לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 66

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2020    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כל כך חם ש...


בדקתי ברשת ויש המון בדיחות שמתחילות ב"כל כך חם ש..." אבל לא מצאתי אף אחת באמת באמת מוצלחת כדי לשים בכותרת.

 

אני משתדלת לא לתת לחום הנורא (ובאזור שלי זו בעיקר הלחות) לשתק אותי. מאד משתדלת.

בדרך כלל אפילו מצליחה.

אבל מספיקות כמה דקות "שם בחוץ" ואני כבר נוטפת. כן, תכונה מעצבנת שירשתי מאבא שלי. בעיקר ההזעה בראש. בפנים.

פיכסה.

 

קיבלתי בשעה טובה את היונדאי ואני מאד מרוצה ממנה

 

מכרנו את המזדה (מי אמר שיהיה לי קשה למכור אותה?).

 

בסך הכל היה שבוע ממש טוב. 

שוב הייתי לבד עם נשמותק בקפוארה כי חכמוד קבע ללכת לחבר, אז ישבתי שם בחוג במזגן ונהניתי לראות איך הוא השתפר והתפתח ביכולות שלו וכמה הוא נהנה בחוג. ("סבתא זה לא חוג, זה קפוארה!" הוא מתעקש איתי).

בכל פעם שבמהלך התרגילים יצא לו לעבור לידי קיבלתי חיוך. ובכל זאת כשהשיעור הסתיים הוא חיפש אותי בדלת, פשוט שכח שאני כבר יושבת בפנים. מסכן קטן, נראה לי קצת נבהל כשלא ראה אותי שם. 

היה לנו גם זמן לשחק קצת (יש להם משחק קופסא  חדש של "מפרץ ההרפתקאות" )

 

בכל מקרה רשמתי לפני לא ללכת לחדר כושר ביום שבו אחרי הצהריים אני מסתובבת עם הנכדים בחוץ. זה יותר מדי בשבילי (למדתי על בשרי ביום שני האחרון).

 

נפגשתי עם חברתי מ' פעמיים השבוע, בעלה בחו"ל כל הקיץ (מדריך קבוצות בחו"ל) והחלטתי להקדיש לה יותר תשומת לב מהרגיל. כשדיברנו מתי ניפגש שוב, והצעתי את היום, היא שאלה אם זה לא מוקדם לי מדי לראות אותה שוב אחרי שנפגשנו בחמישי. משהו נצבט לי בלב. היא באמת שואלת אותי את זה? כל כך כיף לי להיפגש איתה...כל כיף לי שחידשנו את הקשר. אמרתי לה את זה כבר כל כך הרבה פעמים....

 

סיימתי לשלם לעוזרת פיצויים (ודמי הבראה וחופשה לשנה הקודמת, וביטוח לאומי לרבעון האחרון). חלק מהפיצויים היא תקבל מחברת הביטוח (כי באיזשהו שלב התחלתי להפריש לה כל חודש לקרן פנסיה שכוללת גם קרן פיצויים) וחלק העברתי לה ישירות עבור השנים שלפני שהתחלתי את ההפרשה. שמחה שסיימתי עם זה. אני מאד מרוצה מהחדשה, וכבר רואים את השינוי בבית.

 

במנטורינג היה מפגש מטלטל - במיוחד עבור אחת המשתתפות, אבל בעצם לכולנו. זה הזכיר לנו שהמתאמנים שלנו לא מגיעים אלינו במקרה, ודברים שהם מביאים לחדר האימון מעוררים דברים גם אצלנו. וגם זה מאפשר לנו להתפתח, לעבוד על תחומים שלעיתים נמנענו מהם או לא היתה לנו אליהם גישה עד כה. זה מרתק ממש.

מיד אחרי המפגש הרמתי טלפון למתאמנת פוטנציאלית חדשה - מנהלת בית ספר יסודי מהסביבה שלי - שהביעה רצון להתאמן ואולי להציע גם לשאר הצוות שלה בבית הספר להתאמן - והיתה לנו שיחה ממש טובה. אני מקווה שזה ייצא לפועל.

 

בששי בתי לא באה עם המשפחה לארוחה, הם היו מוזמנים לחמותה, אז הזמנו את החברים שלנו א' ו-א' (וגם החיילת היתה) והיתה ארוחה ממש כיפית (וכמובן טעימה). 

