לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 65

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2020    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

עוד על הנושא


תוך כדי עיבוד הדברים בכתיבה ובמענה לתגובות, עליתי על עוד תובנה בהקשר הזה של חתני והאיחורים. ותודה לעדה, שבעזרת השאלות שלה והשיחה שנוצרה בינינו בעקבותיהן, בעצם הגעתי לתובנה הזאת. 

כי נכון שחתני נהג לעשות זאת גם בעבר כמה פעמים, ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להחליף אותי כאשר שמרתי על ילדיו, אבל אחרי שביקשתי כמה פעמים המנהג הזה שלו הפסיק. 

ולא רק שהוא נהג להגיע בזמן, הוא גם היה מתקשר הרבה פעמים בדרך כדי לשאול איפה אנחנו, האם להחליף אותי בכדורגל או לחכות לנו בבית או אפילו לאסוף אותנו עם הרכב - אם אמרתי שבאנו לחוג ברגל. 

אז מה השתנה?

ואז הבנתי שהאיחורים האלה שהתחילו שוב לקרות לאחרונה, קורים רק בימי שני. בימי חמישי בתי עובדת, מקבלת מטופלים בקליניקה פרטית. בימי שני - רק עכשיו בתקופת ההכנה להסמכה - היא מקבלת הדרכה בימי שני. וההדרכה במזכרת בתיה. 

אני יודעת שבתקופה הזאת בתי לחוצה וסביר להניח שגם קצרה בבית וחסרת סבלנות, אני רואה את זה על הילדים ואני מבינה שזה משפיע גם על חתני. אני מבינה שהוא גם מתגייס בדרכים שונות להקל עליה בתקופה הזאת, לוקח את הילדים בסופי שבוע לפעילויות כדי לאפשר לה לשבת בבית ולעבוד על החומר. 

וייתכן שחתני עושה לעצמו את החשבון, שהיא אמורה לסיים את ההדרכה ולהגיע הביתה עד שבע בימי שני, ולכן הוא מחליט לעצמו שהוא פטור, ויכול ללכת לאימון - בלי לוודא מתי בפועל היא חוזרת.

ולפעמים היא באמת חוזרת עד שבע בימי שני.

אבל בדרך כלל יש פקקים מטורפים, ולפעמים ההדרכה גם מתארכת מעבר לצפוי....

ולכן בתי רמזה לי שיש בנושא מתח ביניהם. הוא כאילו לא עושה "לי" את זה, הוא עושה את זה "לה". 

הוא לא מתקשר ולא מתאם ולא שואל אם צריך..........הוא פשוט פוטר את עצמו מהאחריות.

 

וזה לא מקובל עלי - בטח לא כלפי בתי, שיש לה בסך הכל עוד כחודש וחצי לסיים את התקופה הלחוצה הזאת (בעזרת השם שתעבור את ההסכמה במכה ראשונה אמן) ואפשר לצפות ממנו שישנס מתניים ויתרום את חלקו למשימה - הרי הוא רוצה שהיא תוסמך והצלחתה חשובה לו, שלא לדבר על כך שהוא מסתמך על ההכנסות שהפרקטיקה הפרטית שלה מניבה ומצפה לגידולן ברגע שהיא תהיה פסיכולוגית קלינית מוסמכת......

אבל זה גם לא מקובל שהוא יתעלם לגמרי מאיך שזה משפיע עלי. 

 

הכעס הגדול וחסר הפרופורציה שלי שכך, הרבה בזכות העבודה שעשיתי עם עצמי. אבל אני עדיין מצפה ממנו שיתחשב, שיתקשר, שיתאם. 

בחמישי אספתי את הנכדים מוקדם מהרגיל, כי חכמוד לא הרגיש טוב - מאד כאבה לו הבטן. לא לקחתי אותם לכדורגל, והעברנו את אחר הצהריים בבית עם סיפורים וטלוויזיה. באיזשהו שלב נשמותק בכלל נרדם על הספה, ולמחרת התברר לי שהוא לא התעורר בכלל, ישן ברצף עד הבוקר. 

באותו יום חתני הגיע בזמן, כמו בכל יום חמישי לאחרונה, ואפילו הגיע עם עוד מתנות עבור החותנת (עוד ספלים שמאד אהבתי וגם אביזר חדר עבור הרובוט שלנו). לא הרגיש לי לנכון להעלות את הנושא, מה גם שילד אחד נרדם והשני היה חולה, ורציתי לאפשר לו לטפל בהם והלכתי הביתה. 

