יוצאת לדרך חדשה

הבוקר לקחנו את חכמוד ונשמותק לגן לאחר שהיו כאן מאז יום רביעי בלילה.

גם ביום חמישי לקחנו אותם לגן, וכך היה לנו יום אחד לעצמנו לפני שזה הפך יותר אינטנסיבי.

מהיישוב שלי לגנים שלהם בבוקר זו בערך שעה נסיעה בפקקים, קצת פחות, אז חלק מהזמן הקשבנו ליוסי גרבר מספר את פטר והזאב (עם המוסיקה והכל) וחלק מהזמן שיחקנו 20 שאלות. הם עדיין לא לגמרי סגורים על העניין הזה שצריך לענות רק בכן ולא, אבל בסך הכל הם מבינים מצוין את הרעיון של המשחק.

בששי כבר עשינו להם יום כיף (אמנם אין פקקים אבל חשבנו שעד שנגיע לגן כבר נצטרך לאסוף אותם בצהריים, ובתי די הבטיחה להם שזה מה שנעשה). נסענו לשרונים, אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה (הם מאד אוהבים את זה) - והם התלהבו מכל מיני דברים קטנים כמו העובדה שיש שם בשירותים אסלות קטנות לילדים עם בדיחות של בזוקה על קירות התאים, וכיורים קטנים ומייבשי ידיים קטנים. חכמוד אמר באיזשהו שלב "איזה כיף פה".

נסענו לשרונים כי יש שם גן שעשועים גדול ומושקע - עם מתקנים מאתגרים - ובלי חול (בישוב שלנו מצב הגנים היה קטסטרופלי עד לא מזמן, מתקנים מוזנחים וחלודים ולדעתי גם היום בכולם יש חול).

בשבת לקחנו אותם לבריכה, וגם חברים שלנו א' ו-א' הביאו את הנכדים שלהם, והם מאד מאד נהנו גם במים וגם מחוצה להם.

כיוון שנכדיי כבר לא ישנים בצהריים (מקסימום נרדמים באוטו אבל אז בדרך כלל מתעוררים) מצד אחד היו ימים ארוכים ואינטנסיביים, ומצד שני הם נחרו בנחת כבר בשמונה וחצי בערב.

לחכמוד היו מידי פעם התקפי געגוע קצרים להורים, ומידי פעם הוא גם דאג להרגיז את נשמותק, שכאשר הוא מתוסכל הוא מתחיל לבכות ולא מצליח לבטא במילים את מה שמרגיז אותו או כואב לו - אבל כמעט בכל התקריות הפעלתי את הטכניקה של "עצבות" (מ"הקול בראש") - גישה סאטית לחלוטין - חיבקתי, תיקפתי את התחושות שלהם, במקרים של דיבור פוגע או לא יפה אמרתי בנחת איך ניתן היה לומר את אותו הדבר בדרך נעימה....ובדרך כלל זה עבד יפה.

חוץ מפעם אחת.

היתה פעם אחת שכל כך התרגזתי, ששום טכניקה לא עזרה. הכעס ממש הציף אותי (וכאן אני לגמרי מבינה את אמאל'א כשהיא מדברת על הצפה). יש לנו שולחן קטן עם כסאות - והוא משמש אותם לארוחות וגם למשחקים. השולחן כחול, כיסא אחד סגול ואחד ירוק. בדרך כלל נשמותק בוחר את הכיסא הסגול אבל מידי פעם הוא רוצה את הירוק. חכמוד רוצה רק את הכיסא הירוק. תמיד. וכך קבענו בתחילת הביקור שלהם שבכל ארוחה הם יתחלפו בכיסאות. וזה עבד ביומיים הראשונים ואז פעם אחת נשמותק אמר "אני בוחר את הכיסא הירוק" ואני אמרתי "בסדר גמור, בבוקר ישבת על הכיסא הסגול" וכשנשמותק הגיע לשולחן חכמוד אמר לו "לא, נשמותק, אתה לא יכול לבחור. אני על הכיסא הירוק". הוא אמר את לאחר ששמע את מה שאני אמרתי. הוא אמר את זה בכוונה כדי לפגוע בו. כדי להרגיז אותו. נשמותק התחיל לבכות, ואני הרגשתי את התסכול שלו ואת חוסר האונים שלו מול חוסר הצדק המשווע - ו"הדם התחיל לעלות לי לראש" אבל עדיין הצלחתי לומר בטון יחסית רגוע: "חכמוד, למה אתה אומר לו את זה? הרי סיכמנו שבכל פעם מתחלפים, ושמעתי אותי אומרת עכשיו שנשמותק יכול לבחור הפעם את הכיסא הירוק?" ואני די בטוחה שלו היה אומר "סליחה, נשמותק, נכון. לא התכוונתי" או משהו ברוח זו, זה היה נגמר ברגע. אבל הוא הכחיש את מה שבפירוש כולנו שמענו אותו אומר (כן, יש לו נטייה לשקר...) וזה כנראה לחץ לי על איזשהו כפתור ואמרתי לו בטון ממש כועס - כנראה טון שהוא לא שמע ממני אף פעם - שזה ממש לא בסדר, גם להרגיז סתם את אחיו שלא לצורך, גם לנסות להסתיר את מה שהוא עשה...והוא ממש נבהל. ראיתי שהוא מתכנס בתוך עצמו, וכשהנחתי את הצלחות לפניהם הוא לא היה מסוגל לאכול - למרות שזה היה מאכל אהוב עליו. לא התחרטתי שהעמדתי אותו במקומו אבל מאד מאד מאד התחרטתי על הטון שבו השתמשתי. כשראיתי שהוא לא אוכל שאלתי אם הוא בכל זאת לא רוצה את מה שהוא ביקש - ואז הוא אמר "אני רוצה, אבל הבהלת אותי כשכעסת עלי" וכמובן שלבי נמס על המקום. כרעתי ברך לצידו וחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני באמת מצטערת שהבהלתי אותו, שמאד התרגזתי בגלל מה שהוא אמר אבל שאני מבקשת סליחה שדיברתי בצורה כל כך מבהילה. הוא נרגע אבל אני כמובן נושאת איתי עדיין את הרגע הזה...

