יוצאת לדרך חדשה

חכמוד בשלבי כניסה לרכב, מתיישב בבוסטר שלו ואני מהדקת את חגורתו. פתאום נדלקות פניו והוא צועק "סער!" ואז "סבתא, תפתחי את החלון, תפתחי את החלון". אני מצייתת והוא מציץ החוצה....מאדים ומשתתק.

"סער" אני קוראת, מנסה לעזור לו. "לא, סבתא לא!" משתיק אותי נכדי בן השש.

"לא רצית להגיד שלום לסער?" שאלתי במבוכה, "איפה הוא?" ואני מותחת את צווארי לאחור כדי להבין למי, מכל הילדים שנאספים כרגע על ידי הוריהם או סבתותיהם הוא מתכוון.

"אוף סבתא, סער הוא לא בן, זו בת!" והכל מתחיל להתבהר.

"היא בגן שלך?" אני שואלת, בעוד אני בעצמי משתחלת למושב הנהג, חוגרת את עצמי ומתחילה לנסוע לכיוון ביתו.

"היא היתה בגן שלי בשנה שעברה, ועלתה לכיתה א'" הוא מסביר, ואני מבינה מאין ההתלהבות. הוא לא ראה אותה הרבה זמן.

בעדינות וברוב טאקט אני שואלת אם היא מוצאת חן בעיניו.

"הייתי מאוהב בה, סבתא" הוא עונה בישירות ובתמימות המתוקה שלו.

אני לא מראה את החיוך שכבר מאיים להתפרץ בתוכי, ושואלת, במלים פשוטות, אם זה היה הדדי.

"לא, סבתא, היא היתה מאוהבת בחבר שלי, אלון." ואכזבה נשמעת בקולו. "כל הבנות היו מאוהבות באלון", הוסיף. ואני יודעת שגם אלון עלה איתה לכיתה א'. הוא בחוג הכדורגל כמו חכמוד, אבל בשכבה גבוהה יותר, והם נפגשים כשהשיעור שלו מסתיים והשיעור של חכמוד עומד להתחיל.

אני מנסה בעדינות לשאול אם אין בנות שוות בגן השנה, והוא עונה שלא. אבל אחרי כמה ימים מתברר שיש....והן כולן מאוהבות בחכמוד.....

אני בביתה של בתי עם נשמותק וחכמוד. קר בחוץ, ונשמותק מבקש לשתות שוקו.

בינתיים הוא מאד עסוק עם איזה משחק, ואת התשובות לשאלותי הוא זורק לעברי כלאחר יד.

"איזה שוקו אתה רוצה, נשמותק?" לוקח לו זמן להתייחס אלי, ואז הוא חושב רגע, ומחליט על שוקו חם.

"גם אני רוצה שוקו חם," מכריז חכמוד, ובא איתי למטבח.

על פי כל כללי הטקס הרגילים, מטפס חכמוד על השיש, כדי לעזור לי להכין את השוקו.

פעם הייתי מרימה אותו לשם, עכשיו הוא מעמיד שרפרף קטן ליד הדלפק ומטפס בעצמו. אני בקושי יכולה להרים אותו גם ככה, כל כך גדל.

נשמותק ממשיך במשחקו.

"באיזו כוס אתה רוצה את השוקו?" אני צריכה לשאול את נשמותק כמה פעמים כי הוא מרוכז בעיסוקו.

לבסוף הוא מפסיק רגע את המשחק, ניגש למגירת הכוסות, בוחר כוס, מושיט לי אותה וחוזר לענייניו.

אני מכינה את השוקו שלו, בעוד חכמוד מכין לעצמו - אני רק מוזגת את המים הרותחים - והוא בודק את מידת החום של המשקה עד שמגיע לטמפרטורה הרצויה לו.

"נשמותק", אני קוראת, "השוקו שלך מוכן" והילד פורץ בבכי כועס ומתוסכל.

"אני רציתי לעזור לך, אני רציתי להכין את השוקו, אני רציתי לשבת על השיש" הוא מצליח לומר בין הדמעות וההתייפחויות.

באמת התפלאתי שהוא לא הגיע למטבח עם חכמוד, ולא התייחס לכך שהתחלתי להכין לו את המשקה, אבל הוא היה כל כך עסוק שהנחתי שזה לא חשוב לו הפעם. טעיתי. מה עושים עכשיו?

