יוצאת לדרך חדשה

השבוע קראתי אצל קורדליה פוסט מרגש ומעורר מחשבה 

קורדליה עוררה תהיות מדוע אנחנו כאן בישרא לא כותבים על הדברים החשובים באמת

על הדברים שכואבים

על מצב המדינה הקטנה האהובה השסועה הכאובה שלנו

כל אחד מבני הקהילה הקטנה שלנו כאן הגבנו לה כאן כמיטב יכולתנו

והזווית שלי היתה: לשנות במיקרו, לשנות מלמטה, אדם אחר אדם

לחיות בעצמנו את מי שהיינו רוצים שכולם יהיו

להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו, לתת, לשפר, לחיות מתוך אופטימיות ולרצות לעשות את השינוי, לחיות את השינוי שהיינו רוצים שיקרה כאן

הבוקר חברה שלי מאמנת (זו שעשיתי לה את ה-clearway לפני שבועיים) פרסמה בפייסבוק את הסרטון הבא: 

"אלה החיים שלנו"

וכתבה לחבריה:  

עשו תרגיל בתשומת לב לתחושות הגוף הפיזיות שלכם.
ראו את כל הסרטון, ורק הבחינו: מה קורה לכם עכשיו בגוף?

כאשר אני חושבת על המצב - גם כאן וגם בכל העולם כולו - האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתייאש, להתכווץ מרוב תסכול

ואז אני נזכרת בדרך שאני בחרתי,

באנשים בהם הקפתי את עצמי - אנשים שלקחו על עצמם להיטיב עם זולתם, עם משפחתם, עם חבריהם ועם שכניהם

בלי להפלות ובלי להבחין בין יהודים לערבים או גויים אחרים, דתיים לחילוניים, אשכנזים ומזרחיים, צברים ועולים חדשים, גברים ונשים,

מבוגרים וילדים.....

כל אחד ברמה ובהיקף שהוא מסוגל, שהוא בוחר

אולי זה קטן

אולי זה לא מספיק

אבל כרגע נראה לי שזו הדרך שלי

לא בטוחה שסיימתי לספר על הטיול, בטח יצוצו לי עוד אנקדוטות או זכרונות וגם בא לי קצת לספר על האינטראקציה בין האנשים על הסירה.

אבל אתמול היה משהו שאני מוצאת את עצמי מהרהרת בו כל היום:

יצאתי לבית קפה עם חברותי הטובות נ' וש' (מהצבא) אחרי כמה חודשים שלא נפגשנו.

היה תענוג, כרגיל, ושלושתנו שמחנו מאד להיפגש שוב. 

המפגש היה בבית קפה בקניון כפר סבא הירוקה, שלושתנו חנינו בחניון התת קרקעי בקומה -2

ובתום הערב ירדנו שלושתנו יחד לחניון במעלית.

תוך כדי פטפוט עליז וטוב לב לא שמנו לב מי נכנס איתנו למעלית, ורק איפשהו במעבר בין הקומות הבנו שאלה שלושה בחורים שדיברו ביניהם בערבית.

מה שמעניין הוא התגובה של כל אחת מאיתנו למצב הזה.

ש' התכווצה במקום והחווירה, נ' שמה לב לזה ונדמה לי שגם היא זעה באי נוחות כלשהי, ואני שמתי לב לתגובות שלהן ובעיקר שמתי לב, שעד שלא הבחנתי בתגובות שלהן לא חשתי כל תגובה.

כשיצאנו בשלום מהמעלית דיברנו על זה דקות ספורות.

את נ' הטריד שגם היא הגיבה בלחץ כלשהו ופחד, ממש לא היה לה נעים מזה שסיטואציה כזו הפעילה תגובה פיסיולוגית רגשית כזאת.

אותי הטריד דווקא שלא היתה לי תגובה כזו.

כלומר - לי עדיין נראה הכי נורמלי ורגיל ויום יומי שיחד איתי בקניון בכפר סבא (או רעננה או גם ביישוב שלי) מסתובבים חבר'ה מהערים / כפרים הסמוכים. ככה זה היה תמיד וזה מעולם לא הקפיץ אותי.

