יוצאת לדרך חדשה

היתה הפסקה של 3 שבועות בין האימון הקודם לאימון הנוכחי והרבה דברים קרו בזמן הזה.

הביקור של בני וכלתי, ניתוח הקטרקט ומצב הרוח של T...

לא באמת ידעתי על מה אני רוצה להתאמן כשהגעתי סוף סוף למפגש האימון שלי ביום שלישי האחרון.

אבל מהר מאד זה עלה. 

בתי וחתני והנכדים היו בכרתים כל השבוע וחזרו ביום שני אחרי הצהריים. 

איך שהם נחתו בנתב"ג, כאשר חיכו לאסוף את המזוודות, הנכדים ביקשו לבוא אלינו. הם התקשרו אלינו לספר שנחתו בשלום וכמה כיף היה, ובסוף השיחה בתי אמרה "טוב אז נתראה מחר" וסגרה את הטלפון. 

ביום שלישי חיכה לי בוקר מלא תכניות, גם אימון וגם ביקור במקום העבודה שלי לשעבר - כך שלא היה סיכוי שאפגש איתם לפני ארבע.

בבוקר היא התקשרה ורצתה לדעת מתי הם יכולים לבוא. 

מיד הרגשתי את זה בגרון, בחזה - כבדות כזאת שהפריעה לי לנשום. הרגשתי אשמה.

הרגשתי אשמה שהם רוצים לבוא אלינו ואני לא פנויה.

התעצבנתי על עצמי שלא אמרתי לה כבר יום קודם כשהם נחתו שבבוקר אני עסוקה. 

אפילו התעצבנתי על עצמי שקבעתי את הביקור הזה במקום עבודתי לשעבר ביום אחרי שהם חוזרים, למרות שידעתי שהיא עדיין בחופש עם הילדים.

לרגע היססתי אם לבטל את הביקור ולבוא הביתה מיד אחרי האימון - לפחות הם יוכלו לבוא אלינו לצהריים.

ואז התעצבנתי על עצמי שאני רוצה לבטל דברים שקבעתי לעצמי רק כי הם רוצים לבוא. בקיצור - סמטוכה קטנה התחוללה לי בחזה. 

המאמן ביקש שאתמקד בתחושה, אשים לב לנשימה, ואראה איזה זיכרון עולה. 

ועוד לפני שהספיק לומר את המלים ראיתי את ו', הכלב שלי. ו' היה כלב מעורב זאב עם דני. כלבה של שכנים של חברה שלי המליטה ואני כמובן מאד מאד מאד רציתי לקחת גור הביתה. באותם ימים גרנו בשכירות בדירה ברמת אביב, הבית שלנו בהרצליה היה בשלבי בנייה. ההבטחה הייתה שכאשר נעבור לבית ניקח כלב. אבל אני רציתי את הגור עכשיו. הייתי בת 15 אמנם וכבר מזמן לא העזתי לנדנד להורים על שום דבר - אבל כל כך רציתי את הכלב שהבטחתי שאני אטפל בו ואני אנקה אחריו ואני ארד איתו למטה כמה פעמים ביום....טוב, נו - כל הילדים עושים את זה. לא?

לא יודעת איך אבל הורי הסכימו, והבאתי את ו' אחר כבוד הביתה. ועמדתי במילתי. האכלתי אותו וירדתי איתו כמה פעמים ביום, וניקיתי אחריו עד שלמד להתאפק...טיפלתי בו במסירות רבה ואהבתי אותו מאד. 

אבל אז הסתיימה שנת הלימודים ובחרו בי, יחד עם עוד כמה תלמידים מהמחזור שלי, לצאת בקיץ לקורס מ"כים של הגדנ"ע. בעקבות הקורס אהפוך למ"כית ובשנת הלימודים הבאה אלמד שיעורי גדנ"ע בבית הספר. הקורס התקיים בבא"פ גדנ"ע אשר בצריפין, ונמשך כשבעה שבועות! היה ברור לי שאני רוצה לצאת, אבל פתאום הבנתי שלא אהיה כאן כדי לטפל ב-ו'. 