וראיתי שהוא נזהר בהמשך - בכל פעם שנשמותק בכה, להבהיר שזה לא הוא שעשה לו משהו.

בדרך כלל היה מאד קל ונוח עם שניהם, ובשאר הזמן הצלחתי להתמודד לא רע גם עם הרגעים שלא בא להם לעשות את מה שביקשנו. ל-T היה יותר קשה עם זה, וראיתי שהוא פחות מסוגל לשלוט על הטון שלו. אצל T אתה תמיד יודע אם הוא כועס עליך. אין לו שליטה על זה. בכל פעם הייתי מזכירה לו - תגיד את אותו הדבר אבל בטון יותר אוהב בבקשה...והוא היה מחייך נבוך ומשתדל. כי אצל ילדים הטון הוא הכל. גם אני מצאתי את עצמי לא פעם אומרת "אני לא אבקש עוד פעם - תתלבש עכשיו" או משהו כזה - דאגתי לומר את זה בנחת ובנועם. וזה עבד. איך אמר להורים נשמותק אתמול בשיחת הטלפון היומית: "אני לא מתגעגע בכלל כי שומרים עלינו".

לחכמוד יש נטייה להתווכח ולהתמקח. לא נשאבתי לזה. הרי כשזה מתחיל אין לזה סוף....

הבוקר הפקדנו אותם בחיבוק ארוך בגן. הסבתא השנייה תאסוף אותם אחר הצהריים ותישן אצלם, ובתי וחתני ישובו בלילה, כך שהם יתראו כשיפקחו עיניהם בבוקר. מקווה שגם היום יהיה להם כיף. 

וגם כאן 

אתמול שוב היה "יום נכדים", והמתיקות שלהם מילאה אותי, כרגיל.

נשמותק לא הפסיק לשיר שירים של פסח, עכשיו הוא חזק בשירים ומילים של שירים....

זוכרת שחכמוד התחיל עם זה בגיל יותר צעיר....ועכשיו זה קצת נרגע אצלו.

אבל שניהם מאד אוהבים לשיר ולרקוד ואוהבים שמקריאים להם ספרים - תענוג!

השארנו את נשמותק בקפוארה, כרגיל, ושוב כמובן עלתה השיחה הרגילה של "סבתא תקני לי משהו" ואני כבר הבטחתי כמה וכמה פעמים שלא קונים יותר כלום (פרט למשהו קטן לנשנש), ונכנסנו הפעם לשיחה ממש רצינית על התמכרויות (ואני מזכירה לעצמי שחכמוד רק בן 5!) - וכמה שהקנייה הזאת מיותרת וכמה חשוב להיגמל ממנה. בראש הוא לגמרי מבין, בגוף - הוא זקוק לזה. עמדנו בגבורה בהחלטה (שלי) ולא קניתי לו כלום. גם נשמותק שאל בסוף החוג, כשבאנו לאסוף אותו, "מה קנית לי?" אבל לגמרי לא עשה עניין כשאמרתי שלא קניתי כלום. הוא גם לא עשה עניין כשביקש לקנות משהו מתוק בדרך הביתה, ואמרתי שחבל שיקלקל את התיאבון כי אמא הכינה להם אוכל נהדר לארוחת הערב. הוא, בניגוד לחכמוד, מעדיף אוכל ממש על פני מתוקים. "סבתא, תראי," הוא אמר לי כשיצאנו מהחוג. "אין חושך בחוץ". ואז פצחנו בשיחה מעניינת על ההבדלים בין חורף לקיץ, המעגל האליפטי שכדור הארץ עושה סביב השמש, כך שלפעמים היא קרובה יותר ולפעמים רחוקה. אין על הילדים האלה!!!

