יוצאת לדרך חדשה

ביום שני האחרון נסעתי כהרגלי לאסוף את הנכדים מהגן ולקחת את נשמותק לחוג הקפוארה שלו. 

הפעם תודה לאל כולם היו בריאים.

אספתי תחילה את נשמותק, כי אני יודעת שלחכמוד יש חוג בגן בימי שני וממילא הם לא נותנים להיכנס ולאסוף את הילד לפני תום החוג.

גיליתי שגם אצל נשמותק הפסיקו לאפשר להורים/סבים להיכנס לגן לפני ארבע וחצי, אבל קראו לו כשהגעתי ובשמחה התחבקנו ונסענו לגן של חכמוד.

חניתי ובאתי למושב האחורי לשחרר אותו מהכסא, ונשמותק הושיט לי את רגל שמאל שלו ל"לחיצת רגל" בדומה ללחיצת יד. "שלום שלום" דיברתי אל הרגל המושטת לי לשלום, והוא שאל "זאת רגל ימין או רגל שמאל?" זאת רגל שמאל, עניתי, שחררתי את החגורה ועזרתי לו לרדת. בדרך לשער הגן הוא הרהר מעט ואז אמר לי "סבתא, אם הייתי יושב בכסא של חכמוד, אז רגל ימין היתה אומרת לך שלום". כן כן, המוח שלו לא מפסיק לעבוד לרגע .

חכמוד נראה מעט מוטרד כשפגשנו אותו. על השולחנות בקדמת הגן היו פרושים כל הציורים של ילדי הגן, כולם ציירו לב גדול לאורך כל הדף, ועל כל דף היתה חתימת שמו של הילד, שניכר היה שהם כתבו בעצמם. על הציור של חכמוד היה כתוב שמו עם עיוות כלשהו ולא ניתן היה לזהות בבירור שזה אכן שלו. הוא הסתייג מהציור ולא רצה לקחת אותו. "ככה לא כותבים את שמי" הוא אמר בקצת כעס. "אבל חכמודי, אתה כתבת את שמך בעצמך, הנה האותיות...." אמרה הגננת של הצהרון בקול חם ומעודד. הוא עדיין לא היה מרוצה אבל לקח את הציור, שהיה יפה מאד, והבטחתי לו שאם ירצה נוכל לתקן את הכיתוב בבית.

הלו"ז שלי היה מאד ברור - הייתי צריכה להביא אותם הביתה, לתת להם משהו לאכול, להחליף לנשמותק את בגדי הגן לבגדי הקפוארה, ולהגיע ברגל (כי אין ממש חניה שם) לחוג בזמן, שזה אתגר בפני עצמו כשהולכים עם ילד בן חמש וילד בן שלוש וחצי שכל דבר בדרך מעניין אותם ומסיח את דעתם . נשמותק הסכים לאכול בננה, ובין ביס לביס החלפתי לו בגדים. חכמוד לא רצה לאכול שום דבר ממה שהיה לי להציע וגם בדיוק ברגע שהיינו צריכים לצאת החליט שיש לו "ישיבה חשובה" בשירותים - ואני כמובן מכבדת מאד את צרכי הגוף. הוא סיים והיינו צריכים כבר לצאת והצעתי לו שאחרי שנפקיד את נשמותק בחוג, אקנה לו משהו לאכול בחוץ. זה מאד מצא חן בעיניו וסוף סוף יצאנו לדרך.

בדרך פטפטנו לנו כדרכנו, המשכנו את התחביב החדש של נשמותק לזהות את שמות המכוניות לפי הסמל שלהן (את "מאזדה" הוא כבר מזהה מייד ונדמה לי שגם את האריה של "פז'ו"). היתה מכונית אחת ללא סמל וחכמוד מייד ריחם עליה כי נעלמה לה זהותה.....

בנוסף שמנו לב שמתגולל הרבה זבל ברחוב. אולי אני מדמיינת זאת אבל כשילדיי היו קטנים היתה יותר מודעות לזריקת הזבל לפחים הרבים שהעיריה התקינה ברחובות העיר, ובניגוד לילדותי שלי - אז אנשים זרקו חפיסות ריקות, סיגריות כמובן, חתיכות פרי ועוד הרבה דברים סתם בדרך - בשנות השמונים/תשעים הרחובות (לפחות של רעננה) היו נקיים. לצערי ברחובות הרצליה הקטנים בדרך לחוג מצאנו שקיות ניילון ופחיות ריקות ועוד דברים רבים זרוקים על הארץ בדרכנו. דיברנו על כמה שזה לא יפה וכמה חשוב להחזיק את הזבל עד שמוצאים פח, וחכמוד הסביר שמדובר ב"פסולת", והנה הוא דרך על שקית וכמעט החליק ואיבד את שיווי משקלו ועשה עניין גדול מהסכנה הטמונה בדבר ("כמעט שברתי את הראש שלי!") וכמה חשוב שנזכור לספר זאת לאמא כשנדבר איתה.

