו - בכולל בלבול וקונפליקטים - וכיון שכל שיחה מתהווה תוך כדי שאנחנו מדברים אותה,

אותו "רעש רקע" בהכרח מופיע ונכלל בשיחה....ושיש לו משמעות גדולה עבורנו כי הוא מורכב מקולות שהושתקו...

ש...השפה שלנו כוללת מלים "מרחיקות" כמו "כאילו", "כביכול", "אולי" - שמהוות מנגנון הימנעות והגנה

והכי בומבסטי: ש...שום דבר לא קורה לנו ללא רשותנו השתתפותנו הפעילה והסכמתנו המלאה! אנחנו פשוט משכפלים שוב ושוב את טראומות ילדותנו.....

ברמת הקשבה 5 מניחים ש...תמיד אנחנו מדברים מתוך תבנית חשיבה או פרדיגמה כלשהי שהיא חלק בהקשר רחב יותר - לעולם לא נדבר מתוך ריק.

ש...אנחנו עסוקים בלחזק ולהוכיח באופן לא מודע את המסקנות שבהן אנחנו אוחזים, לגבי עצמנו, אחרים והעולם.

ש...תפיסות העולם האלה שלנו שקופות לנו כי אנו חיים דרכן...בדומה לכך שאיננו יכולים לראות את פנינו. איננו מודעים אליהן.

ש...בין אם משהו נחשב "טוב" או "רע" עבורנו, קשה לנו להיות עם מה שיש...ומיד אנחנו מייצרים אמירה כלשהי ששופטת ומפרשת את מה שקרה לחיוב או לשלילה. זה מנגנון השרדותי שיוצר "חוזק" שנועד להגן עלינו...אבל כיום ה"חוזק" רק מגביל אותנו

ש...לאורך חיינו אנחנו יוצרים פעולות שמגבות ומוכיחות את המסקנות שהסקנו ומעצבים את התנהגותנו לפיהן. האירוע הראשוני נשכח מזמן ואנחנו ממשיכים להיות בקשר רק עם המסקנה. בסופו של דבר הוכחת המסקנה הופכת להיות המניע הלא מודע לפעולותנו...