בערב התברר שעורך הדין שטיפל בדוד ז"ל של T הוציא הודעה שמתוכננת קריאת הצוואה של הדוד אצלו במשרד ביום חמישי בערב, כל האחיינים מוזמנים. T ממש השמיע אנחת רווחה. הוא היה מאד לחוץ מהעניין הזה, כשייוודע לבני הדודים שלו, שלא רק שאין דירה בצוואה, אלא גם ששוב הצטבר חוב לבית האבות הסיעודי של אשתו של הדוד, ויש סיכוי סביר שמכל הכסף שהדוד תמיד הבטיח לאחייניו בירושה (וחבל שעשה זאת, אבל הוא האמין שזו הסיבה שהם ממשיכים לבוא לבקרו), לא יישאר כלום או לפחות לא יישאר הרבה. מי חלם שהיא תחיה יותר ממנו? על זה נאמר (ברשעות מחוייכת: חולה חולה חולה...אלמנה).

T נרגע, כשהבין שמי שיתאר את המצב שנוצר לפני 3 שנים שבו בית משפט אישר למכור את הדירה כדי להמשיך לממן את בית האבות ולסגור את החוב - יהיה עורך הדין, שגם נכח בכל התהליך, גם כתב את החוזה, גם את הצוואה עצמה....

אנחנו כל הזמן מתכתבים עם החיילת שלנו בוואטסאפ, היא סיימה את הקורס שלה ועברה (בפעם שלישית, אבל עברה) את המבחן המסכם, וכרגע היא כבר יומיים מחכה לשיבוץ. מסתבר ששום דבר לא משתנה בצבא...הכל לא מאורגן וכל החלטה היא בסיס לשינוי. אולי היא תקפוץ אלינו היום, אם היא תסיים מוקדם. 

הערב אני נפגשת עם שתי חברות יקרות שמזמן לא הצלחנו להתראות ואני ממש מצפה לזה.

מחר כיתת אמן באימושיין (מתקיים פעם בחודש) וגם לזה אני ממש מצפה. אאלץ לצאת בצהריים לפני הסוף כי מחר גם מפגש של קבוצת המנטורינג (לפעמים זה מתנגש). בקיצור - מחר צפוי יום גדוש ומלא הנאה.

לא היתה שבעה לדוד כי אין לו ילדים, אין לו אחים בחיים, וגם אם אשתו בסוף החליטה לשבת, אף אחד מאיתנו לא בקשר איתה (פרט לבן דוד האפוטרופוס שהוא גם האפוטרופוס שלה אז אין לו ברירה).

הבן דוד הזה מסרב (כנראה מטעמי דת) לפתוח ולקרוא את הצוואה לבני דודים עד ה-30, כך שההודעה על סטאטוס הדירה נדחתה לחודש הבא. בינתיים T החליט להשאיר אצל הבן דוד האפוטרופוס את המפתח לדירה של הדוד, עד אז, כדי שאף אחד לא יוכל לומר לו שהוא הוציא דברים בסתר מהדירה בתקופה הזאת. בלגן. אני ממש לא מצפה לתגובה של בני הדודים, ביחוד של גיסי וגיסתי, על העניין הזה. T חשב לכתוב מכתב מפורט עם תיאור המצב שנוצר, פסק הדין של בין המשפט, הקריאה לעזרה של הדוד....ולבקש מבן הדוד האפוטרופוס לשלוח את המכתב לכולם. נראה מה יהיה.

אנחנו כל כך רצינו שהדוד ז"ל יהיה זה שיבשר על ההחלטה הזאת לאחייניו בעודו בחיים אבל הוא פחד (ואולי בצדק) שהם יפסיקו לבקר אצלו....עד כדי כך היה חשדן שחשש שחלקם, לפחות, מבקרים אצלו כי הם רוצים להיכלל בצוואה. עצוב.