למרבה ההפתעה הגענו לחוג בזמן ועוד חיכינו קצת בחוץ והסתכלנו על הילדים מהקבוצה המוקדמת יותר, שהיו גדולים יותר וכבר בצעו תרגילים מרכבים יותר. ושוב מצאתי את עצמי תוהה איך נותנים להם לעשות תרגילים כאלה לבד בלי השגחה - יש רק מורה אחת וסייעת אחת ולפחות 10 ילדים...וכולם מפוזרים להם בקבוצות וביחידים בחדר, מטפסים וקופצים ומתהפכים וזוחלים...לי זה נראה מתכון בטוח לתאונות....אבל (טפו חמסה עיגולים) לא קרה לאף אחד כלום בינתיים. עזרתי לנשמותק להסיר את נעליו וגרביו, איחלתי לו הנאה ויצאתי משם עם חכמוד, במטרה לקנות לו משהו לאכול ולשים פעמינו לספריה שמעבר לרחוב. ברם, לחכמוד היו תכניות קצת שונות משלי. ראשית כשאני אמרתי "אקנה לך משהו לאכול" אני חשבתי על פיתה עם חומוס או משהו דומה והוא חשב כמובן על משהו מתוק. עם זה לא התווכחתי, כי ידעתי שאתן להם ארוחת ערב אחר כך ולא נורא לפנק אותו עם משהו מתוק אחר הצהריים. הוא ידע (כמובן!) להוביל אותי לקונדיטוריה הסמוכה, שם הסתפק בכדור שוקולד מצופה בסוכריות צבעוניות, הכי לא מה שאני הייתי בוחרת אבל...זרמתי. התיישבנו על ספסל שם על המדרכה מחוץ לקונדיטוריה, הוא זלל להנאתו את כדור השוקולד, שתה מים מהבקבוק שהבאתי איתי וגם ניגב אחרי כן את אצבעותיו הדביקות ושפתיו המתוקות עם המגבונים שהבאתי איתי. כן, הפעם הייתי מצוידת. הדבר היחידי ששכחתי להביא היה זוג גרביים נקיות לנשמותק - כי הגרביים שלבש בגן היו כמובן מלאות בחול.....מקווה שבפעם הבאה אזכור.

"יופי, אז בוא לספרייה" קמתי מהספסל והתחלתי ללכת לכיוון אבל לחכמוד היו תכניות אחרות. בחנות שבפינה ליד החוג של נשמותק יש חנות צעצועים. כבר כשהבאנו את נשמותק ראיתי שהוא שם עין על משהו שם, והוא ביקר לחזור לשם ולקנות לו משהו. התלבטתי קצת כי לא רציתי שהוא יחשוב שבכל פעם שניקח את נשמותק לחוג אקנה צעצוע....אז פשוט אמרתי זאת. "אני מוכנה לקנות לך משהו אבל תזכור שלא נקנה משהו כל שבוע, וגם - תבחר משהו ממש שווה גם לנשמותק". הוא הסכים בשמחה (נראה מה יהיה בשבוע הבא ) ובחר לעצמו ולנשמותק זוג חרבות, על סוללות כמובן, שניתן להדליק בהן אור והן "ממש מגניבות". בשארית הזמן שחיכינו לנשמותק ניהלנו קרבות מרשימים עם החרבות, וכשהגענו לאסוף את נשמותק הוא התלהב מאד. 

חתני היה אמור לאסוף אותנו משם ולהסיע אותנו הביתה אבל בהתחלה הוא סימס לי שהוא מתעכב בישיבה, והתחלנו את המסע הרגלי הביתה בנחת, ואחרי כן הוא התקשר שיש פקק נוראי (כתוצאה מתאונה כנראה) על כביש 4 והוא יאחר ממש. לא נורא, אמרתי לו. אנחנו נהנים לנו ביחד. בדרך חזרה גם נשמותק ביקש כדור שוקולד - ולמען ההגינות קניתי גם לו. משום מה הוא בחר כדור עם סוכריות צבעוניות ואחר כך ביקש ממני "לקלף אותו" כי הוא רצה לאכול רק את השוקולד. לא הצלחתי להבין מדוע לא בחר כדור ללא סוכריות, אבל מזמן כבר למדתי לזרום עם ההגיון שלהם. הבטחתי לו שאעשה זאת כשנגיע הביתה. בפעם הבאה כבר אדע...

חכמוד ביקש שאקנה לו לחמניה, ובבית הוא מרח בתוכה ממרח שוקולד - וכך הושבתי אותם לאכול ארוחת ערב שכללה - לפי הסדר הזה - לחמניה עם שוקולד לחכמוד, כדור שוקולד לאחר הסרת הסוכריות הצבעוניות לנשמותק - ואז צלחת מלאה פסטה בלונייז לכל אחד מהם, ואחרי כן עוד צלחת מלאה לנשמותק....מים לשניהם (עם טיפה ויטמינצ'יק פטל בשביל הטעם) לא בדיוק הארוחה הקונבנציונלית ביותר אבל אני הייתי ממש בסדר עם זה. 

בדיוק נערכתי לקלח אותם כשחתני הגיע סוף סוף ועשינו החלפת משמרות.

למותר לציין שאת חיבוקי הפרידה שקיבלתי מהם המשכתי להרגיש עוד כמה ימים אחר כך....