 

בשבת האימון בחדר הכושר בקאנטרי היה ממש טוב, ואחרי כן ישבנו כרגיל בדשא על הגבעה למעלה (יש שם סוג של מיקרו אקלים, בקושי מרגישים את החום ואת הלחות) עם החבר'ה הרגילים מהקאנטרי (הפרלמנט....אני קוראת להם).

בכל פעם עולים שם נושאי שיחה שונים אבל קבועים. לפעמים זה פנסיה ומחלות, לפעמים זה ילדים ונכדים, לעיתים זה שיפוצים או תמ"א.... הפעם זה היה טיולים.

ואפרופו טיולים, אנחנו טסים עם א' ו-א' לרומניה בסוף ספטמבר. בורחים מארוחות ראש השנה....

 

בשבת אחרי הצהריים קיבלנו וואטסאפ מבתי אם אנחנו רוצים לפגוש אותם להמבורגר בערב. זה הפך להיות מעין מסורת אצלם, בעיקר לחתני ולחכמוד, לצאת לאכול המבורגר במוצאי שבת. לא תמיד נשמותק רוצה, ובמקרים כאלה הוא ובתי נשארים להתפנק להם יחד בבית. סוג אחר של זמן איכות. הפעם כולם רצו, והזמינו גם אותנו. 

במקום ללכת לאגאדיר, כרגיל, ניסינו לראשונה את יומנגס, בצומת רופין. חשבנו שניאלץ להמתין בחוץ הרבה זמן (אי אפשר להזמין שולחן מראש) אבל בשעות האלה לפנות ערב כנראה העומס היה בכל זאת פחות נוראי, ונכנסנו תוך 20 דקות (בתי וחתני ממילא אחרו, כרגיל, אז זה הסתדר מצוין).

היה ממש טעים ושונה. בפעם הבאה ננסה אולי את הסניף החדש שלהם בכפר סבא - חתני אמר שהוא נראה קצת יותר מסודר....

 

היום התחיל שבוע חדש. אמנם הוא מתחיל בסימן רופאים - אבל בקטע של ביקורת שוטפת. ל-T יש תור אצל הרופאה התעסוקתית לצורך הארכת האישור לאובדן כושר עבודה. עדיין לא הסתיים סיפור התביעה לאובדן כושר עבודה מול חברת הביטוח עוד מניתוח הכתף הראשון שלו ועכשיו גם השני. זה הגיע לעורכי דין, ונראה איך זה יתפתח וכיצד זה ייגמר בסוף. 

 

אני הולכת לכירורג לבדיקת שד - הממוגרפיה שעשיתי היא כבר בת שנה, ואני מקפידה גם על בדיקה קלינית פיסית באופן שוטף. אחרי הצהריים רופא נשים. כן, אני משתדלת להיות ילדה טובה בכל הקשור לבדיקות תקופתיות. חבל שלא ניתן לרכז את זה ביום אחד במרכז רפואי אחד....אבל זה מה יש. 

 

בערב אולי באמת אפגש עם מ' ונצא להליכה - אם לא נרתע יותר מדי מהחום. אז ככה התחלתי וככה אסיים. 

כל כך חם ש....אולי בסוף לא אצא להליכה עם מ'....אבל מקווה להיפגש איתה בכל מקרה.

 

וגם כאן כמובן 

נכתב על ידי , 17/7/2016 11:12   בקטגוריות אימון, בריאות, בתי, זמן איכות, חברים/חברות, טעם החיים, משפחה, נכדים, עדכונים, עוזרת בית, רכבים, שגרה זה רע?  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-19/7/2016 07:26
 



אחר צהריים ממש ממש נהדר עם הנכדים


יום שני. ההקלה בעומס החום מתבטאת בירידה של מעלה אחת בקושי, עדיין הביל אבל בהרצליה, לפחות, יש בריזה - וזה תורם המון.

ההנחיות של בתי היו לאסוף את נשמותק מוקדם מהרגיל מהגן, להצטרף אליה ואל חכמוד בגן שלו למסיבת סיום הצהרון. היא חייבת לצאת לעבודה ברבע לארבע.

 

נשמותק רץ לזרועותי בשמחה רבה ובאהבה רבה והלב שלי רוקד לקראתי.