נתתי לו למרר בבכי במשך שניות ארוכות, ואז חיבקתי אותו, וניסיתי להרים אותו ולהושיב אותו על השיש.

"רגע", המשיך נשמותק להתייפח. "אני צריך להרגע". הבלעתי חיוך. הוא התיישב על השרפרף שהניח חכמוד למרגלות הדלפק.

"רגע" היתה לי הברקה. "אני הכנתי לך את השוקו, אולי את רוצה להכין לי קפה?"

ההתייפחויות החלו להאט את קצבן, אבל הדמעות המשיכו לזלוג.

"אני מתלבט" הוא אמר....נשמותק מאד אוהב להתלבט בזמן האחרון.

חיכיתי בסבלנות. בינתיים הבאתי לחכמוד קש, כחול, כמו שהוא ביקש, והוצאתי מהמגירה את צנצנת הקפה.

הדמעות יבשו סוף סוף. "בסדר", אמר נכדי המתוק. "אני אכין לך קפה" ובן רגע חזר החיוך אל פניו. "וגם לי תביאי קש כחול"....

בכל פעם שאני באה לקחת את חכמוד ונשמותק מהגן חוזר על עצמו הטקס: "סבתא, הבאת לנו משהו?"

וכבר מזמן דיברנו על העניין הזה וגם נכנסנו לדיון די פילוסופי על אובדן הערך של מתנות כאשר כל הזמן מקבלים אותן, על ההפרדה בין השמחה לקראתי לבין הציפיה לקבל מתנה או ממתק....

ובכל זאת זה חזק ממנו, ובכל שבוע מחדש הוא שואל ומתאכזב. 

באיזשהו שלב אמרה לי בתי: דיברתי איתו, אמרתי לו שזה לא בסדר שהוא תמיד מבקש מתנות - מכולנו - הסברתי לו שמעכשיו מתנות מקבלים רק בימי הולדת ואירועים מיוחדים, ושיפסיק לבקש ולכעוס. 

"הבאת לנו משהו סבתא?" ממשיכה השאלה לחזור על עצמה, וכשעניתי שאמא הורתה לי לא להביא מתנות פרט לימי הודלת ואירועים מיוחדים הוא כעס עליה, ולקח אותה לשיחה. 

"לא מספיק שאת לא מביאה לנו מתנות, עכשיו את גם אומרת לכולם לא להביא לנו! זה לא בסדר!!!"

ואז הוא נקט בטקטיקה חדשה.

לפני כשלושה שבועות התחלתי לקבל מחכמוד מתנות בכל פעם שבאתי לקחת אותו מהגן.

פעם אלה צדפים יפים שמצא על שפת הים, ופעם אבנים יפות שמצא בטיול, ופעם אחרת זה פייט נוצץ שמצא על רצפת הגן

ואפילו מדבקות שקיבל מהגננת בזכות מעשה טוב שעשה - כמו להתקשר לחבר שהיה חולה ולא הגיע לגן.

שמחתי מאד במתנות והודיתי לו מקרב לב, והוא שמח מאד לראות, בכל פעם שהגיע אלינו בסוף השבוע, שמתנותיו מוצגות לראווה בסלון, מעין מיני תערוכה של תשורותיו.

ואז, ביום חמישי האחרון, יצא המרצע מן השק: "אוף סבתא, אני כל שבוע נותן לך מתנות, ואת לא מביאה לי אף פעם....."

נשמותק מפטפט לו בשירותים ואומר שבנים עושים קקי ופין, ובנות עושות קקי ופות.

אני מתקשה להבין לרגע על מה הוא מדבר, ואז מתברר שהוא החליף את המילה "פיפי" כ"שתן" - לשמות האיברים בהתאמה.

אני מתקנת אותו בעדינות. "נשמותק, פין זה מה שאת קורא לו בולבול, ופות זה האיבר של הבנות. שניהם עושים פיפי"

והוא מתעקש. 

נשמותק אוהב מאד להתעקש ולתקן את כולם, וברגע שנכנס לו רעיון לראש הוא לא מרפה ממנו. 

