יוצאת לדרך חדשה

הגעתי חולה אל המאמן שלי. לא חולה, מצוננת נורא. וקיטרתי לו שדווקא עכשיו שיש לי כזה שבוע מלא פעילות אני לא מרגישה טוב.

ושלא מתאים לי להיות חולה עכשיו ואני מרגישה שהגוף בוגד. 

ודיברתי קצת על כל התיאוריות (שלכם בין היתר) על למה זה קורה עכשיו. החל מ"כולם חולים עכשיו זו העונה" דרך "אולי אני רוצה ש-T יטפל בי לשם שינוי אחרי שטיפלתי בו חודשים" וכלה ב"כל החודשים האחרונים לא נתת לעצמך להתפרק ועכשיו כש-T די בסדר הגוף מרשה לעצמו". 

ואמרתי שאני מסרבת להתמסר למחלה. ושזה לא הוגן.

כשעבדתי בטירוף מסביב לשעון במחשבים אז הבנתי וקיבלתי שכל מחלה שהגיעה נועדה בעצם להשכיב אותי, להכריח אותי לנוח, לאגור כוחות. אבל עכשיו אני חופשיה, עוסקת רק במה שאני רוצה, ישנה כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה....בקיצור - זה לא מתאים. 

ותוך כדי דיבור אני מרגישה שחם לי בכל הגוף ואני מזיעה. הוא שואל על הנשימה שלי (דווקא סדירה) ועל תחושות הגוף - ואני מתארת איך אני מזיעה וחם לי בראש מתחת לשיער וברגלים מתחת למכנסים ובידים....חם לי ולא נעים לי.

והוא שואל מה זה מזכיר לי ואני מייד אומרת שכאשר אני מתרגזת נהייה לי חם. והוא מבקש שאשהה בתוך התחושה הזאת של החום הלא נעים. 

ולספר לו איזה זיכרון עולה. (זה מעניין, למדתי ממנו לשאול איזה זיכרון עולה ולא האם עולה זיכרון....זה לא משאיר אופציה לכך שלא יעלה זיכרון). 

ומייד (אני מתה מהקטע הזה של זיכרון שעולה תוך חלקיק שנייה, דברים שלא ידעתי שאני זוכרת בכלל!) אני רואה את עצמי בכיתה א, בת 7 (ילידת ינואר, כבר הייתי בת 7 בסוף כיתה א). אני אמורה לשחק את חנה'לה בהצגה חנה'לה ושימלת השבת. תפקיד ראשי. שמחתי מאד. התרגשתי מאד. סבתא שלי התותחית תפרה לי שמלה לבנה במיוחד לקראת ההצגה. 

ויום או יומיים לפני ההצגה חליתי. אני לא זוכרת ממש את המחלה, אבל באותה התקופה היו לי אנגינות, דלקות גרון, והרבה. מדלקות האוזניים נדמה לי שהתפטרתי כבר בגן חובה - "דקרו" לי פעם אחת (סיוט בפני עצמו) ולא זוכרת דלקות אוזניים אחרי כן אבל דלקות גרון היו ובשפע. כל הילדות. חום גבוה, כאב גרון, טונות של אנטיביוטיקה. וברזל. וויטמינים. הייתי ילדה חולנית (לא אכלתי טוב - חחחח הלוואי היום ). 

בכל אופן חליתי וכמובן שלא יכלתי לשחק בהצגה של חנה'לה. איזו אכזבה! כל ההתרגשות והשמחה והתכנונים - הלכו פייפן! אני לא זוכרת פרטים, מי אמר מה למי...לא עלתה תמונה "אונטולוגית" מלאה כמו שהמורה שלי קוראת לזה. אבל יודעת שכאשר הייתי חולה הייתי מושבתת. או בגלל החום הגבוה (לא פלא שנהייה לי חם עכשיו....כל כך מדוייק!) או בגלל שככה הורי הגיבו כאשר היינו חולים. מי שחולה - שוכב במיטה. הולך לרופא, מקבל תרופות, שוכב עד שמבריא. זה לא פייר, חשה הילדה קטנה שהייתי. כל כך ציפיתי להצגה הזאת, לככב בה. והכל נהרס.