בדרך לגן של חכמוד הוא מספר לי סוד, אותו, הוא אומר, הוא יספר רק למשפחה: רק לסבא, לאבא, לאמא, לחכמוד ולחתולה פ'. בזמן האחרון הוא רוצה צמצום. רק המשפחה המיידית. מרגישה בת מזל שכרגע, לפחות, T ואני כלולים אצלו בהגדרה הזאת. הסוד הוא שהיה להם יום מים בגן, והם כמובן התיזו זה על זה מים, וגם - וזה הסוד הגדול - על הגננת! והיא לא הצליחה "להראות להם מה זה" כדבריו, כי משהו באקדח המים שלה נתקע או שלא היו לה בו מים....הנאה גדולה!

 

ברחוב של הגן של חכמוד אין חניה בגלל כל הרכבים של כל ההורים שהגיעו למסיבת סיום הצהרון. אני עושה עוד סיבוב וחונה ממש בתחילת הרחוב, ובדרך נשמותק ואני מגלים כמה וכמה עצים שהשירו את עליהם החומים ממש כמו בשלכת. אני מקבל נאום/הסבר מאד מפורט איך צריך - בעזרת מסוק, אופנוע ים וחללית להגיע לאלוהים לנזוף בו איך יש שלכת בקיץ, ועוד לפני שאנחנו מגיעים לגן היעד מתחלף והפניה שלנו בעצם מתבצעת לחייזרים שחיים בחלל החיצון, ולא לאלוהים.

 

בגן בתי כבר לחוצה ללכת, החלק האומנותי הסתיים והתחיל החלק של הכיבוד. האתגר המיידי : להיפרד מנשמותק שראה אותה לחלקיק שניה וכבר צריך להיפרד ממנה. קשה לשניהם. חכמוד כעס קצת שפספסנו את המסיבה, עד שהסברנו לו שלא היינו מתוכננים להיות נוכחים בה, רק הורים היו מוזמנים, לא סבתות ולא אחים. זה הרגיע אותו. הוא לבוש בחולצה לבנה ועניבת נייר אדומה, כך כל הבנים והבנות עם פרח נייר אדום על השיער - ושניהם סיפרו לי אחר כך בהנאה ובגאווה איזה יופי של מסיבה זו היתה ואיך חכמוד השתתף נהדר והתגבר על המבוכה והביישנות.

 

כמובן שהפרידה מנשמותק היתה בסופו של דבר קשה יותר לבתי מאשר לילד, הוא מייד התאושש ופנה לשולחן הכיבוד, והיא עוד המשיכה להתייסר עם זה כל הדרך לעבודה.

 

אבל אז נפל לו הרוגעלעך מהצלחת החד פעמית לרצפה, והוא לא רצה אחר ולא רצה את זה כי הוא קרוע...והתחיל בכי. אחר כך היה בכי כשחתיכת אבטיח נפלה לו על הרגל. ואז הוא התחיל לצעוק פקודות. לא את זה, כן את זה, תביאי ככה, לא אחרת.

 

בתי קוראת לשלב הזה the fucking fours של גיל 4, כמו שיש את ה-terrible twos בגיל שנתיים.

זוכרת שחכמוד עבר את השלב הזה בדיוק כאשר נשמותק עבר את שלב גיל השנתיים והיה מאד סוער אז אצלם בבית.

נשמותק בשלב שבו הוא לא מסוגל להכיל שום דבר שלא מסתדר לו בדיוק איך שהוא רוצה.

או שהוא בוכה, או שהוא צועק, או שהוא מרביץ. אני נושמת. לא קל.

לפחות חכמוד בינתיים לא עשה שום דבר כדי להרגיז אותו בכוונה. גם זה קורה לא מעט.

 

אני מבקשת בשקט (כמה שאפשר בשקט כי ההמולה בגן גוברת על קולי) שלא יצעק עלי, מראה לו ברוגע שאין באמת צורך לבכות והכל מסתדר בסוף כמו שהוא רוצה, והוא נרגע.

 

הם עדיין זוללים כשכל ההורים והגננות כבר מסדרים את הכסאות ואת השולחנות סביבנו, ואני מרגישה כמו הסועדים האחרונים במסעדה.

 

אנחנו חוזרים לגן לפני שאנחנו מגיעים לרכב, כי שכחנו לקחת איתנו את תיק סיום השנה מלא בכל טוב (חוברת פתגמים, חוברת השירים שהם שרו השנה, ציורים) ואת שעון הקיר הגדול שכל אחד מהילדים הכין וקישט.

