יוצאת לדרך חדשה

כמעט סוף הקיץ וכבר מריחה משהו שונה באוויר, ויש איזו בריזה לפעמים - למרות שעדיין חם ובעיקר לח.

היום יום הולדתו של אחי וכבר דיברנו על הבוקר. נזכרנו איזה מבאס היה יום הולדת יום לפני סוף החופש, וכיום זה ממשיך להיות מבאס כי גיסתי מורה וזה הזמן הכי לחוץ שלה. כבר שבוע היא בעבודה...לפחות נחגוג כולנו יחד בסוף השבוע. 

החלטנו להזמין את כל המשפחה (שוב) אלינו לארוחה במקום לסבול שוב במסעדה (שכמה שתהיה טובה, החוויה של השולחן הארוך והרעש גרמה לנו לפסול את האפשרות הזאת על הסף), כפי שגיסתי הציעה משום שהיא עצמה לא מסוגלת לארח כבר הרבה זמן.

גיסתי אישה מדהימה ואני אוהבת אותה אהבת נפש, אבל יש לה בעייה - היא כל הזמן חולה במשהו, ובדרך כלל יותר מדבר אחד בו זמנית.

זה משהו שנמשך שנים, מאז הילדות, ושום טיפול - פיסי או נפשי - לא הצליח בינתיים לפענח את התופעה או לרפא אותה.

כרגע הבעייה היא בעיקר דורבן - בשתי הרגליים - מה שגורם לכאבים עזים וכמובן חוסר יכולת לעמוד לאורך זמן. אז עבודה במטבח ואירוח יורדים מהפרק.

היא מציעה שנצא למסעדות כי לא נעים לה שתמיד אנחנו מארחים, אבל לנו לא אכפת בכלל לארח, וכפי שכבר כתבתי - בהרכב של יותר מארבעה או שישה אנשים מסעדה הופכת להיות מעיקה ולא נוחה. מה גם שהורי תמיד מתעקשים לשלם וזה ממש לא מתאים לי.

אז הבטחנו שלא נתפרע עם יותר מדי אוכל ובסוף גיסתי התרצתה והם יבואו. T אמר שנעשה על האש. נראה לי שיהיה ממש נחמד

בשני שמרנו יחד על הנכדים אחרי הצהריים כשבתי עבדה, כי T סיים כבר את קורס הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה ושוב הוא פנוי בימי שני. הוא סיים את הקורס בהצטיינות יתרה, וכבר התקבל ללשכת היועצים העסקיים - דבר שהמרצה שלו טען שלא פשוט להשיג בלי המון ניירת ולפחות ראיון אחד.

הוא כל כך נהנה מהלימודים שהוא נרשם לסמסטר הבא לעוד שני קורסים, הפעם כחלק מתואר. נראה איך יהיה לו.

זוכרת כמה הוא דאג לי לפני שעזבתי את העבודה, חשש שאשתגע, שאשתעמם, שאטפס על הקירות. כמובן שזה לא קרה, אבל מה שמעניין שגם לו זה לא קרה. מאז שסגר את העסק לפני שנתיים וחצי הוא ממשיך כל הזמן להמציא את עצמו מחדש, עם תחביבים ואפילו מקצועות חדשים - ושומר על קצב עבודה/פנאי מאוזן ומצוין. שנינו מאד נהנים מהפורמט החדש של חיינו. 

הנכדים היו כרגיל מתוקים מאד, וכיון שממילא הם היו אמורים להיות אצלנו גם בשלישי, הוחלט שיבואו לישון אצלנו. הם כל כך שמחו - נראה לי שאין כיף גדול יותר מלהבין שוב ושוב כמה הנכדים אוהבים אותנו וכמה כיף להם אצלנו.

הם ישנו מצוין בלילה, והבוקר נסענו יחד לבריכה - היה תענוג.

זהו, החופש הגדול עומד להסתיים ובחמישי הם חוזרים לגן. מקווה שיהיה לשניהם טוב השנה.

היתה להם שנה מצוינת בשנה שעברה, במיוחד למזלו של חכמוד שסבל מאד לפני שנתיים בגן.

