יוצאת לדרך חדשה

הבאתי את החלום שלי לאימון היום. 

המאמן מבקש ממני לתאר את החלום ואת התחושה שעולה בי תוך כדי השחזור של מה שהיה.

מרגישה מעין סד שלוחץ לי על אזור החזה העליון כולל הסנטר. מכביד עלי את הנשימה. 

תחושה של כעס ותסכול, גם סוג של האשמה עצמית (איך לא התעדכנתי ב-whatsapp, איך הסתבכתי בשירותים ואיחרתי) וגם חוסר אונים (מול הנסיבות, מול המאמנת שלוקחת אותי לטיפול מיוחד - לא ברור איזה - במקום לאפשר לי להיכנס למפגש. 

אני שוהה בתוך התחושה ותוך שניות עולה זיכרון. 

אני בת שמונה, כנראה, בקייטנת י.מ.ק.א בירושלים. אני כנראה לקראת סוף הקייטנה ומתקיימים מבחני שחייה בבריכה המקורה. 

למדתי שם שחייה כבר בקיץ שעבר ואני יודעת לשחות, אין לי ספק שאזכה בתעודה הצהובה (או הירוקה? לא כל כך זוכרת) עליה היה כתוב "דג קטן".

התואר הראשון הנכסף בסולם התארים בקייטנה. 

אני במלתחה ובנות הקבוצה מחליפות לבגד ים. בגד הים שלי שלם, ולחלק מהבנות יש ביקיני. כנראה שאני מתבאסת בקול רם על כך שיש לי בגד ים שלם, למה אמא שלי קנתה לי בגד ים שלם....וחברה (כנראה ששמה היה קרן) מציעה לי להתחלף איתה. היא תלבש את בגד הים שלי ואני אקבל את הביקיני שלה. 

אני מתחלפת בשמחה ואנחנו יוצאות לבריכה.

כשמגיע תורי ובהשמע האות אני קופצת למים ומתחילה לשחות, ורק אז שמה לב שבגד הים של קרן גדול עלי והחלק התחתון מאיים ליפול תוך כדי שחייה.

אחוזת אימה אני תופסת אותו ומאטה את הקצב, ממשיכה לשחות כדי להגיע לקצה הבריכה אבל כמובן מגיעה אחרונה ולא עומדת בזמנים.

כשאני יוצאת המדריכה אומרת לי שלא עמדתי בזמנים ואני לא זכאית לקבל את תעודת "דג קטן" היום, אולי בשנה הבאה. 

אני משותקת. אחוזת בושה, כועסת על עצמי, אותה תחושה עולה בי - סד שלוחץ על החזה ומקשה על הנשימה.

אני לא מסוגלת לומר כלום למדריכה על מה שקרה, לא מסוגלת לבקש ממנה שום דבר. זה כל מה שאני זוכרת מהזיכרון הזה.

המאמן מבקש ממני לשהות בתחושה. לשים לב לנשימה. לתאר מה אני חשה.

אני מרגישה כעס על עצמי, למה התחלפתי דווקא עכשיו בבגדי הים. 

אני מרגישה חסרת אונים מול המדריכה כי לא יכולתי לספר לה למה זה קרה ולמה לא הצלחתי במבחן השחייה. 

אני מרגישה אשמה שכל זה קרה בגללי. ושאין מה לעשות. 

ואחרי שהייה ממושכת בתחושות - אני גם מרגישה שבא לי לבכות אבל זה תקוע בגרון ולא מצליח להשתחרר.

והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי - בלי מגבלות, בלי פחדים, בלי השלכות - מה היתה הילדה אמפי עושה או אומרת?

המחשבה הראשונה שעולה - לא הייתי מתחלפת בבגדי ים. הייתי מונעת מכל זה לקרות בכלל.

אבל בהנחה שזה קרה.....