אני לא זוכרת את רוב השיחה שהיתה לי עם אמא כשסיפרתי לה שנבחרתי לצאת לקורס. כל מה שאני זוכרת הוא את השאלה "ומה יהיה עם ו'?" ושום דבר אחרי זה. כל מה שאני זוכרת זה את אותה תחושה. אותה תחושה בגרון ובחזה והקושי לנשום.
אשמה. הבטחתי שאטפל בו והנה אני מאכזבת אותה. כעסתי על עצמי שאני מאכזבת אותה ובו בזמן כעסתי על עצמי שאני רוצה לצאת לקורס למרות הכל, ולא מוכנה לוותר עליו. הם לא אסרו עלי לצאת לקורס, כל הסערה הזאת התחוללה בתוכי, ביני לבין עצמי. 

והמאמן שואל אותי - אם הכל היה אפשרי - מה היתה אמפי בת ה-15 עושה או אומרת? 

וחשבתי לעצמי שאם היה אפשרי - הייתי לוקחת את ו' איתי לקורס. 

ועוד חשבתי לעצמי שהייתי מספרת לאמא את כל מה שמתחולל לי בפנים. איך אני כועסת על עצמי ואיך אני אשמה, ואיך העזתי להבטיח שאני אטפל בו תמיד בלי לחשוב שאולי יקרה משהו כזה ואצטרך או ארצה לנסוע לכמה שבועות. 

וחשבתי לעצמי שבאמת מעולם לא הצלחתי לדבר עם אמא ככה, מעולם לא הצלחתי פשוט להגיד לה את מה שאני מרגישה. 

ועוד חשבתי לעצמי - עכשיו בתור מבוגרת - איך היא קיבלה את ההבטחה הזאת של ילדה בת 15? וודאי היה ברור לה בתור אמא שאין סיכוי שאעמוד בזה. או אולי לא היה ברור לה בכלל? מי יודע? מעולם לא דיברנו על זה.

והמאמן שאל אותי מה החליטה הילדה בעקבות מה שקרה? איזו מסקנה הסיקה על עצמה או על העולם?

והתובנה פגעה בי כמו ברק: זה מסוכן להתחייב. לא כדאי להבטיח כי יש סיכוי שלא אוכל לקיים. יש סיכוי שאאכזב. ואהיה אשמה. וארגיש נורא.

ופתאום זה התחבר לי עם חוסר היכולת שלי לתכנן דברים, כי יש סיכוי גדול שהם לא יתקיימו כפי שתוכננו, ואני אתאכזב

זו בעצם מסקנה דומה מאד ממקום מאד דומה.  

וקלטתי שזה הפך להיות דפוס אצלי בחיים. לא להתחייב אלא אם אני מאה אחוז בטוחה שאוכל לקיים. כאילו יקרה אסון נוראי אם אתחייב ואז יקרה משהו שימנע ממני לעמוד במילה.

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את ההקשר למה שקרה עם בתי. 

וחשבתי על זה שגם מולה - בתור אמא, בתור סבתא - כמה שאני עושה ונותנת - אני תמיד נזהרת. לא להבטיח יותר מדי. לשים גבולות. לא לתת לה להבין שאני תמיד זמינה. והיא מזמן קלטה את זה, היא יודעת שאני שומרת על עצמי. ומתחשבת בהתאם. 

ואז חשבתי על זה שחלק מהדפוס הזה תמיד היה להקדים תרופה למכה. אם הייתי אמפי הישנה, אמפי לפני האימון, לפני התחלת הטרנספורמציה - כבר ביום שני כאשר דיברנו בטלפון הייתי אומרת לה "רק שתדעי שמחר אני עסוקה כל הבוקר" כדי שלא תבנה עלי ולא תתאכזב. והנה החלק הזה של הדפוס לא הופעל. משהו במגננות שלי ירד. אחרי הבהלה הראשונית בבוקר בטלפון - כשגיליתי שהיא רוצה לבוא והבנתי שאני לא אהיה בבית - הצלחתי לומר "אתם יכולים לבוא אחרי הצהריים, נשמח לראות אתכם, כבר התגעגענו נורא" ולא קרה שום אסון. והם הגיעו אחרי הצהריים והיה כיף אדיר. 

ואני עליתי - לגמרי במקרה - על מנגנון אדיר שמנהל אותי מילדות (ואני די בטוחה שזה לא התחיל בגיל 15, אבל זה הזיכרון שעלה ועם זה עבדנו). 

אין על אימון סאטיה, פשוט אין! 

*והשבוע מתחילים אצלי שני מתאמנים חדשים....אבל זה כבר בפוסט אחר