במפגש קבוצת המנטורינג פעם בשבועיים אנחנו לומדים חומרים שונים, מעלים סוגיות שונות מהאימון (שאלות לגבי סיטואציות באימון, קבלת הדרכת אימון) וגם מתרגלים אימון זה על זה. יותר נכון זו על זו כי בינתיים זו קבוצה שכולה נשים. אני הכי מבוגרת (בת 56) והכי צעירה היא בת 21 ובאמצע כל שאר הגילאים.
במפגש האחרון יצא שאני התאמנתי, ושתיים מחברותיי לקבוצה אימנו אותי ביחד (לסירוגין). עשינו זאת פעם אחת במסגרת הקורס, אני זוכרת, וזה דווקא היה מאד מוצלח.
לא תמיד יש לנו על מה להתאמן אבל במקרה באתי טעונה: במהלך כל חודש ספטמבר / חגים / יום הולדת 50 של גיסתי / ביקורם של הורי אצלנו יצא כמובן שאירחנו אצלנו בבית לא מעט. גם גיסתי אירחה (פעם אחת) בערב סוכות, ופעמיים יצאנו למסעדות.
לכן שמחתי מאד כאשר בתי שאלה אם אולי בא לנו לבוא אליהם לארוחת ערב ביום ששי שלפני ערב סוכות (אחרי יום כיפור). הורי כבר היו אצל אחי בשלב הזה, וחשבתי שלא יקרה כלום אם הם יקחו את הורי למסעדה ואנחנו נבוא אל בתי ונתפנק לנו איתם ועם הנכדים. זה הרי כמעט שלא קורה: בכל שנות נישואיהם, הזמינו אותנו בתי וחתני לארוחה בביתם פעמיים. פעם אחת בדירתם השכורה בתל אביב כאשר רצו לבשר לנו על ההריון עם חכמוד, ופעם שניה כמה חודשים אחרי שעברו לגור בדירתם הנוכחית בהרצליה.
כאשר שאלה אותי גיסתי אם להזמין מקומות במסעדה לששי, אמרתי לה שתזמין לעצמם - כי אנחנו כבר מוזמנים.
ואז במוצאי כיפור קיבלתי וואטסאפ מבתי בזו הלשון: "היי, ששי נקבע אצלכם?"
עלתה לי תחושה של "מה?! מה?! פעם ביובל את מזמינה אותי אלייך אחרי כל הפעמים שאנחנו מארחים אתכם ומארחים את כל המשפחה ....סוף סוף את מזמינה אותנו אלייך ולא מספיק שאת מתעלמת מההזמנה, את גם בלי להניד עפעף מזמינה את עצמך אלי?" לא יודעת אפילו לתאר את התחושה. שילוב של אכזבה, הפתעה, כעס, רצון לבכות - והרגשתי שזה בחוסר פרופורציה למה שקרה בפועל. נכון, הילדה קצת יצאה חצופה, אבל בכל זאת מה כבר קרה?
המאמנת התורנית נ' שואלת מה עניתי לה.
בהתחלה עניתי בוואטסאפ "חשבתי שאת מזמינה אותנו אליכם." ואז בתי התקשרה אלי. היא צחקקה במבוכה והתפתלה קצת בטלפון ואני אמרתי ספק ברצינות ספק בצחוק "זה ממש לא מנומס להזמין אנשים ואחר כך להתכחש לזה ועוד להזמין את עצמך אליהם, ככה חינכתי אותך?" או משהו דומה. וגם שאלתי אם היא שכחה שהיא הזמינה אותנו. ואז היא ענתה שלא, היא לא שכחה, אבל שהם גמורים מהיום כיפור הזה ובעצם אין להם כוח לבשל וביום ששי יש כמה מפגשים של הילדים, ימי הולדת וכו... ועוד כל מיני דברים ברוח זו. הודעתי לה שאני לא מזמינה אותם אלי, אבל שאנסה לארגן מקומות במסעדה לכולנו (כולל הורי ואחי), ובזאת סיימתי את השיחה איתה. אבל בגוף שלי השתוללה סערה. ובאמת מצאתי את עצמי בסוג של חוסר אונים. אני כועסת ואני לא מרשה לעצמי לכעוס כי אני מבינה אותה ומרחמת עליה, אבל די כבר אין לי כוח לכל האורחים האלה. מצד אחד זה הגיוני שזה יקפיץ אותי אבל לי זה הרגיש בחוסר פרופורציה, משהו משתולל לי בחזה. סוג של ביטול. מחיקה. מה שחשבתי שידעתי - שהוזמנתי - לא באמת קרה. מה שחשבתי שאני שמחה לקראתו - לא באמת קיים. או אקצין ואומר - הרצון שלי לא באמת קיים. או הבטחות אלי לא באמת חשובות או אני לא חשובה....אפשר להיסחף עם זה. כאילו הבת שלי אומרת לי שאני לא חשובה.
