יוצאת לדרך חדשה

שני האימונים האחרונים שעברתי (לא העליתי אותם לכאן) היו משמעותיים, עמוקים ומטלטלים במיוחד - ועכשיו אני מתחילה לחשוב שגם הכעס שעלה בשבוע שעבר, שהייתי צריכה לשהות בו ולפוגג אותו, וגם ההתקררות המעצבנת שחטפתי ביום שני, קשורים לזה. סוג של "ניקיון" שהגוף והנשמה עושים מדי פעם, כשעוברים תהליך נפשי עמוק ויש הרבה ג'יפה "להיפטר" ממנה. נכון שגם הסתובבתי ביום שני אחר הצהריים בהרצליה ברחובות עם הנכדים והיה לי ממש קר (למרות 3 השכבות שלבשתי, ומזל שגם להם הלבשתי מעילים) אז גם יכול להיות שזה בסך הכל זה. 

לא נמנעתי מהפעילויות השוטפות שלי (פרט להתעמלות, לא מסוגלת לעשות ספורט כשאני מקוררת ככה), התאמנתי ולמדתי במנטורינג ואימנתי וטיפלתי בנכדים - והם ישנו אצלנו ברביעי (טוב, "ישנו" זו מילה רחבה מדי, חצי לילה חכמוד היה אצלנו במיטה, ולמרות שהוא היה מבסוט מזה, לי ול-T יצא מזה לילה לבן לגמרי), חמודים כתמיד. לא היו לנו כוחות לקחת אותם לעדלאידע, כפי שחתני ביקש, אבל שיחקנו איתם בבית, התחלתי לקרוא להם את "נסים ונפלאות" של לאה גולדברג (אני מודה שאולי הם צעירים מדי, ואני גם משנה את הנוסח של הלשון כי אחרת הם לגמרי לא יתחברו לזה) אבל אני מנסה....מקסימום - לא יילך, כמו שקרה עם "הנסיך הקטן". הם ראו את "קונג פו פנדה 3" (באנגלית, כי זה חדש מדי ובקודי אין את זה עדיין עם תרגום עברי) ובכל זאת נהנו וגם הבינו לא רע ("סבתא", קרא לי חכמוד באיזה רגע, "תראי, הוא אמר לו באנגלית: תיזהר, הטובים מאחוריך!" ולמרות שלא צפיתי באותו רגע איתם, אני בטוחה שהוא הבין מצוין! בנינו בקוביות תואם-לגו, אפילו קנינו איתם את הקנייה השבועית בסופר (כל נכד קיבל עגלה לשבת בה, עם נוף מרהיב לכל המדפים והמון "בא לי" זה ו"בא לי" אחר).....עם כל הצינון הכבד והחמסין המגעיל צלחנו גם את היום הזה. בתי פגשה אותנו לצהריים כשסיימה לעבוד, וכשלקחה אותם הביתה קרסנו שנינו לסייסטה ארוכה ועמוקה. 

אחר הצהריים T התחיל לבשל לשבת - מגיעים הנה כל העובדים לשעבר שלו ושל ע' גם מגן האירועים לשעבר וגם מאולם האירועים לשעבר (T מתקן אותי שלא כל העובדים, רק המנהלים! טוב ברור, היו המון מלצרים/יות ברמנים/יות...לא עם כולם שמרנו על קשר) לבראנץ' ש-T החליט שבא לו לארח. בחמישי הוא עוד לא נתן לי ממש לעזור לו, הייתי עדיין על הפנים עם הצינון הזה, אבל היום כבר קמתי בכוחות מחודשים ואני עוזרת פה ושם, בעיקר עם אחסון וניקיונות וכמובן "תוציאי לי את שמן השומשום או את הפפריקה המעושנת" כי רק אני יודעת איפה כל דבר מונח. 