 

"סבתא", פותח חכמוד את השאלה השבועית הקבועה, "הבאת לנו משהו?" ואני צוחקת שכרגע בלסו מכל טוב הארץ ואין סיכוי שהם רוצים איזה ממתק, אבל - לכבוד מסיבת הסיום - אני מסכימה הפעם לקנות להם איזו הפתעה קטנה כשנצא לעיר. הילד זורח. ואני מתבדחת איתו. "אבל אל תכעס עלי שאני קונה לך משהו" והוא יודע - למרות שהוא רק בן חמש וחצי - שזו בדיחה. "די סבתא, את צוחקת עלי". ואני מספרת לו איך אמא שלי, הסבתא רבתה שלו, היתה עושה לי את זה כשהייתי קטנה, ואיך הייתי מטיחה בה "את יודעת שאני לא מבינה בדיחות" ודווקא את זה הוא אהב. "זה מצחיק" הוא אומר לי.

 

בבית נשמותק ממשיך עם התקפי הבכי והצעקות. הוא רצה לשתות מהכוס שכרגע חכמוד שתה ממנה, הוא לא מצליח להדגים לי כיצד אמא עשתה אתמול בערב כפיפות בטן (ביקשתי מחתני אחר כך שיראה לו איך עושים את זה - אין לי מושג איך מלמדים ילד בן 4 לעשות כפיפות בטן, זה פשוט לא הצליח לו) ועוד ועוד.

 

עוד לפני שעלינו הביתה היה בכי בגלל שהוא לא הגיע לכפתור של הזמנת המעלית או לכפתור של הקומה, וכאשר ניסיתי להרים אותו (כאשר עלי גם התיק שלי, גם שני התיקים שלהם וגם השלל של חכמוד ממסיבת הסיום) לחצתי לו כנראה על הבטן או הצלעות וזה כאב.....

 

זהו, נשברתי. די. אני לא מוכנה שתצעק עלי, נשמותק. גמרנו. את הדלת אני פותחת (תמיד יש תורות גם על העניין הזה), ומי שלא רוצה לשתות מים כי צבע הכוס לא מתאים לו שיסתדר לבד.

 

הוא מתעשת. מבקש סליחה. חכמוד מסביר לו שסבתא מאד רגישה ולא יכולה כשצועקים עליה. מאיפה הוא מביא את הדברים האלה?

 

אנחנו יוצאים לקפוארה רגועים, שמחים וטובי לב. כשאנחנו מגיעים כמה דקות לפני שהשיעור מתחיל, אנחנו מתיישבים על שפת המדרכה ומוצאים ביו-טיוב שני שירים שהם רוצים ללמד אותי: כביש החוף וברבי, שניהם שירים שלא היה קורה לי כלום לולא שמעתי אותם מעולם 😜 אבל הם אוהבים ומתלהבים ומכירים את כל המלים, וכך עוברות הדקות ואנחנו נכנסים. נשמותק חולץ סנדליו, מתיישב ראשון (כמובן) ליד המראה בזמן שהמדריכה מאיצה בשאר הילדים לעשות כמוהו.

 

חכמוד ואני יוצאים משם, תחילה לחנות הצעצועים כמו שהבטחתי - הוא בוחר משהו לעצמו ומשהו לנשמותק (הוריו "יודו" לי כמובן אחר כך על שלל הצלילים הרועשים שה"טלפון" הקטן של "ספידי מקווין" ושל "ספיידרמן" מצליח להפיק) וגם "בשותף" דף של "קעקועים" שכבר הרבה זמן הוא רוצה.

 

זה הלך יחסית מהר וגם עלה בסך הכל 15 ש"ח - ואנחנו שמים פעמינו לספריה העירונית מעבר לרחוב.

שם הוא שולף במומחיות רבה ובהצלחה יתרה את הספר "מעשה בג'ירפה, קרפדה ושלולית של דמעות" של ענת אומנסקי.

שככל שאנחנו קוראים בו אנחנו מבינים שהוא מתאים מאד דווקא להלך רוחו העכשווי של נשמותק......

הג'ירפה הזאת בוכה מכל דבר, ממש מכל דבר, בוכה שלולית שלמה של דמעות, והקרפדה - שמחפשת לה שלוליות לשחות בהן להנאתה, מצליחה להצחיק את הג'ירפה ולהרגיע אותה בכל פעם מחדש. 