זו הזדמנות לאחל שנת לימודים פוריה ומהנה לכל התלמידים בגנים ובבתי הספר באשר הם 🙂👧👦

וגם כאן כמובן

הביקור של הורי במלוא התנופה ואנחנו מבלים יחד כמה שיותר.

בחמישי בערב אחי השיג לכולנו דרך האוניברסיטה כרטיסים לקיסריה למופע 7 פסנתרים בניהולו וניצוחו של גיל שוחט. 

האמת שבמבט על התכניה נראה לנו שיהיה שם בלגן אחד גדול, לא קשור לכלום - אבל כיון שזו היתה אמורה להיות יציאה משותפת עם הורי החלטנו בכל זאת לקנות את הכרטיסים ולהגיע.

הדרך לשם ארכה שעה וחצי, למרות שזו אמורה להיות נסיעה של כחצי שעה מאצלנו עד לקיסריה. אנחנו לא יודעים להסביר מדוע היה כזה פקק, כי באמצע שום מקום ללא התווספות עוד נתיב, ללא מחלף שישחרר חלק מהרכבים, ללא תאונה או מחסום או עבודות בכביש - פתאום הכל נפתח וכולם התחילו לנסוע כרגיל. הזוי ברמות. 

אחרנו כמובן אבל המופע התחיל גם הוא באיחור (כנהוג במקומותינו, או שגם חלק מהמשתתפים היו תקועים באותו הפקק 😏) כך שלא הפסדנו כלום.

הבאנו איתנו כריות לכולם, אבל עדיין הישיבה ללא משענת (או הישיבה על הרצפה תוך הישענות על מדרגת הבטון שחדרה לי לתוך הגב) הפכה את החוויה לפחות מנוחה. ידענו שכך יהיה בקיסריה, והיינו מוכנים נפשית. 

כשהמופע התחיל נראה היה שחששותינו מתאמתות - כאשר כל 7 הפסנתרים ניגנו יחד על הבמה זה נשמע רע והדציבלים היו מוגזמים לכל הדעות. אבל הפסנתרנים היו וירטואוזים אחד אחד, וכשהם ניגנו שניים או שלושה בלבד (או אחד) היה מעולה. מבין הזמרים אהבתי במיוחד (כמובן) את מתי כספי ושלמה גרוניך, אבל גם מרינה מקסימיליאן ודניאלה לוגסי היו מצויינות. לדעתי רמי קליינשטיין היה מיותר לגמרי שם. 

היה שם ערבוב מוזר של קלאסי וג'אז' ורוק ופופ וארץ ישראל הישנה.....אבל אחלה כשרונות. בסך הכל נהננו מאד והדרך הביתה כבר לקחה חצי שעה כמו שצריך.

למחרת יצאנו למסעדה  כל המשפחה (סושיאל קלאב על רוטשילד בת"א) - ממש לא ממליצה. האוכל היה בסדר אבל השירות היה מזעזע ולקח להם כשעה להביא את המנות מרגע שהזמנו (ולקח גם זמן עד שלקחו את ההזמנה). כששאלנו למה לוקח כל כך הרבה זמן האשימו אותנו שזה בגללנו, בגלל שלא הזמנו מנות ראשונות (?!). המלצרית כל הזמן סיפרה לכל מי שניסה לבקש ממנה משהו (היינו שולחן של 12 איש) שהיא לא במיטבה ושבטח תיכף תלך הביתה (!?). מסכנה, למה לא החליפו אותה במישהו אחר? 

כשקראנו למנהל לברר מה קורה, הוא חזר ואמר שהם צריכים להאכיל 400 איש כאילו שזה מעניין את מי שהזמין שולחן שבועיים מראש. אם אינכם יכולים להיערך לכמות האנשים הזאת אל תקבלו כל כך הרבה הזמנות! המצחיק היה שהזכירו לנו כל הזמן שיש לנו את השולחן רק עד 22:30. האוכל רק הגיע בתשע. התיישבנו בשבע וחצי! 

כשהאוכל סוף סוף הגיע חלק מהמנות היו קרות. החזרנו לחימום חוזר.

שורה תחתונה : לא ממליצה. 