היום נפגשנו סוף סוף עם החיילת הבודדת "שלנו", אחרי שהיא סגרה פעמיים שבת ולא נתנו לה לצאת לפגוש אותנו. מש"קית הת"ש המקסימה התלוותה אליה, ישבנו ארבעתנו בבית קפה ודיברנו, שאלנו וענינו על שאלות והתחלנו להתחבר זה לזה...והאמת, היה מאד קל להתחבר אליה. היא מתוקה מאד, רגישה ונבונה, וראו שהיא התכוננה לפגישה הזאת. שאלה שאלות ענייניות ולא פחדה לגעת בכל מיני נושאים ולהבין מה הציפיות שלנו ומה המגבלות שאנו רואים ומאיפה אנחנו בכלל באים לעניין הזה. היא גם אמרה שהיא רוצה שניפגש ונדבר עוד כמה פעמים לפני שהיא ממש תבוא לישון כאן, ושאלה אם אנחנו נרצה שהיא תגיע רק בסופי שבוע, כי ייתכן שהיא תתחיל לצאת כל יום בתום הקורס. היתה פגישה טובה בה כולנו התרגשנו, נפרדנו בחיבוקים והחלפנו מספרי טלפון, וקבענו להיפגש שוב בפעם הבאה שהיא תצא שבת. יש עוד המון סימני שאלה כמובן אבל יש לי תחושה הרבה יותר טובה עכשיו, שכבר נפגשנו איתה פנים אל פנים. וכמו שאמרתי לה - אנחנו נבנה משהו ביחד, בהדרגה, משהו חדש שאף אחד מאיתנו לא מכיר עדיין, ובכל מקרה על כל דבר נדבר ישירות וגלויות ובסך הכל אנחנו רוצים לאהוב ולהיטיב - וזה בדיוק מה שהיא רוצה וצריכה מאיתנו. 

שבת שלום

כבר כמה חודשים שהלפטופ של בתי וחתני גוסס לו לאיטו, אי אפשר בכלל לעבוד איתו על סוללה אלא רק בחיבור לחשמל ויש איתו עוד כל מיני בעיות. חשבתי כמה היא התלהבה כשראתה את הלפטופ החדש שלי, כל כך קל ועם סוללה ארוכת חיים, לא מרעיש ולא מתחמם...והצעתי ל-T לקנות לה כזה ליום הולדתה שיחול גם ב-9/3 וגם בפורים. כלומר - היא נולדה ב-9/3 שחל באותה שנה בפורים, ובכל שנות ילדותה חגגנו לנו בפורים - כולל בת המצווה שהיתה מסיבת תחפושות נהדרת - עד שבגיל העשר'ה באקט זעיר של התמרדות היא החזירה את יום הולדתה לתאריך הלועזי ומאז....חוגגים איפשהו בין לבין או גם וגם וזה הופך להיות "חגיגות יום ההולדת של"....בהמשכים.

כיון שאני מכירה את חתני החלטנו לא לקנות מחשב על דעת עצמנו אלא לוודא שמה שאנחנו קונים מקובל עליו. החלה התכתבות ענפה בינו לבין T, כאשר אנחנו מציעים מחשב X והוא חשב דווקא על Y, אנחנו מציעים לקנות בחו"ל והוא מעדיף בארץ ("שיהיה לו אמא ואבא")....שניהם בדקו וחקרו וקראו ביקורות ובסוף התפשרו על מחשב בדיוק כמו שלי אבל שיירכש על ידי חתני בארץ (כולל אחריות ותמיכה) והוא ישתתף איתנו חצי חצי בקנייה. 