 

ממש כשאנחנו מתארגנים ללכת לאסוף את נשמותק מהקפוארה, מתקשר חתני שהוא הגיע מוקדם והוא כבר שם בחוג ממתין לנו. נסענו כולנו יחד הביתה במזגן, חתני פרס לכולנו אבטיח, ואז הכנסנו יחד את הילדים לאמבטיה - ולמרות שזה בדרך כלל הרגע שבו אני נפרדת מהם, לא בא לי ללכת. 

בתי התקשרה שגם היא מסיימת מוקדם, התבטלה לה פגישה, וגם היא בדרך הביתה, אז נשארתי וכבר אכלנו כולנו יחד ארוחת ערב. 

 

בשלב כלשהו חטף חכמוד משהו מידו של נשמותק, אשר מייד התחיל לבכות כמובן אבל גם הכניס לחכמוד צביטה רצינית בבטן. בתי לא הבחינה בכך, נזפה בחכמוד על החטיפה אבל לא אמרה דבר לנשמותק על הצביטה. נעלב יותר מאשר כאוב חמק חכמוד לחדרו, ואחרי כמה דקות באתי אחריו. ישבתי לידו בלי לומר דבר. כשהוא התחיל להתלונן על נשמותק ועל כמה שהוא הכאיב לו, הזכרתי לו שמי שהתחיל את העניין היה הוא, עם החטיפה. הוא המשיך להתלונן על כך שנשמותק תמיד מרביץ או צובט וזה כואב לו. שהוא היה רוצה שנשמותק כבר יפסיק עם זה כבר. אסור להרביץ ואסור לצבוט, הוא אמר. הסכמתי איתו שזה נכון, אסור לעשות את זה כמובן. בנוסף הצעתי שאולי כמות הצביטות והמכות תפחת אם חכמוד יפסיק להרגיז אותו כל הזמן. הסברתי לו שנשמותק לו יודע להרגיז בדיבורים ובחטיפות כמוהו, והדרך שלו להגיב היא לבכות, לצעוק ולהרביץ. הוא חשב רגע, ואמר שהיה מאד רוצה שנשמותק ירגיז גם אותו בדיבורים - אבל הסברתי שלא כל אחד יודע לעשות זאת, ועדיף שאף אחד לא ירגיז אף אחד - או שיבין שזו הדרך שנשמותק יודע להגיב בה. 

הוא נרגע, לקח את דף ה"קעקועים" וביקש שאביא מספרים. הילד הזה, שבתחילת השנה חשש לצייר, לגזור, להדביק או לעשות כל עבודה מוטורית עדינה אחרת, לקח עכשיו זוג מספרים, גזר בדיוק רב מסביב לקעקוע שהוא רצה, הדביק אותו לזרועו ושפשף אותו בעדינות עם מגבון לח במומחיות רבה, והרי היה לו קעקוע למופת מעשה ידי עצמו. הייתי מאד גאה בו, על הדרך שהוא עשה. במצב רוח נהדר הוא חזר לסלון, והתיישבנו לאכול. 

 

בתי וחכמוד סיפרו את כל מה שהיה במסיבת הסיום, נשותק סיפר שוב את הסוד על התזת המים על הגננת, ברקע איטליה ניצחה את ספרד בכדורגל....ולי היה  אחר צהריים ממש ממש נהדר עם הנכדים...........ועם הוריהם.

 

וגם כאן כמובן

נכתב על ידי , 29/6/2016 09:26   בקטגוריות זמן איכות, טעם החיים, מערכות יחסים, משפחה, נכדים, שגרה זה רע?  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-5/7/2016 09:54
 



אחר צהריים רותח עם הנכדים


שלושים וארבע מעלות בחוץ, ועדיין - יום שני הוא היום שבו אני אוספת את הנכדים מהגן, לוקחת את נשמותק לקפוארה, ובזמן שהוא בחוג - מבלה עם חכמוד.

לדוורים בארה"ב יש איזו סיסמא שקשורה למסירות הזאת:

 

 Neither snow nor rain nor heat nor gloom of night stays these couriers from the swift completion of their appointed rounds

 

כך אני מרגישה כשאני יוצאת בכל מזג אוויר ברגל (כי אין חניה ליד החוג). 