 

הם באו בששי בערב, וכולם כבר הרגישו מצוין. גם אחי וגיסתי הגיעו, עם אחייניתי הבכורה - הקטנה השתחרר מהצבא והיתה בטיול במדריד עם חברה. גם אז לא התאים להתחיל שיחה על הגבולות שלי ועל האיחורים שלו, אבל ביקשו הנכדים להישאר לישון אצלנו, והסכמנו כמובן, היינו מאד ברורים לגבי הבוקר. 

אנחנו הולכים לחדר כושר בבוקר, אמרנו, כך שאחרי ארוחת הבוקר של הקטנטנים אנחנו מחזירים אותם ישר הביתה, והולכים לקאנטרי. כך היה וכולם היו מרוצים.

 

בששי בערב הלהיט הגדול היתה כמובן כורסת העיסוי החדשה, וכל בני המשפחה ניסו אותה בתורם. היא באמת משהו מיוחד, והיו הרבה מאד צחוקים בכל פעם שה"מטופל" התורן חווה משהו חדש שיש לכורסא להציע. 

 

שאר סוף השבוע עבר ברוגע, עם סייסטה רצינית בשבת בצהריים - תמיד אחרי שהנכדים ישנים אצלנו ובדרך כלל עושים לנו "השכמה" בבוקר, אנחנו נהנים במיוחד משנת הצהריים של שבת. 

והיום שבוע חדש.....אימנתי, נפגשתי עם 'מחברת'...

עוד שבועיים בני וכלתי מגיעים......הספירה לאחור מתקדמת יפה 

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 3/12/2017 15:26   בקטגוריות בתי, חתני, נכדים, עדכונים  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-4/12/2017 16:25
 



אימון עצמי - עבודה לעומת בילוי


דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי - לכעס שלי - להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

 

אז מצד אחד נכון:

- לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת - במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר

- כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב - אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.

- אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

 

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

 

- אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה - רק לחמם - בכל פעם שאני אמורה להגיע

- אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)

- בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם

- אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.

- אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'. 

 

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

 

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".

בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.

בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".

וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי - כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

 

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד - ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.

הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

 

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.

על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

 

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" - דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.

וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

 

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.

לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

 

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב - אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.

במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.

אבל אצלם בבית פחות נוח לי.

לפחות כשזה מגיע לבישולים...............

 

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת - פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית.......

ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת............

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 30/11/2017 11:15   בקטגוריות אימון עצמי, בתי, חתני, נכדים, ענייני הנפש  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-2/12/2017 19:55
 



על נכדים ושריטות


אחרי המון זמן שלא התלווה אלי T ל'תורנות נכדים' הוא הצטרף אלי ביום שני, והשמחה בפניהם של חכמוד ונשמותק כשראו אותו מגיע איתי היתה עצומה.

זה היה יום של חוג שחיה, התארגנו בנחת והם אפילו הספיקו לראות פרק של 'יחידת החילוץ', אחת הסדרות האהובות עליהם במיוחד.

בבריכה היה שקט יחסית, היו פחות שיעורים במקביל מהרגיל, והם נהנו להציץ לעברנו כדי לוודא שראינו תרגיל כזה או אחר שביצעו בהצלחה. בסך הכל אי אפשר לומר שהם כבר שוחים בבטחה ובסגנון, אבל הם מתקדמים לאט לאט ובינתיים מפתחים את השרירים, את הנשימה, ומקבלים ביטחון במים. המדריכים שם באמת סבלניים ויודעים להפוך כל תרגיל למשחק. 

באיזשהו שלב, כשהמשימה של נשמותק היתה להעביר חיות מפלסטיק מצידה האחד של הבריכה לשני, שמעתי את נשמותק מסביר למדריכה שלו מה זה נמר שן-חרב, ושהוא יודע עליו כי הוא חיפש עליו בגוגל. ראיתי שהיא ממש התאפקה לא לצחוק. הילד בין חמש ועדיין לא קורא.....

לפני שיצאנו מהבריכה ביקשו הילדים שקל כדי להוציא משחק מאחת המכונות שעומדות שם. 

 

כל שבוע הם מבקשים שקל או חמישה שקלים כדי לרכוש משהו במכונות האלה. 

ממתקים כבר הכרזתי מראש שאני לא מסכימה לקנות שם, לך תדע מה מידת הטריות של הסוכריות שיושבות שם מי יודע כמה זמן. 

גם לא כל שבוע יש עלי כסף קטן.

אבל בכל פעם, גם כאשר אני נעתרת ונותנת להם מטבע, אני חוזרת ואומרת שאני לא אוהבת את המכונות האלה, שהן לפעמים בולעות את המטבע בלי להניב צעצוע כלשהו, ושאני מסכימה למרות שזה ממש לא נראה לי.