למחרת אירחנו אצלנו בבית את יום ההולדת הרביעי של נשמותק. זה היה ברור שזה מה שיקרה בסוף. בתי תכננה (בלי לתכנן באמת) לעשות לו יום הולדת אצלם בבית למשפחה המצומצמת. היא שכחה שהורי יהיו בארץ, ושזה אומר שצריך יהיה להזמין גם את משפחתו של אחי. היא גם שכחה (?) שהיא חוזרת יום לפני כן משבוע ברודוס. 

T ואני כבר הבנו שבסוף זה ייערך אצלנו. הזמנו גם את אמא של חתני ואחיותיו. רק אחת מאחיותיו הגיעה, עם הילדים, בלי הבעל (שהיה חולה) ובלי האחות הקטנה של חתני (שגם היא לא הרגישה טוב). היה ממש שמח, ממש טעים (בישלנו 3 ימים). נשמותק היה בעננים והיה יפה לראות איך חכמוד מפרגן לו את כל תשומת הלב הזאת. 

בקיצור - סופשבוע עתיר בילויים וחגיגות משפחתיות 

וגם כאן כמובן 

יש לי כאן אמנם שניים-שלושה פוסטים בטיוטות, מה שמספר לי שכן התיישבתי לכתוב - אבל בינתיים שום דבר מזה לא יצא לאור.

הזמן שלי - טס. אין מילה אחרת.

מתיישבת עכשיו לכמה דקות לבדוק מה עשיתי בתקופה הזאת? 

אז ביליתי הרבה עם הנכדים - כי נגמר הגן והוחלט לא לשלוח אותם לקייטנת אוגוסט - בעיקר כי בתי וחתני ראו שהם כבר מותשים וזקוקים לקצת חופש מהמסגרת. 

האמת - היה ממש כיף. בריכה, וסרט (החיים הסודיים של חיות המחמד) וסתם לשחק איתם פה בבית במזגן או אצלם בבית....הם מתוקים בטירוף ואוהבים ומתמסרים - אז באמת שנהניתי מכל רגע.

היה לנו יום נישואים (37) וחגגנו במסעדה עם א' וא' חברינו הטובים. אגב - אני מנסה ללמוד מפועה לתת כינויים לאנשים בחיי, ולמרות שעם החיילת שלנו לא ממש הצלחתי עם "התזזיתית", אמשיך לנסות להדביק כינוי לכולם. אז מעכשיו א' וא' יהיו ביוכימיה (היא) והמהנדס (הוא), ונראה אם זה יתפוס. 

עם ביוכימיה היו לנו הרבה תנודות במהלך מערכת היחסים הארוכה שלנו (כבר 30 שנה, נפגשנו כשהבנות שלנו היו יחד בגן), יש לה תקופות שהיא עצבנית או קצרת רוח שקשה ממש להיות לידה, בעיקר מוציאה את זה על המהנדס אבל לא רק - ואז אנחנו ממשיכים לשמור על קשר אבל מדללים את התדירות. יש תקופות שהיא מתכנסת בסוג של דכאון, וגם אז לא פשוט לבלות יחד. ואין עם מי לדבר מהבחינה של טיפול, אימון או שום דבר דומה, אז אנחנו פשוט מורידים את הראש וממתינים שזה יעבור. לפעמים זה חודשים, לפעמים זה שנים, אבל על חברים טובים לא מוותרים ותמיד בסוף זה מסתדר. אני מספרת את זה כי היתה לביוכימיה תקופה כזאת השנה, ולשמחתי כרגע נראה שזה עבר והיא במצב רוח טוב ומצפה בכליון עינים לחופשה המשותפת שקבענו לנו בראש השנה ברומניה. 

הורי הגיעו לביקור של חודש בארץ, ולמרות שהם אצל אחי בשבועיים הראשונים, נפגשתי איתם כל יום מאז שנחתו. גם הבוקר יוצאת עוד מעט לפגוש את אמא שלי יחד עם גיסתי לבראנץ'. אחי הולך לחדר כושר ואבא שלי קבע עם חבר (שאמא שלי לא סובלת, אז לשם שינוי שכנעה אותו להיפגש איתו לבד). 