 

הם מתוקים כרגיל ומפטפטים ומשחקים כל הדרך אל החוג, וחכמוד מתחיל את המשא ומתן הרגיל.

בעצם זה התחיל עוד ברכב כשאספתי אותו מהגן.

"סבתא הבאת לנו משהו?"

ועניתי שלא, הפעם לא הבאתי כלום. קרה שהבאתי איתי איזה ממתק - ביצת הפתעה או ספר - אבל מאז ששמתי לב שזה הפך אצלו להתמכרות, אני מנסה להפחית את כמות המתנות שאני מביאה להם, ולהתרכז בתוכן של ה"להיות ביחד". 

 

"אז תקני לנו משהו לאכול בדרך?" מגיעה השאלה הבאה

ואני יודעת שאם אקנה משהו אז נצטרך לשבת לאכול (בחוץ, בחום, בקושי מוצאת צל) - ומציעה לו במקום זה שבזמן שנשמותק בחוג, נלך שנינו לספריה. שם יש מיזוג אוויר, שם נספיק לקרוא ספר, אולי אפילו שניים, לפני שנצטרך ללכת להחזיר את נשמותק. 

 

הוא מסכים ללכת לספריה אבל לא במקום הממתק, ואני כבר מבינה שלא נגיע לספריה, כי אסור לאכול בספריה - ועד שהוא יאכל את כדור השוקולד או הסופגנייה, יעבור הזמן הקצר של משך החוג וניאלץ לחזור. 

אני מתמסרת לחום המעיק ולזיעה המגעילה, משקה את שניהם המון מים בבית וגם לוקחת בקבוק מים טריים לדרך, ואנחנו יוצאים. 

 

בדרך הם מפטפטים בעליזות ומתעכבים בכל המקומות הרגילים - ליד הבית שם חתולה המליטה לא מזמן, מחפשים אם הגורים עדיין צמודים אליה. מעל לרשת הביוב הקבועה במדרכה - מציצים למטה בחרדה גדולה. וכמובן גם ליד חנויות הצעצועים והשטויות שאורבות לנו באורח קבע בדרך. 

 

והפזמון הרגיל "סבתא אולי בכל זאת תקני לנו איזה צעצוע?" 

ובכל פעם שאני אומרת "לא היום" או "לא הפעם" או "בשבוע שעבר קנינו...." 

אני מקבלת גרסא אחרת של טרוניה. 

"אז נשמותק ואני לא נהיה שמחים" היתה העדינה מביניהן.

"אז אני לא אוהב אותך" היתה הקיצונית. לכך עניתי "אבל אני תמיד אוהבת אותך, חכמוד. וזה לא קשור למתנות או לממתקים".

וזה לא שאני מתקמצנת עליהם, או סתם מנסה להיות קשוחה. 

אני רואה כמה מעט ערך יש לצעצועים האלה ולחפצים האלה, שהאושר הרגעי של קנייתם חולף מהר מאד, מהר מדי. 

 

בדרך חזרה מהקפוארה אנחנו פוגשים חבר של חכמוד מהגן עם אמו ואחיו הקטן. כל הארבעה שמחים למפגש ופורצים במשחק ספונטני מקסים שם על המדרכה באמצע העיר. אני מאד שמחה שיש לחכמוד חברים בגן השנה ושמצבו החברתי השתפר פלאים לעומת הגן הקודם. 

באיזשהו שלב המשחק גולש אל תוך חנות צעצועים סמוכה, הילדים משתוללים ואני מנסה להרגיע. "תחזירו למקום בבקשה" אני אומרת כשהם מתחילים לקחת צעצועים מהמדף. והאמא השנייה אומרת למוכר "אל תדאג, אם הם ישברו משהו אני אשלם". 

אני לוקחת נשימה, קצת מופתעת, וממשיכה לנסות להרגיע את הילדים. 

ילדיה מתחילים עם "אמא, אפשר את זה? אפשר את זה?" על כל מיני צעצועים והיא מסכימה. לכל מה שהם רוצים. 

ואני מזכירה לחכמוד (את נשמותק זה לא מעניין בכלל) שאנחנו לא קונים כלום היום.

והאמא (שהיא בגיל של בתי) פוצחת בנאום נלהב איך היא לא זוכרת שאי פעם הוריה אמרו לה "לא" כשהיא ביקשה שיקנו לה משהו, והיא לא מתכוונת לומר "לא" לילדיה. 