השבוע באמת בלעה המכונה את השקל של נשמותק, ולא הצלחנו להחזירו או לקבל צעצוע - ואני הזהרתי את חכמוד שלא יכניס גם את המטבע שלו פן ייבלע אף הוא.

בלי שאבקש, החזיר לי חכמוד את השקל ואמר בלי להתרגש יותר מדי "צדקת, סבתא, המכונות האלה באמת לא בסדר". 

יש לי הרגשה שבזאת סיימנו את הפרק הזה של המכונות.

 

בחזרה בבית, הספקתי לספר להם את "המפוזר מכפר אז"ר" כשבתי התקשרה שהיא מתעכבת, ושכמובן חתני הלך לאימון במקום לבוא ישר הביתה להחליף אותי. כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה, שהוא הסתמך על כך שהיא תגיע בזמן, או שהוא פשוט לא מבין למה חשוב לי לצאת משם עד שבע, והולך לאימון למרות שביקשתי ושוב ביקשתי שבימים שאני שומרת על הילדים, יחליף אותי מייד עם שובו מהעבודה.

נראה לי שהעניין הזה יוצר איזשהו מתח ביניהם, הוא פשוט לא מבין מה הבעייה, ובעיקרון הוא צודק. אבל.

 

אני לא יודעת להסביר את העניין הזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר אותו. 

אין לי בעייה להיות אצלם במהלך היום ואחר הצהריים, אבל מגיע הערב ואני רוצה להיות בבית.

לא מתאים לי, למשל, לעשות בייבי סיטר אצלם כשהם יוצאים. נכון שישנתי שם לילה אחד כשהם היו בברצלונה, אבל זה באמת היה פחות נוח, וזה היה בעיקר כי חששתי מהפקקים מכאן ועד להרצליה - כשהילדים היו צריכים להיות בשמונה בבוקר בבית הספר ובגן. 

 

אני לא אוהבת לבשל במטבח שלהם, כך שכאשר אני נאלצת להישאר שם בערב אני צריכה להכין ארוחת ערב. ושוב - זה לא שאני לא מסתדרת. אבל לא נוח לי. 

תכל'ס, אני לא חושבת אפילו שאני צריכה להסביר. אני אישה מבוגרת, יש לי את השריטות שלי, לא מתאים לי להיות אצלם אחרי שבע בערב.....

אין לי בעייה עם המקלחות, אין לי בעייה עם כלום - אני מתה על הילדים האלה, הם שמחים מאד כשאני נשארת איתם עוד ועוד.....ועדיין מעצבן אותי כשהוא מחליט ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להגיע מייד הביתה. 

 

אז אתמול היה לי מזל ש-T היה, ובזמן שקילחתי אותם הוא הכין ארוחת ערב - שעבור T זה קלי קלות כמובן.

בסוף בתי הגיעה עוד לפני חתני, והילדים כבר היום מקולחים ואחרי ארוחת ערב, מוכנים כבר למיטה.

אבל אנחנו כבר לא יצאנו להליכה, הייתי כבר רעבה ואני לא יכולה לצאת ללכת אחרי שאני אוכלת (בגלל הרפלוקס, צריכה לשבת בלי יותר מדי טלטולים כמעט שעתיים אחרי הארוחה)......

אני לא רוצה להיות גורם מלחיץ בין בתי לבין חתני, אבל בעניין הזה חשוב לי שהוא יפנים סוף סוף. נראה לי שהוא פשוט לא מבין מה הבעייה כאן, ולמה אני מתעקשת על זה. ואולי הוא לא מבין שאני זו שמתעקשת, ואולי הוא חושב שזאת בתי שסתם מתחשבת יותר מדי.....

 

לו הייתי באימון אצל מישהו עכשיו, הייתי מתאמנת על זה.........

 

בכל מקרה בא לי קצת לפנק את הילדה שלי, שעובדת כל כך קשה על ההסמכה שלה, והיום יש לי תור לעיסוי, והאמת שאני לא מרגישה שאני זקוקה נורא לעיסוי, גם כי הייתי לפני שלושה שבועות, וגם בזכות העיסויים המפנקים שהכורסא מספקת לי עכשיו כל יום....אז הצעתי לה שהיא תגיע לתור במקומי ואני אשמור לה על הילדים בינתיים.

אני מחכה שהיא תחזור אלי עם תשובה, ואם כן איידע את המכון שהיא מגיעה במקומי.

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 28/11/2017 11:48   בקטגוריות שריטות, נכדים, חתני, בתי, שחרור קיטור  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-1/12/2017 09:08
 




דפים:  
51,063
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)