ומה שעולה לי - זה שאולי זו היתה הפעם הראשונה שזה קרה, אבל לא הפעם האחרונה. במהלך כל השנים נוצר דפוס כזה (מנגנון שמוכיח את עצמו שוב ושוב) שאני חולה ביום הולדת שלי או משהו אחר שמקלקל את התכניות. ואין מה לעשות. או בגלל שהמחלה השביתה אותי באמת, או בגלל שאין מה להתווכח עם הורי כשהם אומרים שלא. הרי אני היום כהורה הייתי חושבת אולי על האופציה של לפמפם את הילדה באקמולים ודקסמולים ומאפשרת לה לצאת רק לערב ההצגה.....רק לשחק את תפקיד חייה. אבל האופציה הזאת לא היתה קיימת בכלל, לא בראש שלי ובטח לא בראש של הורי.

והמאמן שואל אותי מה המסקנה שהילדה הסיקה מהמקרה הזה, ופתאם הבנתי - זה התחיל אז! הילדה הסיקה שאי אפשר לתכנן שום דבר כי תמיד עלול לקרות משהו שישבש. שיקלקל. שיבטל את התכניות. שאין טעם לצפות למשהו שאמור לקרות כי בכל מקרה צפויה אכזבה מרה. 

זוהי אמונה שמנהלת אותי עד היום. אני לא מתכננת כמעט שום דבר קדימה. אולי חופשה, אבל רק במרחק של חודשים ספורים. לא מסוגלת לחשוב קדימה על מה ארצה לעשות בעתיד, תכנית חומש, תכנית שנתית...כלום. אני משותקת בתחום הזה. לא מתכננת. זורמת. מתמודדת עם מה שיש ומנצלת הזדמנויות. ה-ISSUE הזה מלווה אותי, אגב, מאז שהתחלתי להתאמן עוד ב-2007. חוסר היכולת לתכנן. חוסר היכולת להתמודד עם אכזבה. עדיף לא לצפות כדי לא להתאכזב. וואו. לא מאמינה שזה התחיל אז. אני המומה. 

המאמן מבקש ממני להיות מבוגר מיטיב, מה  ירגיע את הילדה? מה היא היתה צריכה לשמוע באותו הרגע? מה יכולתי לעשות בשבילה? ואני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר. אני  לגמרי הילדה בת ה-7 שבוכה ומאוכזבת ומרגישה חוסר אונים מול מצבה. אז הוא ביקש שאמלא את תפקיד ה"ילדה הפעילה". מה הילדה יכלה לעשות אם היה לה חופש וכוח? וגם זה היה קשה לי. מה יכלתי לעשות? ולאט לאט הבנתי שאני יכולה לבכות ולקטר ולהגיד שזה לא פייר. כמו היום שאמרתי שזה לא הוגן שיש לי כזה שבוע עמוס פעילות מהנה ואני לא מרגישה טוב. בדיוק אותו הדבר. אני יכולה לצעוק ולהטיח בהורי שיעשו משהו, כל דבר שהוא, כדי שכן אוכל לשחק בהצגה.

ועולה לי עוד רעיון - אני יכולה להעמיד את ההצגה בבית, מול הורי. ללבוש את השמלה ולשחק את התפקידים בעזרתם....איזשהו פיצוי. 

ואז הוא שואל אותי אם בכל זאת אני יכולה להיות המבוגר המיטיב עבור הילדה שהייתי. מה הייתי יכולה לעשות עבורה כדי שתרגיש טוב יותר?

ורק אז אני מתחילה להבין שיכלתי פשוט לחבק אותה ולומר לה שהיא צודקת. שזה באסה. שזה מאכזב נורא וגם אני מאוכזבת איתה. שהיא צודקת שזה לא פייר. והיא קטנה מדי מכדי שאוכל להסביר לה שדברים קורים לפעמים, ומשתבשים, וזה לא אומר שזה תמיד יהיה כך, ושאין לה מה להסיק את המסקנה שהסיקה. אבל לפחות לתת לתחושות הקשות שלה תוקף, להזדהות, להסכים. 

הורי תמיד טיפלו בי במסירות כשהייתי חולה - פיסית. אבל מעולם לא העלו על דעתם (ולא עלה על דעתי לבקש) שיתנו תוקף למסכנות שלי. שירחמו עלי. ואולי הם רחמו ופשוט לא ביטאו את זה בדרך שאני קלטתי. 

אני חייבת לומר שזה היה אימון פורץ דרך עבורי. סוף סוף הבנתי איך נולד הניצן הראשון בדפוס הזה שמנהל אותי כל כך הרבה שנים. זה לא אומר שהכל נעלם. שהכל השתחרר. שעכשיו פתאם אהיה מסוגלת לתכנן לטווח רחוק ולא לפחד מאכזבה. אבל משהו השתחרר בגוף באימון הזה....ואסימון אחד נפל בראש....מדהים!