מה עוד עשיתי בימים האלה? התאמנתי (בסאטיה) והתאמנתי (בחדר כושר) ואימנתי (בסאטיה) בכל מיני דרכים - לא רק בחדר האימון. הבנתי שלא חייבים להסתגר "בתוך הקופסא" של מפגש שבועי בחדר האימון ומכאן נפתחו לי המון אפשרויות נהדרות להכיר לאנשים את עצמם, את הדפוסים שלהם, את העוצמות שיש להם בפנים לקחת את חייהם בידיהם ולחיות שלווים ורגועים יותר בתוך הנסיבות שלהם, יהיו אשר יהיו. 

חגגנו לחיילת שלנו יום הולדת 19, וחייבת לספר שבאמת אנחנו מרוצים מההתקדמות שלה בחייה ועם עצמה. היא מתמידה עם החבר ("את קולטת שמעולם לא יצאתי עם מישהו מעל לחודשיים?!") ואפילו התחילה סוף סוף טיפול (בעלות סמלית) אצל פסיכולוגית מעמותה (לא יודעת את שמה) שמטפלת בנפגעי מין. ניסינו גם דרך הצבא - והבנו לאכזבתנו הרבה שאפילו מרכז מהו"ת שנוסד במיוחד לשם כך, לא באמת נותן מענה לצרכים שלה. 

בצעד אמיץ ויוצא דופן היא סוף סוף ביקשה שנעזור לה עם ההתנהלות הכלכלית שלה, פתחה בפנינו את חשבון הבנק שלה, ועזרנו לה לנתח מה קורה שם ואיך להתגבר על החובות שהצטברו. המצב הרבה פחות נורא ממה שחששנו, ונסכנו בה אופטימיות שעם קצת חיסכון והקפדה על עבודה היא יכולה להסתדר מצוין. 

ליום ההולדת סיכמנו יחד שלא נקנה מתנה אלא ניתן כסף מזומן, ושהיא תתנהל איתו בזהירות ובהקפדה ותנסה כמה שפחות "לגהץ" אלא תחיה מתוך מה שיש. בנוסף לקחתי אותה לארוחת בוקר חגיגית והיה ממש כיף.

החבר הגדיל לעשות ולקח אותה לספא מפנק וארוחת ערב אחרי כן והשקיע במתנה מפנקת  - מתנה שמראה לה שהוא חשב על מה היא אוהבת, ומה יעשה לה טוב. 

מה שהוא לא הביא בחשבון היה שמעולם היא לא קיבלה עיסוי, ושאולי למישהי כמוה קשה עם מגע וחשיפה מסוג זה, אבל היא כל כך התרגשה מהמחווה ומההשקעה, והמסאז'יסטית בספא ישר קלטה את הרגישות שלה, והיתה מאד מתחשבת ועדינה, ותוך כרבע שעה מתחילת העיסוי היא נרגעה ואפילו הצליחה ליהנות מזה. 

לא ממש קראתי בתקופה הזאת, ועכשיו בנוסף לנילס הולגרסן היקר מחכה לי "ללכת בדרכך", הארי פוטר החדש (שהורי הביאו לי) וגם "הבן הטוב" שאמא הביאה והמליצה. נראה מתי אגיע לכולם. 

נפגשתי עם ביוכימיה ועם ד', המסאז'יסטית שלי לשעבר שהפכנו להיות חברות והיא כבר לא מעסה (איך אקרא לה? מסאז' לא מתאים. היא אמנית, ציירת מוכשרת - אקרא לה האמנית). נפגשתי המון עם מ' - החברה מהתיכון שחברנו יחד שוב בשנים האחרונות (איך אכנה אותה? צריכה לחשוב על זה). בקיצור - כשאני מסתכלת על התקופה מאז כתבתי לאחרונה, די ביליתי בנעימים

מתישהו אגיע לטיוטות, וגם אם לא - לא נורא. 

בתי, חתני והנכדים מבלים עם חברים ברודוס ויחזרו מחרתיים. 

אז כמו שטליק תמיד אומר, אני סיימתי, תהיו טובים 😊

וגם כאן כמובן