חתני מספר שגם הוא היה כזה. האמת שלפעמים הוא עדיין כזה 😉

אחרי כמה ניסיונות כושלים אני מבינה שלא אצליח לשנות את דעתו, ואני אומרת - "אתה יודע מה נשמותק, אני לא מצליחה לשכנע אותך ואתה לא מצליח לשכנע אותי, אז בוא נסכים שלא להסכים."

שתיקה בת כמה שניות מעברה השני של דלת השירותים ואז....."זה יפה סבתא. אני אוהב את זה. נסכים שלא להסכים"

וגם כאן

עם כל התיעוד שאני עושה של החופשה בויאטנם וקמבודיה, אני מדלגת בעצם על השיגרה היום יומית. 

כיון שהבלוג הזה הוא סוג של יומן בו אני מתעדת לעצמי את חיי, חשוב לי מדי פעם להתבונן על מה בעצם קורה איתי עכשיו. ברגע זה. 

כשחזרנו מחו"ל מייד התייצבו אצלנו הנכדים (עם אמא שלהם כמובן), ממש באותו היום. נראה היה שלא יכלו לחכות אפילו לסוף השבוע כדי לראות אותנו. קשה לתאר את התחושה הזאת, של נכד שהתגעגע שרץ לבין זרועותי ונשאר שם, חמים ומחבק. 

באותו סופשבוע הם גם ביקשו להישאר לישון. 

כרגע אני אוספת אותם מהגן פעם בשבוע, אבל ייתכן שזה יהפוך להיות פעמיים בשבוע. בתי נמצא בשלבים אחרונים של התמחות (בפסיכולוגיה קלינית של ילדים) ובשנה האחרונה כבר מקבלת לקוחות אחרי שעות עבודתה בקליניקה פרטית ברעננה, אבל עכשיו היא התחילה לקבל גם בראשון לציון, וזה אומר עוד שעות סבתא. 

לסבא T אין כרגע זמן להצטרף אלי בביקורים האלה, עסקי הייעוץ העסקי שלו ושל שותפו ע' פורחים, בעיקר עבור מסעדות, רשתות מזון, קייטרינג וקייטרינג מוסדי ועוד. יש להם עוד ועוד לקוחות וכבר שכח שלא מזמן היה חצי בפנסיה. ועל זה נאמר: בלי עין הרע.

חזרתי בשמחה ובמרץ למתאמנים המועטים והאהובים שלי, ואני מרגישה שבתחום הזה אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות.

כרגע אני לא משתתפת בקבוצת מנטורינג כלשהי, אבל נעזרת במאמן שלי להדרכה בעת הצורך.

לא נרשמתי לאף תכנית המשך באימושיין, אבל בטוחה שבהמשך אחזור לשם.

המחזור הנוכחי של סדנת הכתיבה שלי עומד להסתיים, ואני מתלבטת עדיין אם להמשיך למחזור הבא או לא.

ומאין ההתלבטות?

אני חווה מחסום כלשהו, כמה שזה מצחיק לומר. בבלוג אני כותבת עלי, אני לא מסגננת ולא עורכת. בסדנא אני כותבת קטעי טקסט וסיפורים - ושם אני כרגע חווה חסימה. לא מצליחה לחשוב על שום דבר שאני רוצה לכתוב עליו. אני מתחילה ומוחקת. בוהה בדף הריק.

אולי זה ישתחרר מתישהו ואולי לא....בינתיים אני משתתפת בסדנא בעיקר בתרגילים המובנים יותר (מלשון מבנה, לא הבנה) ובעריכה והערות על כתיבתם של האחרים. המנחה, שהתחילה נהדר לדעתי, מתנהלת בשיעורים האחרונים כאילו הראש שלה במקום אחר. יש איזשהו אי סדר בהתנהלות, חוסר מיקוד....נראה איך זה יתפתח.

החיילת שאינה חיילת נמצאת בשלבי עזיבה. 

לא סיפרתי הרבה עליה לאחרונה - רוב הזמן כי היא באמת נכנסה לסוג של שיגרה ברוכה, בין עבודתה, לטיפול הפסיכולוגי שסוף סוף החלה להתמיד בו, לחבר שלה ולחברות...אבל גם כי התחלתי להבין שלשהות שלה אצלנו בבית כבר אין ממש תועלת ואין משמעות. היא מגיעה רק לישון וגם זאת - לא בכל לילה. היא מתחמקת מלבלות איתנו זמן ואפילו הפסיקה להשתתף איתנו בארוחות. 