המחשב הגיע אליו כבר לפני כשבועיים והוא התקין עליו אופיס וכל מה שצריך וחיכה. חיכה ליום ההולדת. אבל בינתיים בתי חייבת לפטופ לקחת איתה לעבודה, למקומות העבודה השונים, וחתני הרגיש שהוא כבר חייב למסור לה את זה, והתקשר אלינו לומר שהוא רוצה לעשות זאת השבוע. כיון שיום הולדתה הלועזי יחול כבר ברביעי הקרוב אז זה נשמע לנו מאד הגיוני. מייד אמרנו שנעשה ארוחת ערב חגיגית בששי, הזמנתי גם את גיסתי והבנות (אחי בדיוק קפץ לכנס בחו"ל לסופשבוע) אבל חתני ביקש לא לומר כלום על יום ההולדת עד לסוף הארוחה.

עדכנתי את גיסתי ואחייניותי וארוחת הערב בששי התקיימה כארוחה רגילה (טעימה ונעימה) עד לקינוח. 

נשמותק וחכמוד היו במצב רוח מצוין, הם בכלל לא היו בגן באותו בוקר, חתני החליט לעשות להם יום כיף - יום בנים - ולקח אותם לטיול כאן לא רחוק בעין שריד, לראות פרחים וצפרדעים (אילניות וקרפדות..) ופרפרים....בזמן שבתי הלכה למספרה, ליוגה...עשתה לעצמה יום כיף משלה. הם שיחקו להם בשקט ובהנאה רבה בזמן שכולנו עדיין ישבנו ליד השולחן, אבל בשלב כלשהו נשמותק נהיה עייף, וגם אחרי שהחלפתי לו לפיג'מה והצעתי לו לשכב על הספה...הוא ביקש ללכת הביתה. אופס. עוד אי אפשר ללכת הביתה....רוצים לחגוג יומולדת לאמא...חתני לא סיפר להם כדי שלא יגלו לה, מן הסתם, אבל בשלב זה הבנתי שאין לי ברירה. כינסתי את שניהם ולחשתי להם באוזן את תכניותינו, תוך שאני מבקשת שישמרו על כך בסוד. הם כמובן התלהבו מאד (נראה לי שבגיל הזה, לפחות, אין דבר יותר מלהיב מיום הולדת, לא משנה של מי!) וזה העיר קצת את נשמותק, ושניהם התחילו לבנות בקוביות מגדלים "לכבוד יום ההולדת של אמא", לחשו לי באוזן. וגם התחילו לטאטא את המטבח והסלון ופינת האוכל איפה שישבו כולם....הם באו אלי למטבח היכן שכבר עסקתי במילוי המדיח ואפסון השאריות בקופסאות למקרר...."סבתא" אמר לי חכמוד, "הבית שלך מצוחצח" והוסיף בלחש "זה גם לכבוד יום ההולדת של אמא". אבל כל זה החזיק רק כמה דקות. מהר מאד לא יכול היה חכמוד להתאפק עוד והתחנן שארשה לו לגלות לאמא על יום ההולדת המתוכנן. הם קראו לבתי והושיבו אותה בסלון ובישרו לה חגיגית: "אמא, היום חוגגים לך יום הולדת". לא יודעת אם היא הופתעה או לא בשלב הזה, אם היא ראתה כבר את עוגת התותים שחיכתה במקרר (עוגת יום ההולדת המסורתית אצלנו במשפחה) או את נרות ה-3 וה-4 שחיכו על הדלפק (לחגוג את 34 שנותיה)...לא יודעת אם באותו רגע היא חשבה שאולי רק לילדים מתחשק לחגוג לה, כי עוד מעט פורים והם יודעים שהיא נולדה בחג הזה....לא יודעת מה עבר בראשה - אבל היא שיתפה פעולה ושמחה מאד. העברנו את כולם לסלון, הבאנו את העוגה עם הנרות הדולקים ושרנו "היום יום הולדת" וגיסתי נתנה לה את המתנה שקנתה לה....ואז חתני שלף את המחשב. טוב, עכשיו היא כבר באמת היתה בעננים. בהתחלה היא ממש לא האמינה שזה מה שהיא מקבלת. הם דיברו על זה כמובן אבל לא היה ברור מתי יוכלו להרשות לעצמם, מתי אולי יבקשו שנביא להם בביקורנו הבא בחו"ל...זה היה ברשימת המשאלות שלה כבר הרבה זמן אבל היא לא באמת ציפתה שזה יתממש כעת. אושר גדול. 