 

ואני עונה בעדינות שנראה לי שהם כבר מכורים לקניה עצמה, ולא באמת אכפת להם מהצעצועים, והיא מודה שאכן בדיוק היום היא הציעה לילדים ללכת לבריכה, והם העדיפו לבוא לעיר כדי לקנות שטויות. ככה הם קראו לזה. שטויות. 

והיא בסדר עם זה. לקנות שטויות במקום ללכת לבריכה.

ויותר מזה - היא מסבירה לי - אני צריכה להבין, שכאשר הילד מגיע לגן בבוקר עם הצעצוע החדש, כל הילדים מתייחסים אליו בזכותו, וכך הוא זוכה בחברים. והיא אומרת זאת כאילו שזה דבר טוב. ואני שוב לוקחת נשימה. 

ושואלת אותה אם לא נראה לה שאחרי כן הגישה הזאת תמשיך גם לגבי טלפון חדש, מכונית, בית....והיא לא מבינה בכלל על מה אני מדברת ואני עוזבת את זה.

קוראת לנשמותק ולחכמוד שהגיע הזמן לחזור הביתה, ויוצאת משם, די מוטרדת. אגב, חתני היה עוד יותר מוטרד ממני כשסיפרתי לו. הרבה יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה. 

 

בדרך הביתה פגשנו עוד חבר מהגן ועוד חברה - וחכמוד שמח לראות את שניהם ואמר להם שלום והמשיך בדרכו. ואז פתאום הוא אמר - ראיתי את הגננת שלי. אני רוצה לומר לה שלום. ואנחנו מסתובבים לראות היכן הגננת, והיא איננה. ומתברר שהוא ראה אותה לפני זמן מה, אבל התבייש לגשת אליה, וכך כבר נעלמה מן האופק ועכשיו הוא מבואס לחלוטין מכך שפספס אותה. 

 

אני מציעה לו שנתקשר אליה, אבל אין לי מספר הטלפון שלה ואני זוכרת שהיה דף קשר של הגן על המקרר. 

וחכמוד אומר בעצב שלא, דפי הקשר אינם על המקרר, הם מתחת למיטה של נשמותק. 

אין לי מושג איך זה הגיע לשם, אבל אני מבטיחה לו שנחפש מתחת למיטה, והוא לא ממש אופטימי כי אני סבתא ובטח אין לי כוח להזיז את המיטה. 

 

אנחנו מגיעים הביתה, ואחרי שכולנו שותים עוד הרבה מים, אני מזיזה בקלילות את המיטה של נשמותק (ולא מקבלת הסבר מתקבל על הדעת כיצד הגיעו לשם דפי הקשר של הגן), חכמוד דג אותם בזה אחר זה מאחורי המיטה, ואני מחייגת לגננת על הטלפון שלי. 

היא כמובן לא מזהה את המספר אבל חכמוד מזדהה באומץ, אומר לה שהוא התגעגע אליה, ושהוא ראה אותה בעיר והתבייש לגשת. 

הגננת שמחה מאד לשמוע ממנו, מספרת לו שגם היא תמיד מתגעגעת אליהם כשנגמר יום הלימודים, ושואלת אותו אם הוא מתרגש לקראת מסיבת הסיום שמתוכננת למחרת.

הוא אומר שכן, והיא מוסיפה שהיא מקווה שבפעם הבאה לא יתבייש וייגש אליה ברחוב, ושהיא מאד שמחה שהוא התקשר אליה. 

הם אמרו שלום וראיתי מהבעת הפנים של חכמוד כמה טוב עשתה לו שיחת הטלפון הזאת. הוא התגבר על החשש ועל הביישנות ועשה את מה שהוא רצה לעשות, וזה הצליח לו. 

 

חתני הגיע כשהשניים כבר היו באמבטיה, ואני חזרתי הביתה סחוטה מהחום אבל מרוצה מעוד יום נחמד (גם אם לוהט) עם הנכדים.

 

 

אגב אני עדיין לא יכולה לערוך פוסטים בבלוג שלי בישראבלוג, וגם לא להגיב שם על פוסטים של אחרים. 

 

וגם כאן כמובן 

נכתב על ידי , 22/6/2016 17:54   בקטגוריות זמן איכות, מערכות יחסים, משפחה, נכדים, שגרה זה רע?  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-25/6/2016 08:32
 



  
דפים:  
52,446
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)