בנוסף מיומנויות שהיו לה כשרק הגיעה אלינו כמו לכבס לעצמה או לנקות אחרי עצמה במטבח - נעלמו כלא היו. והחדר שלה....טוב, לזה אני לא נכנסת.

לקראת נסיעתנו לחו"ל שאלנו אותה אם היא מוכנה באמת לקחת על עצמה את שתיים-שלוש המשימות שנדרשות כאשר אנחנו נעדרים לזמן רב: הבאת הדואר (כדי לצלם ולשלוח לנו חשבונות לתשלום), השקיית עציצים (מספיקה פעם בשבוע) וכמובן הטיפול בחתולים. 

היא חזרה כמה פעמים על הסכמתה, ויחד עם זאת השארתי לה מספרי טלפון של משפחה וחברים (בעיקר השותף ואשתו, שהם הממונים על הפעילויות האלה בדרך כלל כאשר אנחנו נוסעים) והפצרתי בה להעזר בהם אם היא רואה שהיא לא עומדת במשימות.

מהר מאד הבנו שלא רק שהיא לא עומדת במשימות, היא גם לא מבקשת עזרה מאף אחד. התחלנו, באי רצון ובלית ברירה לנהל אותה מרחוק - הבאת דואר? היו חשבונות? ("איך אני יודעת שזה חשבון?")  - טוב, תצלמי הכל ותשלחי... - השקית עציצים? החלפת מים לחתולים? - התעסקות מיותרת שהעיבה לא מעט על חופשתנו.

 וכשחזרנו גילינו שכלי המים של החתולים היה ריק! המטבח היה מטונף, ושוב, אני בכלל לא רוצה לדבר על המצב של החדר שלה....

הצצות אקראיות במצלמות האבטחה גרמו ללב שלי להתכווץ כאשר ראיתי איך היא נכנסת הביתה, החתולים רצים לקראתה, היא מתעלמת מהם לחלוטין שקועה בטלפון ועולה לחדר. 

לא הצלחתי (והפסקתי לנסות) להבין האם היא התנהגה ככה בכוונה כדי שנכעס, כדי שנתעסק איתה ובכך ניתן לה תשומת לב (ובכוונה לא נפלנו למלכודת הזאת ולא אמרנו דבר) או כי באמת היא כל כך עסוקה בעצמה ששום דבר ואף אחד אחר לא קיים. 

בשיחות לגמרי כלליות שניהלנו מאז, אמרנו לה בגילוי לב שהיום כאשר הצבא מאחוריה, המשפט גם הוא מאחוריה, יש לה עבודה טובה ומסודרת - אנחנו מבינים שאנחנו כבר לא בנויים לחיות עם בת עשר'ה בבית, ושבזמנה החופשי תתחיל לחפש לעצמה בית משלה.

תוך כמה ימים היא מצאה חדר בדירה עם שותפה, והיא אמורה לעזוב בימים הקרובים. השיחות היו טובות בדרך כלל, כאשר היא אמרה שהיא הרגישה שזה עומד להסתיים (איך? אפילו אני לא הרגשתי שזה עומד להסתיים) ושהיא מבינה שהגיע הזמן, מאד מעריכה את כל מה שעשינו עבורה, ורואה את ההתפתחות שהיא עברה מאז שהגיעה אלינו ועד היום.

אי אפשר לדעת מה היא באמת מרגישה וחושבת, כי היא ממשיכה לשקר ללא לאות, בדרך כלל גם מספרת לכל אחד מאיתנו שקר אחר - ועם כל החמלה והדאגה הכנה לשלומה, אני מבינה שאני צריכה גם להתחשב בעצמי. בעצמנו. ולנו זה הספיק. 

התאמנו את עצמנו למציאות שונה לגמרי מזו שהתכוונו אליה - מחיילת שמגיעה לסופי שבוע קיבלנו דיירת קבועה, שהפכה לאזרחית, שנזקקה להמון תשומת לב ועזרה נפשית ופיסית.....מרגישה שעשינו את שלנו. עכשיו רוצה את הבית שלי בחזרה. 