לסיכום היה ערב מוצלח, אוכל טעים כמובן - T הכין גולש עם בצקניות סולת, עוף עם חרדל ודבש בתוספת בטטות ודלעת, היה גם כמובן פסטה עם רוטב בולונייז לילדים (ולכל מי שרצה), מרק שעועית מעולה, פטריות ממולאות בתרד עם ריקוטה, סלט תפוחי אדמה עם ביצה ומלפפון חמוץ, סלט ארטישוקים וסלט חצילים (אני כותבת T הכין אבל אני עזרתי לו יותר מהרגיל, כי לצערי הוא לא מרגיש כל כך טוב - אבל זה אולי בפוסט אחר)....ובנוסף לעוגת התותים הנפלאה שלי (כן, על זה אני לוקחת קרדיט מלא) הוא הכין סופלה שוקולד שתמיד מתקבל בקריאות שמחה על ידי כולם.

היה ערב נהדר, ואני מניחה שעוד נחגוג לבתי שוב במתכונת כזו או אחרת - אחרי הכל ה-9 במרץ טרם הגיע, וגם פורים אורב בפתח....

ביום שני האחרון נסעתי כהרגלי לאסוף את הנכדים מהגן ולקחת את נשמותק לחוג הקפוארה שלו. 

הפעם תודה לאל כולם היו בריאים.

אספתי תחילה את נשמותק, כי אני יודעת שלחכמוד יש חוג בגן בימי שני וממילא הם לא נותנים להיכנס ולאסוף את הילד לפני תום החוג.

גיליתי שגם אצל נשמותק הפסיקו לאפשר להורים/סבים להיכנס לגן לפני ארבע וחצי, אבל קראו לו כשהגעתי ובשמחה התחבקנו ונסענו לגן של חכמוד.

חניתי ובאתי למושב האחורי לשחרר אותו מהכסא, ונשמותק הושיט לי את רגל שמאל שלו ל"לחיצת רגל" בדומה ללחיצת יד. "שלום שלום" דיברתי אל הרגל המושטת לי לשלום, והוא שאל "זאת רגל ימין או רגל שמאל?" זאת רגל שמאל, עניתי, שחררתי את החגורה ועזרתי לו לרדת. בדרך לשער הגן הוא הרהר מעט ואז אמר לי "סבתא, אם הייתי יושב בכסא של חכמוד, אז רגל ימין היתה אומרת לך שלום". כן כן, המוח שלו לא מפסיק לעבוד לרגע .

חכמוד נראה מעט מוטרד כשפגשנו אותו. על השולחנות בקדמת הגן היו פרושים כל הציורים של ילדי הגן, כולם ציירו לב גדול לאורך כל הדף, ועל כל דף היתה חתימת שמו של הילד, שניכר היה שהם כתבו בעצמם. על הציור של חכמוד היה כתוב שמו עם עיוות כלשהו ולא ניתן היה לזהות בבירור שזה אכן שלו. הוא הסתייג מהציור ולא רצה לקחת אותו. "ככה לא כותבים את שמי" הוא אמר בקצת כעס. "אבל חכמודי, אתה כתבת את שמך בעצמך, הנה האותיות...." אמרה הגננת של הצהרון בקול חם ומעודד. הוא עדיין לא היה מרוצה אבל לקח את הציור, שהיה יפה מאד, והבטחתי לו שאם ירצה נוכל לתקן את הכיתוב בבית.