נראה לי שמה שהכי פגע בי זו המניפולציה, חוסר היושר.
כי אם אני חשובה - מתקשרים אלי ואומרים לי - "אמא תקשיבי, אני יודעת שהזמנתי אתכם לששי אבל האמת שממש אין לי כוח. אפשר להתחרט, ואולי שאנחנו נבוא אליכם?" הייתי מתייחסת לזה אחרת לגמרי. ראבק, מה עבר לך בראש לנסות לעבוד עלי, להתכחש להזמנה?
המאמנת התורנית ע' שואלת מה קורה לי בגוף כרגע. אני מדברת ויושב לי מכבש על החזה, לוחץ ומפריע לנשימה. אני מכריחה את עצמי לנשום אחרת לא אוכל לדבר. וע' מבקשת ממני לשהות בתוך התחושה הזאת, להתרכז בה ובנשימה המאולצת שלי.
ותוך שנייה עולה לי זיכרון. לפני ששאלה אפילו.
בזיכרון אני בת 8 או 9 בירושלים, אז היו לי שתי חברות טובות: דורית ודיתי. כבר היה לנו טלפון אבל לא נהגנו לקבוע בטלפון, כשרצינו לשחק פשוט באנו אחת אל השנייה. ובזיכרון הזה הלכתי אל דיתי ודפקתי בדלת ושאלתי אם היא רוצה לשחק איתי. היא הסתכלה עלי בצורה משונה, כאילו נפלתי מהירח, ואמרה לי "את לא זוכרת שרבנו, ושאת לא מדברת איתי? מה פתאום את באה?" וזו אותה תחושה של בהלה ואכזבה וכעס וגם אשמה: כי לא זכרתי שרבנו. עד עכשיו לא זוכרת שרבנו. הרגשתי מבואסת ומושפלת וחסרת אונים והסתובבתי והלכתי הביתה. אני לא זוכרת אם השלמנו, אני מניחה שהשלמנו אחר כך אבל התחושה זו אותה תחושה.
מסתבר שאני ודורית רבנו איתה, העלבנו אותה והיא לא הבינה באיזו חוצפה אני באה אליה. זוכרת אותה עומדת בדלת, לא נותנת לי להיכנס. הייתי בהלם. הרגשתי את הסערה בחזה כמו שהרגשתי קודם, לפני המכבש. בעיקר הייתי בהלם מזה שאני בכלל לא זוכרת שדורית ואני רבנו איתה, והעלבנו אותה. ושאנחנו לא מדברות. הרגשתי מטומטמת וגם כועסת ונעלבת וגם אשמה.
לא ידעתי להסביר את זה לעצמי. הרגשתי מטומטמת. איך יכול להיות שעשיתי דבר כזה ולא זכרתי, והעברתי את זה על סדר היום? גם אחרי שהיא אמרה את זה לא זכרתי בכלל את הנסיבות. האמנתי לה שזה מה שקרה, היא היתה פגועה וכועסת. ופשוט הלכתי הביתה.
וע' מבקשת שאחשוב רגע מה הייתי עושה לו הייתי שם היום. לו כל האפשרויות היו פתוחות בפני. לולא נכנסתי להלם.
ודבר ראשון חשבתי שהייתי מבקשת מדיתי לספר לי מה קרה, לומר לה בכנות שלצערי אני לא זוכרת כלום. במציאות פחדתי לעשות את זה.
ואז חשבתי שקודם הייתי מבקשת סליחה. אני לא זוכרת מה היה, אבל סליחה שפגעתי בך. אני ממש מצטערת. את מוכנה לספר לי מה היה?
בפועל לא הייתי מעזה, באותה תקופה פחדתי מהצל של עצמי....אבל אם הייתי מעזה..אם היה לי חופש, וכוח, ולא הייתי מפחדת....זה מה שהייתי עושה.
ע' שואלת ממה פחדתי.
התחושה היתה של "אבוד לי", לא יכולה בשום מקרה לקחת בחזרה את מה שעשיתי או מה שאמרתי.
במיוחד שלא זכרתי, אבל גם אם הייתי זוכרת. אי אפשר לקחת בחזרה משהו שנאמר. ולכן לא היה בעיני טעם להישאר ולברר ולהתנצל...ולכן הלכתי.
המאמנת התורנית נ' שואלת מה עוד הייתי עושה לו יכולתי. ונזכרתי שכשהייתי קטנה רציתי תמיד שיהיו לי כוחות-על. אז אם היו לי כוחות-על הייתי עושה שכל זה לא קרה. הייתי מעלימה את הריב מלכתחילה ואת העלבון, אבל זה רק בדמיון של ילדה. מן הוקוס פוקוס שמעלים את כל הסיטואציה. מן פנטזיה שכל דבר שמשתבש אני יכולה לתקן עם כוחות העל הדימיוניים שלי. ואז זה היה כאילו לא קרה כלום והיינו משחקות.