ואני חושבת - לו הייתי מעזה, לולא הייתי עכברונת קטנה מפוחדת ומשותקת מבושה : הייתי אומרת למדריכה מה קרה. הייתי אומרת לה שהתחלפתי בבגדי הים וגיליתי, מאוחר מדי, שזה גדול עלי וזה נופל ממני, והייתי מבקשת להחליף בגד ים בחזרה ולחזור על המבחן.

ואני חושבת - עוד לפני כן, ברגע שהייתי קופצת למים הייתי עוצרת, יוצאת, מבקשת להחליף בגד ים בחזרה - מסבירה שזה גדול עלי ונופל לי ואני לא מסוגלת לשחות ככה. 

ותוך כדי שאני אומרת את זה אני מבינה כמה אני כועסת על אמפי הקטנה, כמה אין לי אמפתיה או חמלה כלפיה. כמה אני מתביישת בכל הסיטואציה הזאת.

והמאמן מבחין בזה, ומשקף לי את זה. מבקש שאשהה עוד קצת בתוך הכעס הזה. כי הכעס בעצם מכסה על פחד ועצב גדול שמתחוללים בתוכי.

ואחרי כמה זמן הוא שואל מה עוד הייתי עושה, לו הכל היה אפשרי. כל דבר - אפילו הזוי. לו היה לי חופש מוחלט.

ופתאום אני חושבת - לו היה לי חופש מוחלט? הייתי נותנת לבגד הים ליפול (ואולי אפילו תופסת אותו ביד כשהוא נופל ולוקחת אותו איתי) ושוחה ככה חצי ערומה ומגיעה בזמן, ולובשת אותו לפני שאני יוצאת מהמים. 

זה דימיוני לגמרי - בחיים לא היה לי כזה חופש מוחלט. אבל לו היה לי....אולי זה מה שיכולתי לעשות.

וגרגור קטן של צחוק עולה לי בגרון.

והמאמן עכשיו שואל - ואם היית יכולה להאשים מישהו במה שקרה? את מי היית מאשימה? וברגע הראשון אני לא מבינה מה הוא רוצה. כי אין לי את מי להאשים פרט לאת עצמי. אני הכנסתי את עצמי לשטות הזאת. אבל הוא מקשה - בכל זאת, בלי שזה צריך להיות מוצדק : להאשים מישהו.

ככה? אני שואלת? אם הייתי רוצה לירות לכל הכיוונים להאשים אחרים במה שאני עשיתי? והוא אומר שכן. 

ועוד גרגור של צחקוק עולה לי בגרון כי זה בלתי נתפס מבחינתי, להאשים מישהו אחר במצב הזה. 

אבל אני מנסה.

אז אני מאשימה את קרן, הילדה שהתחלפה איתי, שנתנה לי בגד ים שגדול עלי, ובגלל זה נכשלתי. ובאותו רגע פתאום אני מאשימה אותה שהיא כנראה עכשיו גם מותחת ומרחיבה את בגד הים השלם שלי, הרי ברור שהיא גדולה יותר ממני. 

זו הרגשה מוזרה להאשים, כי זו לא באמת אשמתה, היא רק רצתה לעזור או לפחות לשתף פעולה.

ואז אני מאשימה את אמא שלי שקנתה לי את בגד הים השלם - למרות שאני די בטוחה שהיה לי ביקיני בשנה קודמת ואני זו שביקשתי שלם. תמיד נראה לי שמה שהיה אצל אחרות היה יפה יותר. אבל אני מאשימה את אמא עכשיו, כמו ילדה קטנה ומפונקת.

ואז אני מאשימה את המדריכה שלא באמת ראתה אותי. שלא שמה לב למצוקה שנקלעתי אליה. שלא ניסתה אפילו לשאול או לדובב אותי מה קרה ואיך, אחרי שכל הקיץ שחיתי מצוין, פתאום הזדחלתי ככה מאחורי כולם והגעתי אחרונה והרבה אחרי הזמן שנקבע. שלא נתנה לי בכל זאת את התעודה הנכספת, על המאמץ לפחות. 