הלו"ז שלי היה מאד ברור - הייתי צריכה להביא אותם הביתה, לתת להם משהו לאכול, להחליף לנשמותק את בגדי הגן לבגדי הקפוארה, ולהגיע ברגל (כי אין ממש חניה שם) לחוג בזמן, שזה אתגר בפני עצמו כשהולכים עם ילד בן חמש וילד בן שלוש וחצי שכל דבר בדרך מעניין אותם ומסיח את דעתם . נשמותק הסכים לאכול בננה, ובין ביס לביס החלפתי לו בגדים. חכמוד לא רצה לאכול שום דבר ממה שהיה לי להציע וגם בדיוק ברגע שהיינו צריכים לצאת החליט שיש לו "ישיבה חשובה" בשירותים - ואני כמובן מכבדת מאד את צרכי הגוף. הוא סיים והיינו צריכים כבר לצאת והצעתי לו שאחרי שנפקיד את נשמותק בחוג, אקנה לו משהו לאכול בחוץ. זה מאד מצא חן בעיניו וסוף סוף יצאנו לדרך.

בדרך פטפטנו לנו כדרכנו, המשכנו את התחביב החדש של נשמותק לזהות את שמות המכוניות לפי הסמל שלהן (את "מאזדה" הוא כבר מזהה מייד ונדמה לי שגם את האריה של "פז'ו"). היתה מכונית אחת ללא סמל וחכמוד מייד ריחם עליה כי נעלמה לה זהותה.....

בנוסף שמנו לב שמתגולל הרבה זבל ברחוב. אולי אני מדמיינת זאת אבל כשילדיי היו קטנים היתה יותר מודעות לזריקת הזבל לפחים הרבים שהעיריה התקינה ברחובות העיר, ובניגוד לילדותי שלי - אז אנשים זרקו חפיסות ריקות, סיגריות כמובן, חתיכות פרי ועוד הרבה דברים סתם בדרך - בשנות השמונים/תשעים הרחובות (לפחות של רעננה) היו נקיים. לצערי ברחובות הרצליה הקטנים בדרך לחוג מצאנו שקיות ניילון ופחיות ריקות ועוד דברים רבים זרוקים על הארץ בדרכנו. דיברנו על כמה שזה לא יפה וכמה חשוב להחזיק את הזבל עד שמוצאים פח, וחכמוד הסביר שמדובר ב"פסולת", והנה הוא דרך על שקית וכמעט החליק ואיבד את שיווי משקלו ועשה עניין גדול מהסכנה הטמונה בדבר ("כמעט שברתי את הראש שלי!") וכמה חשוב שנזכור לספר זאת לאמא כשנדבר איתה.

למרבה ההפתעה הגענו לחוג בזמן ועוד חיכינו קצת בחוץ והסתכלנו על הילדים מהקבוצה המוקדמת יותר, שהיו גדולים יותר וכבר בצעו תרגילים מרכבים יותר. ושוב מצאתי את עצמי תוהה איך נותנים להם לעשות תרגילים כאלה לבד בלי השגחה - יש רק מורה אחת וסייעת אחת ולפחות 10 ילדים...וכולם מפוזרים להם בקבוצות וביחידים בחדר, מטפסים וקופצים ומתהפכים וזוחלים...לי זה נראה מתכון בטוח לתאונות....אבל (טפו חמסה עיגולים) לא קרה לאף אחד כלום בינתיים. עזרתי לנשמותק להסיר את נעליו וגרביו, איחלתי לו הנאה ויצאתי משם עם חכמוד, במטרה לקנות לו משהו לאכול ולשים פעמינו לספריה שמעבר לרחוב. ברם, לחכמוד היו תכניות קצת שונות משלי. ראשית כשאני אמרתי "אקנה לך משהו לאכול" אני חשבתי על פיתה עם חומוס או משהו דומה והוא חשב כמובן על משהו מתוק. עם זה לא התווכחתי, כי ידעתי שאתן להם ארוחת ערב אחר כך ולא נורא לפנק אותו עם משהו מתוק אחר הצהריים. הוא ידע (כמובן!) להוביל אותי לקונדיטוריה הסמוכה, שם הסתפק בכדור שוקולד מצופה בסוכריות צבעוניות, הכי לא מה שאני הייתי בוחרת אבל...זרמתי. התיישבנו על ספסל שם על המדרכה מחוץ לקונדיטוריה, הוא זלל להנאתו את כדור השוקולד, שתה מים מהבקבוק שהבאתי איתי וגם ניגב אחרי כן את אצבעותיו הדביקות ושפתיו המתוקות עם המגבונים שהבאתי איתי. כן, הפעם הייתי מצוידת. הדבר היחידי ששכחתי להביא היה זוג גרביים נקיות לנשמותק - כי הגרביים שלבש בגן היו כמובן מלאות בחול.....מקווה שבפעם הבאה אזכור.