ואז עולה לי משהו אחר: אולי במקום ללכת הביתה הייתי ממשיכה עוד כמה בניינים לבית של דורית ומספרת לה מה קרה ושתספר לי מה היה ביננו לבין דיתי. לא חשבתי על זה אפילו.
נ' שואלת אותי שוב מה אני חשה.
אני מפנה תשומת לבי לגוף, ושמה לב שהמכבש כבר איננו, ונותר בצד החזה רק ערוץ אחד צר שספק לוחץ ספק שורף - לא חוסם את כל הנשימה אבל עדיין מציק. הנשימה סדירה. אבל הצינור הזה מרגיש לחץ בחזה, בגרון, בצד הפנים.....
המאמן מסביר לנ' שעכשיו שהתחושה השתנתה, משהו השתחרר, ייתכן שתתאפשר לאמפי הילדה אופציה חדשה לפעולה, משהו שלא היה אפשרי קודם.
ונ' שואלת אותי אם יש עוד משהו שהייתי יכולה, כילדה, לעשות אז - אם הכל היה אפשרי ולא הייתי חשה חסרת אונים.
ואני חושבת שוב שהייתי אומרת שאני מצטערת ומבקשת סליחה ואני לא זוכרת מה היה, אבל שאני מאד מאד אוהבת אותה ואני לא יכולה לדמיין לעצמי שלא נהיה חברות ולא מסוגלת לדמיין את עצמי בלעדיה כחברה, והאם היא מוכנה לסלוח לי על מה שהיה, ולהיות חברה שלי שוב. בלי לדעת ובלי לזכור מה בפועל קרה. אולי אם היה לי את החופש, זה מה שהייתי עושה.
וברגע הזה עולה בי בכי. בכי נקי, שקט, משחרר.
נ' שואלת מה העלה את הבכי, ובהתחלה אין לי מושג, אבל אז אני חושבת שעצם העלאת האופציה ש"יש חיים אחרי"...שאפשר לריב ולפגוע ולומר דברים ועדיין לבקש סליחה ולבקש לחזור להיות חברות. שאולי אולי "אבוד לי" הוא לא בהכרח נכון. שאולי יש דרך לקחת בחזרה את מה שעשיתי או אמרתי. זה מושג בלתי נתפס מבחינתי. איך בכלל מגיע לי שהיא תתייחס אלי בכלל אחרי מה שעשיתי, מה שזה לא היה?
והמאמן מבקש מ-נ' לבקש ממני לחזור על האופציה האחרונה, אבל לדבר אליה כאילו היא דיתי. כך ניתן לאפשר לגוף להתגבר על חוסר האונים. ונ' מקשיבה לי, בודקת מה קורה לי בגוף, ובאמת: פרט לשאריות של דמעות בתחתית הגרון התחושות נעלמו והנשימה רגילה.
המאמנת התורנית ע' שואלת אם אני רואה את הקשר בין הזיכרון שעלה למה שקרה עם בתי.
ולא מייד ברור לי מה הקשר.
יש כמובן את האכזבה, ההפתעה - ציפיתי להיות מוזמנת אל בתי, ציפיתי לשחק עם דיתי - ובשני המקרים אני מגלה שאין לי מושג. שהמציאות שונה לגמרי ממה שתיארתי לעצמי.
האירועים הם שונים, אבל בעצם בשיחה עם בתי יצאתי מטומטמת שציפיתי, שהאמנתי שאני מוזמנת, כמו שיצאתי מטומטמת מול דיתי כששכחתי שרבנו ורציתי לשחק.
מבחינה רגשית התגובה היתה זהה. אני השלכתי על אירוע היום משהו שיצרתי אז.
ולכן התגובה היתה עוצמתית כל כך, חסרת פרופורציה, לא סתם "מותק התבלבלת" אלא כעס וחוסר אונים. תחושה שנמחקתי. כמו שדיתי מחקה אותי.
עוד קשר זה חוסר היכולת שלי להיות אותנטית בתגובה. להיות ישירה. אמנם הפעם לא הייתי חסרת אונים לחלוטין - לדוגמא, אם הייתי מחליקה על זה גם אני ואומרת לבתי "כן בטח תבואו" ולא מזכירה בכלל שהוזמנו אליהם. אם הייתי עושה את זה - זה היה כמו ללכת הביתה בזיכרון.
אז בכל זאת התקדמתי קצת 
.....
ובפעם הבאה אולי אוכל להיות לגמרי אותנטית, הייתי מרימה טלפון מייד ולא עונה בוואטסאפ: בתי היקרה, שכחת שהזמנת אותנו? זה לא בסדר. מאד שמחתי שהזמנת אותנו אחרי הרבה זמן שלא הזמנת אותנו, ועכשיו התאכזבתי. ישיר. בלי הומור. בלי לשחק לתוך המניפולציה שלה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