ועולה הבכי. ואני מבינה שכל מה שהייתי צריכה זה שמישהו יראה אותי באמת. שמישהו יקשיב לי ויאמר לי שהוא יודע מה עובר עלי ומבין מה אני מרגישה. 

ופתאום אני כבר לא כועסת על אמפי הקטנה, ופתאום אני יכולה להיות המבוגר המיטיב עבורה - לגשת אליה, לעטוף את גופה הקטן והרטוב במגבת ולחבק אותה. לומר לה שראיתי הכל ואני מבינה מה קרה, ומבינה למה היא שחתה לאט. ומבינה את העצב שלה, את הכעס, את התסכול ואת הבושה. ואולי בתוך החיבוק היא היתה מצליחה לספר לי במלים שלה מה קורה איתה, ואולי בתוך החיבוק היא היתה בוכה. והדמעות זולגות לי בשקט על הלחיים ומציפות לי את כל הגוף - ומשהו משתחרר. הנשימה חוזרת להיות קלה ועמוקה. החזה פנוי, הגרון צלול.

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את ההקשר למה שקורה היום. 

וזה מצחיק כי אני רואה הקשר אחד לאחד עם החלום - אבל עדיין לא קורה הקשר למציאות.

וזה מדהים כי החלום הזה, למרות שהוא כביכול נטוע במציאות העכשיווית, הוא אחד לאחד החלום. 

בחלום :האימון/מנטורינג מתרחש במקום נופש - בזיכרון זו קיטנה

בחלום : אני מאחרת לקבוצה גם בגלל פספוס של הודעות ה-whatsapp וגם בגלל פנצ'ר בשירותים (שעכשיו אני מוכנה לגלות שבחלום פשוט שכחתי להוריד תחתונים כשהתיישבתי בשירותים, אז הם נרטבו והייתי צריכה להוריד אותם וללבוש את המכנסיים בלעדיהם ולשטוף אותם וזה מה שעיכב אותי) - בזיכרון הגעתי אחרונה בשחייה ולא עמדתי בזמנים כי נפל לי כל הזמן החלק התחתון של בגד הים.

בחלום: מאמנת תפסה אותי ולא נתנה לי להיכנס למפגש ונתנה לי "טיפול" מיוחד לא ברור - בזיכרון המדריכה הכשילה אותי בבחינה ולא נתנה לי את התעודה כמו כולם. ממש אחד לאחד.

אז איך זה קשור לחיים האמיתיים? מה היתה המסקנה שהגיעה אליה אמפי הילדה, מסקנה שמנהלת אותי עד היום?

ופתאום קפצו לי כמה דברים. הבולט מביניהם שאני חייבת להגיע מוכנה לכל דבר. שאני לא נכנסת לכלום לפני שאני בטוחה שיש לי את כל המידע ואת כל הכלים מוכנים. "מצטיינת דיקן" כמו שצוחקים עלי חברי לקורס בחביבות. בהשאלה: אין מצב שאקפוץ למים עם בגד ים לא מתאים. 

גם לא כל כך סומכת על אחרים שיעשו בשבילי - שיתנו לי את "בגד הים" שלהם שלאו דווקא מתאים לי. אני צריכה למצוא את מה שמתאים לי בעצמי.

אבל עוד משהו - לא פחות קריטי - אני חיה בתחושה שברגע שעשיתי טעות - אין שום דרך לתקן אותה.

אני עושה מאמצי-על להימנע מטעויות בגלל זה. אם יצאה לי מילה מהפה - אין דרך לחזור בי. 

הדמעות כבר יבשו והגוף מרגיש עייף (פיהוקים) ורגוע. מי חשב שהחלום המוזר הזה יוביל לאן שהוביל?

שהוא ישחזר זיכרון ילדות כמעט אחד לאחד - אבל אחרת לגמרי....

וכתמיד - אין לדעת מה שוחרר לי מהגוף, ומה ייבנה מחדש במקום שהתפנה....