יוצאת לדרך חדשה

זה מה שבתי אמרה לי בטלפון. קשה לי. והיא התכוונה לתזזיתית.

היא לא פרטה, וקבענו שניפגש ארבעתנו (בהתחלה אמרתי שלושתנו - והתכוונתי היא, T ואני, ואז היא תיקנה - ארבעתנו, כולל חתני כמובן). ונדבר.

ומאז מתחוללת לי סערה בבטן, בחזה, בגרון......

וכרגיל אני מנסה להבין מה זה עשה לי. מאיפה התחושות האלה ולאילו רגשות הן מתפרשות לי.

ברור לי שאני נסערת, חוששת, דואגת - אבל ממה?

האם אני גם כועסת? האם אני מזהה כעס בתוך כל סערת הרגשות הזאת?

ואם כן, האם זה כעס עליה - שקשה לה, שהיא אומרת שקשה לה?

או כעס על עצמי - שמא אני עושה משהו לא בסדר בהתנהלות עם התזזיתית - ביחס לבתי?

או כעס על עצמי - שמא לא הייתי צריכה בכלל להיכנס להרפתקה הזאת עם אימוץ חיילת - ישראלית - עם כל הכרוך בכך?

האם הייתי צריכה להתעקש עם T על אימוץ חייל מחו"ל, מישהו שיש לו משפחה אוהבת שמחכה לו שם שיחזור אחרי השירות הצבאי? מישהו קרבי שמגיע רק בסופי שבוע, לא כל שבוע?

מישהו שלא זקוק לי באופן הנואש שבו זקוקה לי התזזיתית?

או כעס על עצמי - ש"הפלתי" את העניין הזה על הילדים שלי בלי לדבר איתם יותר, להכין אותם יותר, להתייעץ איתם אולי?

או כעס על זה שכרגע כנראה שכבר אין אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור?

או כעס על זה שבתי אומרת מילה אחת - קשה לי - ואני כבר בטלטלה כאילו מי יודע מה? 

וגם כאן כמובן