ביום ששי אספנו את החיילת מבית החייל ברמת גן, עם הכביסה שלה, הלכנו איתה לצהריים בג'ירף (פתחו בצומת בני דרור) ושוחחנו המון, ואז הבאנו אותה הביתה. הראנו לה את הבית, את החדר שמיועד לה, את החתולים. היא מאד התרגשה. וגם אנחנו.

היא סיפרה לנו עוד דברים על עצמה, על הסיבות שהביאו אותה להתנתק מאמא שלה, על משפט שהיא ואחותה מנהלות כרגע נגד אביה החורג....היא באמת חוותה ילדות קשה, ועם כל זה היא נראית כל כך אופטימית וחיובית ורוצה לבלוע את החיים שזה מעורר הערכה.

כשהיתה אצלנו שמנו לב שהיא all over the place, מבולבלת מאד וכל שנייה משנה את דעתה לגבי מה היא רוצה לעשות בסוף השבוע הזה, אבל הזכרנו לעצמנו שגם האחייניות שלנו ככה (אחת בגילה, אחת כבר גדולה יותר) וזה הגיל יותר מכל דבר אחר. רגע אחד היא פוגשת חברה ורגע אחר לא, רגע אחד היא יוצאת עם החבר (הטרי, רק חודש) ורגע אחר לא. רגע אחד היא חוזרת לישון אצלנו וברגע הבא היא נשארת לישון אצלו, וכן הלאה.

זרמנו.

עזרנו לה לכבס את כל הבגדים והיא גם הספיקה להתקלח ולישון צהריים לפני שבתי ומשפחתה הגיעו לארוחת הערב.

הכרנו לה גם את בני, דרך הסקייפ.

היא מאד התלהבה מהנכדים, ונשמותק (שבאופן טבעי יותר ידידותי לאנשים חדשים) ישר נתן לה לשחק איתו וגם נתן לה חיבוק ונשיקה. חכמוד מסוייג יותר (כמו שבתי היתה בגילו) ובכלל הוא היה קצת אפוף, הגיע אלינו ממסיבת יום הולדת של חבר, שבע ועייף.

ראיתי שבתי דיברה איתה ושמחתי על החיבור.

בסך הכל היה נחמד, הצלחתי גם לשבת עם הנכדים ולשחק קצת, גם לפטפט עם כולם ליד השולחן, גם לשטוף הכל צ'יק צ'ק אחרי הארוחה, גם לנהל עם החיילת שיחת נפש קצרה בזמן שהתכוננה לדייט שלה....וזהו. החבר בא לקחת אותה והם נסעו.

נשארנו לבד.

בגלל שהיישוב שלנו קצת מרוחק ומנותק, לא נראה לי שיהיה לה נוח ממש לגור כאן בכל פעם שהיא יוצאת מהצבא. אבל נראה. ימים יגידו. בינתיים טוב שיש לה גם את החדר בבית החייל, במקום מרכזי ונוח מבחינת תחבורה ציבורית. 

אנחנו גמישים ונזרום עם מה שיהיה לה נוח. 

היה לנו נעים בחברתה וכל מה שאנחנו רוצים, הוא שהיא תרגיש שיש לה מקום אליו היא תמיד יכולה לבוא. שיש לה אנשים שדואגים לה ונותנים לה חום ומפנקים אותה בארוחה טובה. מה עוד יתפתח מזה? אי אפשר בשלב הזה לדעת.

אתמול התעמלנו והתחרדננו (בצל, כי היה חם) בקאנטרי, ישנו צהריים ובסך הכל היה אתמול יום מנוחה.

הבוקר T כבר נסע לסידורים עם הבן דוד האפוטרופוס, וסוף סוף עשינו כאן הדברה אמיתית (יש לנו מדביר ברחוב שלנו, התברר) - בעיקר נגד הננו-נמלים שפלשו אלינו מכל הכיוונים זו השנה השנייה, אבל על הדרך הוא גם ריסס נגד ג'וקים ועכבישים (שגם מהם יש לנו בשפע!). מקווה שזה יעזור.

בכל מקרה בעוד שבועיים נודיע לו אם אולי פספס קן או שניים, שיחזור על הפעולה, וצריך לרסס גם את החדר הבודד שלא רוסס - שם שהו החתולים שלנו בזמן התהליך. 

ניגנתי קצת בגיטרה אבל זרוע ימין התחילה שוב לכאוב. בעצב רב עלי להודות בפני עצמי שהנגינה (בגיטרה ובצ'לו) והסריגה - גורמים לי לדלקת גם במרפק וגם בכתף של זרוע ימין, וכנראה שעלי להימנע מפעילויות אהובות אלה!

סיימתי לגהץ וכרגע נראה שאני פנויה - מה בא לי לעשות?