יוצאת לדרך חדשה

מי שנסע בחמישי בבוקר מכיוון ראשון לציון צפונה על כביש 4 בסביבות שמונה וחצי בבוקר, עלול היה לראות נהגת עם פרצוף קצת לחוץ או מודאג, רוקדת במושב בחוסר נוחות.

הרבה דובר כבר על מכונית ללא נהג, אבל אף אחד לעזאזל לא חושב ליצור מכונית עם .....שירותים צמודים. 😟

טוב, אולי הגזמתי, אבל זה נראה לי משהו אמיתי: 

איך בכלל מצאתי את עצמי נוהגת בפקקי הבוקר של יום חמישי מראשל"צ הביתה? 

הקפצתי את T מוקדם בבוקר לראשון, כי במסגרת חגיגות / משבר (מחק את המיותר) יום הולדת 60 שלו הקרב ובא, הוא החליט לקנות לעצמו אופנוע, וביקש ממנו להסיע אותו לשם כדי להביא את האופנוע הביתה.

נראה לי שעל כל נושא האופנועים בחייו של T (ולכן, בלית ברירה, בחיי) אצטרך להקדיש פוסט נפרד, חשבתי שהקטע הזה מאחורינו כשמכר את האופנוע האחרון שלו לפני שש שנים, אבל הנה זה חזר. 

בחזרה לכביש 4 לכיוון צפון, אני ברכב כבר מרבע לשבע בבוקר, אחרי ששתיתי ספל קפה אחד בבית ושתי כוסות מים - כהרגלי בכל בוקר - וכעת בדרך חזרה השלפוחית שלי כבר מלאה. מה זה מלאה? זועקת. מה זה זועקת? מתפוצצת. 

מה זה מתפוצצת? אני כבר בפאניקה אמיתית.

והפקק מתנהל לו לאיטו, ואני מתחילה לחשב כמה זמן/ק"מ עד לתחנת הדלק של קוקה קולה ליד גבעת שמואל, שעד כמה שידוע לי היא התחנה היחידה שיש לי בדרך....

ופוזלת מידי פעם לצדדים כדי לחשב אולי עדיף לי לרדת בגנות או ביהוד או....אבל מבינה שייקח לי בערך אותו הזמן בפקקים האלה למצוא שם תחנת דלק ושירותים ועדיף לי להישאר במסלול הנוכחי....

ומתלבטת מידי פעם אם לזרוק הכל לעזאזל, לעצור בשוליים (שבקושי יש), לזחול בין השיחים (בחלק מהדרך יש שיחים) ושחרר את סבלי שם לעיני שאר הנהגים....

בינתיים רוקדת באי נוחות ומקשיבה לרדיו ומנסה להסיח את דעתי......

נזכרת בנסיעה דומה, לא כנהגת אלא כנוסעת במונית לכיוון שדה התעופה. יום ראשון בבוקר, פקקים נוראיים, אני אחרי שני ספלי קפה (מאז למדתי לקח, אבל זה כנראה בכל זאת לא מספיק), הנהג (דתי, כיפה שחורה) מחליט לנסוע דרך כביש 6 אבל גם שם הפקקים נוראיים....ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה להתאפק ועוד רגע הכל יברח לי שם במושב האחורי של המונית............

ואז באמת אמרתי לנהג ההמום שאני מבקשת שהוא יעצור בצד בהזדמנות הראשונה שתהיה לו (כביש 6...לכיוון נתב"ג...אין ממש איפה לעצור) - והוא מוצא איזה מפרצון ועוצר, ואני מזנקת מהמונית, בשטח פתוח, בלי עצים ובלי שיחים ובלי כלום....

מוצאת איזה ארון של בזק או חברת חשמל או משהו קטן וסמלי שכזה להסתתר מאחוריו, מפשילה מכנסיים ולעזאזל הכל..........וזהו. משחררת. ונושמת לרווחה. וחוזרת למונית, על נהגה הנבוך, וממשיכים לנסוע לשדה.

בחזרה לחמישי בבוקר, ארבעים דקות חולפות בסבל טהור, לא יודעת איך הצלחתי להגיע לקוקה קולה, ויש פקק גם בכניסה לתחנה - ולוקח כמה זמן עד שאני מבינה שזה תור לשטיפת המכוניות. מאותתת, יוצאת מהתור, עוקפת אותו ונכנסת איכשהו בכוחות ההתאפקות האחרונים שלי לחניה, מדדה ממש לכיוון "ארומה" ומזנקת לתא השירותים.....

אההההההההההההההההההה! איזו הקלה!!

וגם כאן