מקווה שהאווירה הטובה ביננו תימשך עד שתעזוב סופית, ומקווה שתעזוב סופית במהרה. 

מעבר לכך אני קוראת, נפגשת עם חברות, מתעמלת...ומתכננת כבר את הטיול הבא. 

וגם כאן 

מזמן לא צחקנו כך ביום ששי בערב.

לשם שינוי שני הנכדים הגיע ערים וערניים. שניהם היו במצב רוח מצוין, הראו לנו עבודות שעשו בגן וסיפרו על שבחים שקיבלו מהגננות. 

כשישבנו לאכול הם התעקשו לברך לפני האוכל, וזה הלך ככה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נעשה בגְּבָרוֹת. 

לא עזר שניסינו לתקן את נשמותק, הוא בשלו. 

צחקנו עד שכאבה לנו הבטן.

אחרי הארוחה הם התעסקו בעיקר עם הלגו, אבל גם ביקשו שנקרין את "קונג פו פנדה 3", שיהיה ברקע בזמן שהם משחקים. מידי פעם חכמוד הסביר לחתני על דמות כזו או אחרת על המסך. חלוקת הקשב שלו ראויה לציון. 

לפני שהלכו הביתה זכיתי שכל אחד מהם יישב עלי ויתפנק קצת (בעיקר חיבוקים וגירודים בגב), מה עוד אפשר לבקש? 

אתמול הם השכימו קום ונסעו לאגמון החולה, ובדרך חזרה דרשו מההורים להתקשר אלינו כדי לספר איך היה, איך הם נסעו ברכב חשמלי ו"עשו תור תור" לנהוג בו. 

התמוגגותנו היתה שלמה. 

גם לנו היתה שבת נעימה, חדר כושר ואחרי כן התחרדנות בשמש על הגבעה בקאנטרי. היה יום נהדר.

בערב עשיתי לבני שיחה הכנה (clearway) לקראת הביקור שלו בארץ. 

זה מדהים כמה חששות יש לבני האהוב בכל פעם מחדש מהמפגש עם המשפחה והחברים - ביחוד עם הקרובים לו ביותר. השיחה שלנו פרסה את הדאגות, את מטרות הביקור, את ההוויות שהוא רוצה להיות בהן במהלך הביקור....את מה שעלול להסיט אותו מהוויות אלה וגם - כיצד יוכל להחזיר אותן לעצמו ולהיות מי שהוא בוחר להיות, להרגיש איך שהוא בוחר להרגיש. 

בסוף השיחה הוא הרגיש מוכן.

אני כמובן כבר סופרת את הימים....

הוא מגיע בחמישי הקרוב, וכבר תכננו את הארוחה המשפחתית וכבר התחלתי לנקות ולסדר לו את החדר.....

הכנתי שיעורים לסדנת הכתיבה - ובאמת אעלה לכאן את התרגילים בהמשך. 

השבוע T מארח את החברים שלו מהלימודים - שלא נפגשו 38 שנים! בכלל, מאז קורס הייעוץ העסקי T הפך להיות הרבה יותר חברותי, יוצר קשרי חברות חדשים, מחדש קשרי חברות מתהום הנשייה....משהו נפתח בו, ללמדך שאנחנו יכולים כל הזמן להשתנות, גם כשאנחנו כמעט בני ששים.

אני לא אהיה במפגש (שממילא יהיה ללא בני/בנות זוג) כי יש לי את סדנת הכתיבה באותו הערב.

ברביעי המפגש האחרון של קבוצת המנטורינג. , אין בי כרגע חשק להצטרף מיד לקבוצה אחרת, אבל ככל שאמשיך לאמן נראה לי טבעי שאזדקק להדרכה.....בכל מקרה לא מחליטה כלום לפני הנסיעה לויאטנם וקמבודיה בסוף החודש. אנחנו נוסעים לשבועיים וחצי.....הכל כבר מוכן. זה יהיה טיול מאורגן....לזוג. רק שנינו. כמו שאנחנו אוהבים.

התחלתי לקרוא את "הדבר היה ככה" של מאיר שלו - הפעם הראשונה שאני מצליחה לקרוא את מאיר שלו - אז תודה למי שהמליצו לי להתחיל מהספר הזה. 

ובינתיים צפוי שבוע עמוס ומהנה......

וגם כאן