אבל עכשיו זה אמור להקפיץ אותי - לא? אני אמורה להיות ערנית יותר, דרוכה יותר.

אתמול במיוחד היה מרובה אירועים...ואנשים נפצעים ונהרגים כבר כל יום בגל הטרור הנוכחי. 

דיברנו על זה שבסיטואציה הספציפית הזאת במעלית, לו היו חושבים להתקיף אותנו, לא היתה להם שום בעייה לעשות זאת, ולא היה לנו איך להתגונן או לאן לברוח.

תראו למה המצב הזה גורם! להתכווצות בפחד בקרבת דוברי ערבית? 

עצוב! ממש עצוב!

בדרך כלל אני לא כותבת על פוליטיקה אבל התגובה המיידית הזאת של עצב בעקבות תוצאות הבחירות שתפסה אותי ואת רוב קרובי ומכרי גורמת לי לחשוב על זה יותר מתמיד, וכרגיל הכתיבה עוזרת לי לעשות לעצמי סדר בדברים.

כי עצוב לי. באמת. על התקציבים שיילכו שוב להתנחלויות ולישיבות החרדיות ולטייקונים הגדולים. ועל הגזרות ועל המיסים ועל העמקת הפערים בין העשירים לעניים. על החינוך והבריאות והתשתיות והיחסים עם העולם ועוד מלחמות ובלי משא ומתן.....עצוב לי. 

אתמול היה לי יום הדרכה בבית הספר לאימון שלי וגם שם כולם הגיעו עצובים ביום שאחרי. 

אבל בדיוק שם מלמדים אותנו על הפער הזה בין מה שאנחנו רוצים שיהיה לבין מה שיש במציאות.

מלמדים אותנו שאין פער במציאות. במציאות יש את מה שיש. 

ומלמדים אותנו גם שאם זו המציאות שלנו, זה מה שרצינו. ואם נדמה לנו שלא רצינו - כדאי לנו לחקור איך, למרות שרצינו משהו אחר, הגענו לזה.

וכמו כל דבר אחר שאני חוקרת לעצמי ובעצמי - יש לי תחושה חזקה שזה קשור בדרך. 

בדרך שבה חשבנו להשיג את מה שאנחנו רוצים.

וכדאי לנו לחשוב היטב על הדרך, ועל מה שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רוצים. 

וחשבתי על עוד משהו. ההבדל בין שינוי לטרנספורמציה. כי זה עיקר הלמידה שלי שם, בבית הספר להוויה והקשבה היא לזהות את ההבדל בין שינוי לטרנספורמציה.

כי שינוי זה משהו חיצוני. לעבור דירה, להחליף עבודה, להתגרש, להתחתן, ללדת או לאמץ ילד. אלה כולם שינויים חיצוניים.

אלה לא טרנפורמציה.

וכנראה השינוי - החלפת הממשלה, החלפת המדיניות, החלפת ההתנהלות של המדינה כלפי אזרחיה וכלפי העולם - שאנחנו רוצים, לא באמת אפשרי בלי שנחולל טרנספורמציה מבפנים, אחד אחד, כולנו (או לפחות רובנו). 

ועל זה אני וחברי עובדים שם בעצם - על לחולל טרנספורמציה מבפנים, קודם כל על עצמנו, וגם על המתאמנים שלנו, וגם על הסביבה הקרובה שלנו - בכך שאנחנו מדברים את השפה הזאת, את הפילוסופיה הזאת. 

של אחריות אישית. של ראיית המציאות כפי שהיא. של חיפוש פנימי של מה שמגביל אותי כדי שיהיה לכל אחד מאיתנו יותר חופש פעולה במרחב שלו ולא יופעל על ידי התניות אוטומטיות. 

והעבודה עוד רבה והדרך עוד ארוכה, וזה מצחיק אותי שאני מצטטת דווקא את נעמי שמר, שעד כמה שאהבתי את שיריה, דרכה היתה ונשארה דרך הימין - אבל אם השינוי שרצינו עדיין לא קורה, סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק.....