יוצאת לדרך חדשה

אני שוכבת לי עירומה לגמרי באוויר הצח באחת מבריכות המרחצאות של המעיינות החמים (ONSEN ביפנית) במלון שלנו בהקונה (HAKONE). 

אני לבד.

קודם היו כאן סביבי נשים מעטות. כולן יפניות, כולן אף הן בעירום מלא - אין ברירה אחרת. אסור להיכנס עם בגד ים. אבל הן הלכו כבר, הנשים היפניות. שקט. שומעת רק את הרוח, הנושבת בפרצים פתאומיים בצמרות העצים מעלי, ואז שוככת ושוב נושבת.

השמים מעוננים לגמרי, אבל הגשם יגיע רק יותר מאוחר. נעים.

לפני שנכנסים למרחצאות מתפשטים לגמרי ומתרחצים. מה זה מתרחצים, מתקרצפים. 

כל אחת ניגשת לגומחא שכזאת, מתיישבת על דרגש קטן (כאן בתמונה זה עשוי מעץ, אצלנו זה היה פלסטיק) עם הפנים לקיר. יש ברז עם מקלח (טוש טלפון), סבון, שמפו ואפילו מרכך. ויש גם סבון מוצק בתוך מן רשת למי שרוצה לקרצף במיוחד.

הקערה משמשת את מי שמעדיפה לשפוך על עצמה מים, כנראה כמנהג המסורתי יותר.

גם במקלחות במלונות יש דרגש וקערה כאלה, רצפת חדר האמבטיה מיועדת לרחצה הזאת: להתקלח היטב לפני שנכנסים, נקיים לגמרי, לטבול באמבט. 

אגב את המסורת מכבדים גם בשירותים הציבוריים בכל מקום. יש תאי שירותים מהסוג הישן (בול-פגיעה) ויש אסלות מודרניות. ועל השירותים ביפן כולם כבר סיפרו.

יש זרמי מים לשטיפה מכל כיוון אפשרי, יש רעשי רקע למי מעוניין להסוות את רעשיו שלו. יש מבשם אוויר. יש אסלות שגם מייבשות לאחר השטיפה. יש כאלה שמורידות את המים בעצמן.....

כל נושא הסדר והניקיון מאד מאד חשוב ביפן, והם מאד מקפידים עליו. 

בכל גרם מדרגות יש חיצים שמורים לך איפה לעלות ואיפה לרדת כדי לא להפריע לאחרים.

בכניסה לרכבות יש סימון על הארץ היכן לעמוד בתור בסבלנות באלכסון מול הדלת שתיפתח כדי לאפשר ליוצאים לעבור לפני שאתה נכנס. 

וכל הזמן קדים.

ראיתי אפילו מישהו קד קידה למקום שפינו לו ברכבת לפני שהוא התיישב. 

הכי אהבתי את המנהג להגיש כל דבר בשתי ידיים. 

לכאורה עניין פשוט, אבל זה נותן הרגשה אחרת לגמרי.........

אני חוזרת לי מהרהורי על יפן, בטח יעלו עוד הרבה. הכל כל כך שונה כאן וחדש לי.........

את הר פוג'י לא נזכה לראות בביקור הזה.

כל האזור תחת ערפל כבד. מזל שאפשר להוריד מהאינטרנט......

הנסיעה לכאן ברכבל הרגישה כמו להיות תלויים על בלימה בין שמים וארץ. מסביב 'לא כלום'. כמו בסיפור שאינו נגמר שאני מספרת לנכדיי. 

צריך מזל עם תנאי ראות ומזג אוויר........לפעמים יש לנו, לפעמים לא.

זהו יומנו החמישי ביפן.

יחסית לחששות שלי אנחנו מסתדרים פה ממש טוב. 

עדיין ההרגשה היא שאני לא מתמצאת מספיק, וכנראה שזה לא יעבור לי, אז ויתרתי. התמסרתי למצב של קצת חוסר וודאות ולעיתים גם חוסר התמצאות. ואני בסדר עם זה

נכון שכדי להבין מדוע המזגן בחדר במלון מחמם במקום לקרר הייתי צריכה לקרוא למישהו מהקבלה שיעזור לי - כי הכל כתוב ביפנית ואין לי מושג. התברר שזה היה על חימום, כמובן, אבל איך אפשר לדעת? - ב-MODE לא מופיעים הסימנים המוסכמים של חימום וקירור אלא כתב יפני. למה? בעצם למה לא?

למרות החששות תפסנו רכבת משדה התעופה ואפילו החלפנו רכבת כמו שצריך והלכנו ברגל מהתחנה עד למלון....והכל בעזרת ה-google maps, שמצד אחד מאד עוזר ומתאר בדיוק לאן ללכת והיכן לרדת וכמה זמן זה ייקח ומאיזה רציף לעלות על הרכבת ועוד ועוד, אבל במהלך הימים האלה הבנו שלפעמים הוא מטעה......

וגם ובעיקר בזכות היפנים, אשר מתי שהוא בשנים האחרונות החליטו להוסיף כיתוב באנגלית, ולפעמים גם כריזה באנגלית, גם בתחנות הרכבת וגם בתוך הקרונות, כך שניתן להבין בכלל איפה עומדים לעצור או לאיזו תחנה הגעתי. מהפכה ממש. 

במסעדות (סיפרו כבר לפני ולא אלאה בתיאורים ותמונות) גם אם אין תפריט באנגלית יש צילומים (ודגמי פלסטיק) של המנות....

הקידמה הזאת עדיין לא הגיעה לרוב שלטי הרחובות, ואין מספרים על הבתים. וגם אם יש - הבנתי שזה לא עוזר כי הם לא מסודרים לפי סדר עולה או יורד כלשהו.

אז מהתחלה. 

טסנו עם חברת KOREAN AIR, חברת תעופה מומלצת מאד. נוח, מרווח, שירות מצוין. טעינה נוח לנייד, ציוד אודיו/וידאו תקין וברמה.

ראיתי שני סרטים ושאר הזמן ישנתי. היינו שניים במושב של שלישיה....היה לי מקום.

שדה התעופה בסיאול יפה מאד וגדול מאד. בעת ההמתנה לטיסת ההמשך פגשנו בתהלוכה כלשהי. אנשים ממש עמדו בתור אחר כך כדי להצטלם איתם. בטוח פספסנו איזו מסורת כאן.....

כאמור נחתנו בשלום בטוקיו NARITA, החלפנו כסף ליין, קנינו כרטיסי רכבת לטוקיו  (יש לנו את ה-JR PASS אבל רק לשבועיים אז הפעלנו אותו רק משלשום) והסתדרנו כמו גדולים בהחלפת רכבות וקצת הליכה ברגל עד שהגענו למלון הראשון שלנו ברובע SHINJUKO התוסס.

טוב, בחצות  ביום ראשון בערב הוא כבר היה פחות תוסס....

עשינו צ'ק אין, ראינו את החדר שנתנו לנו והתעצבנו על המלון.....אבל זה כבר בפוסט הבא

וגם כאן