"יופי, אז בוא לספרייה" קמתי מהספסל והתחלתי ללכת לכיוון אבל לחכמוד היו תכניות אחרות. בחנות שבפינה ליד החוג של נשמותק יש חנות צעצועים. כבר כשהבאנו את נשמותק ראיתי שהוא שם עין על משהו שם, והוא ביקר לחזור לשם ולקנות לו משהו. התלבטתי קצת כי לא רציתי שהוא יחשוב שבכל פעם שניקח את נשמותק לחוג אקנה צעצוע....אז פשוט אמרתי זאת. "אני מוכנה לקנות לך משהו אבל תזכור שלא נקנה משהו כל שבוע, וגם - תבחר משהו ממש שווה גם לנשמותק". הוא הסכים בשמחה (נראה מה יהיה בשבוע הבא ) ובחר לעצמו ולנשמותק זוג חרבות, על סוללות כמובן, שניתן להדליק בהן אור והן "ממש מגניבות". בשארית הזמן שחיכינו לנשמותק ניהלנו קרבות מרשימים עם החרבות, וכשהגענו לאסוף את נשמותק הוא התלהב מאד. 

חתני היה אמור לאסוף אותנו משם ולהסיע אותנו הביתה אבל בהתחלה הוא סימס לי שהוא מתעכב בישיבה, והתחלנו את המסע הרגלי הביתה בנחת, ואחרי כן הוא התקשר שיש פקק נוראי (כתוצאה מתאונה כנראה) על כביש 4 והוא יאחר ממש. לא נורא, אמרתי לו. אנחנו נהנים לנו ביחד. בדרך חזרה גם נשמותק ביקש כדור שוקולד - ולמען ההגינות קניתי גם לו. משום מה הוא בחר כדור עם סוכריות צבעוניות ואחר כך ביקש ממני "לקלף אותו" כי הוא רצה לאכול רק את השוקולד. לא הצלחתי להבין מדוע לא בחר כדור ללא סוכריות, אבל מזמן כבר למדתי לזרום עם ההגיון שלהם. הבטחתי לו שאעשה זאת כשנגיע הביתה. בפעם הבאה כבר אדע...

חכמוד ביקש שאקנה לו לחמניה, ובבית הוא מרח בתוכה ממרח שוקולד - וכך הושבתי אותם לאכול ארוחת ערב שכללה - לפי הסדר הזה - לחמניה עם שוקולד לחכמוד, כדור שוקולד לאחר הסרת הסוכריות הצבעוניות לנשמותק - ואז צלחת מלאה פסטה בלונייז לכל אחד מהם, ואחרי כן עוד צלחת מלאה לנשמותק....מים לשניהם (עם טיפה ויטמינצ'יק פטל בשביל הטעם) לא בדיוק הארוחה הקונבנציונלית ביותר אבל אני הייתי ממש בסדר עם זה. 

בדיוק נערכתי לקלח אותם כשחתני הגיע סוף סוף ועשינו החלפת משמרות.

למותר לציין שאת חיבוקי הפרידה שקיבלתי מהם המשכתי להרגיש עוד כמה ימים אחר כך....