יוצאת לדרך חדשה

T בתהליך גמילה ממשככי הכאבים והסבל בלתי ניתן לתיאור.

לילות בלי שינה, גלי חום והזעה, דקירות בכל הגוף, הבטן מתהפכת ובנוסף לכל הצרות גם כאבים שונים ביד ובכתף שהוא טוען שהם כאבי פאנטום ולא באמת נובעים מהמצב האמיתי. אלה הכדורים ש"רוצים" לגרום לו לחזור לקחת אותם.

איזה סיוט.

הוא התחיל עם גמילה מהליריקה, בהדרגה כך שבכל כמה ימים הוריד 25 מ"ג מהמינון עד שבסופו של תהליך הפסיק עם זה בכלל.

זה היה קשה ולא נעים אבל איכשהו נסבל.

בשלושת הימים האחרונים הוא בגמילה מהטראמאדקס וזה סיוט בלתי יתואר. בעצם מאז יום ראשון הוא לא ישן, הוא עצבני, הוא סובל....

היום הוא סוף סוף הסכים שנכתוב מייל למומחה הכאב (שהדריך אותו כיצד להיגמל) בשאלה אם יש דרך להקל על הסימפטומים - לפחות בלילה כדי שיוכל לישון. לא מספיק שהוא לא ישן חודשיים אחרי הניתוח, גם עכשיו זה צריך לחזור על עצמו?????

נראה אם ומתי יענה.

בינתיים T גיבור אמיתי ובמשך היום מתפקד כרגיל, עובד בגינה, מתקדם יפה בצורפות (מכין תכשיטים מדהימים, אולי בקרוב פוסט צילומים), מתעסק עם ה-KODI (למי שלא מכיר - תוכנת מחשב שמאפשרת צפייה בסרטים, סדרות וכו ) וכמובן מתעקש להמשיך לבשל. 

את סוף השבוע של החג דווקא בילינו יחסית בנעימים (בהתחשב בכל הסבל הזה) - ששי בערב כל המשפחה (כולל של אחי) היתה כאן - וגם כיוון שזה לא היה ערב חג וגם כי המשפחה שלנו (בעיקר אחי וחתני) קרניבורים שלא מתים על חלבי - היו סטייקים והמבורגרים (וכמובן מלא סלטים, תוספות ) ורק לקינוח עוגת גבינה עם שוקולד לבן. כבר מציינת בהזדמנות זו שמיום ראשון אני בדיאטה!!!!! די, מספיק עם השחיתות!!!

חכמוד לא הרגיש כל כך טוב (בחילות...קצת חום) אבל למרות זאת הצליח קצת ליהנות והיה ממש כיף.

אגב כשהם יצאו לכיוון האוטו ליווינו אותם וחתני ראה חשופית על הארץ, והפנה אליה את תשומת לבם של הילדים. הם כמובן ידעו לומר שחשופית היא חילזון ללא בית וכו ואז חתני אמר "נראה לכם שאפשר לאכול את זה?" וכולם אמרו איכס ויאק וכו ואז חכמוד אמר כלאחר יד: "הצרפתיים אוכלים את זה". עם דגש על ה"יים" במלה צרפתיים. מי אמר גאון של סבתא? 

בחג עצמו הלכנו לחדר כושר ולביקור הדו-שבועי אצל הדוד של T (שתמיד כל כך אסיר תודה על כל ביקור ועל כל טלפון) ושאר היום בילינו בשקט בבית.

בראשון בערב היו לנו כרטיסים להופעה של פורטיסחרוף באמפי פארק לייב בראשון - היתה הופעה מעולה, ושוב - למרות ש-T לא ממש הרגיש טוב, הצלחנו ליהנות ממנה מאד. הבעייה כמובן היתה ביציאה משם - שעה עמדנו (עמדנו ודוממנו מנוע!) בפקק ממש מחוץ לאצטדיון - בלי סיבה נראית לעין. התקשרנו לגלגלצ לנסות להבין מה בדיוק הולך שם וגם הם לא ידעו לומר. התקשרנו למשטרה וגם הם היו חסרי אונים. השוטרים במקום שנועדו לסייע ולהכווין את התנועה עמדו באוזלת יד - זה היה ממש מגוחך.

אחרי שעה פתאם הגיע אחד מהשוטרים, הורה לנו להסתובב אחורה ואז גילינו דרך חלופית לצאת משם. ראשון לציון היתה פקוקה לגמרי אבל הצלחנו לעקוף איכשהו ולנסוע דרך איילון - ומרגע זה תוך קצת יותר מחצי שעה היינו בבית. מטורף. T כבר היה גמור, וכאמור לא ישן כל אותו לילה וגם הלילה לא. אבל לפחות היתה הופעה טובה.......

בתי התקשרה הבוקר במצב רוח מדוכדך וסיפרה על השיחה שהיתה להם עם הגננת של חכמוד אמש. 

חכמוד בטרום חובה (תיכף מסיים) כי הוא יליד 31/12. בפועל הוא הכי קטן בגן גם בגיל וגם בגודל. הוא ממש קטן (גם יחסית לגילו). הוא חכם בטירוף וגם מתבטא בצורה מאד חכמה ובוגרת, אבל עדיין יחסית לשאר ילדי הגן הוא צעיר מדי. היה לו מזל, אמרה הגננת, שהוא מצא שניים שלושה חברים לשחק איתם השנה, כי רוב הילדים בכלל לא בכיוון שלו. 

המוטוריקה העדינה שלו אינה ברמה של טרום חובה, אמרה הגננת. כישורי הציור והגזירה שלו לא מתקרבים לנדרש ברמה הזאת. הוא נמנע ככל שהוא יכול מעבודות יצירה, ומבלה את רוב זמנו בבנייה בקוביות (אגב - הוא אלוף בבנייה, מה רע בזה בדיוק?). 

בריכוז (או איך שקוראים לזה היום) הוא מקשיב ומשתתף בערנות ובחוכמה רבה, וחוץ מזה הוא מקסים וחכם - אבל לא מתאים לגילאים של ילדי הכיתה שלו. טרום חובה גדול עליו. 

אז מה עושים עכשיו? 

כאשר הוא היה בגן פרטי, בתי היתה תחת הרושם שהילדים צעירים מדי בשבילו. שאין לו עם מי לדבר ושאין מי שיאתגר אותו. עכשיו זה הפוך. ילידי דצמבר ינואר יוצאים דפוקים כנראה.

הקשבתי לה. מה יכולתי לומר? סיפרתי לה שגם אני "הושארתי" שנה בגן (אמנם בחובה, לא נראה לי שבכלל היה אז טרום חובה, בשנות הששים) למרות שכבר ידעתי לקרוא והייתי מאד מפותחת שכלית, כי חברתית הייתי קטנה וחסרת ביטחון (ילידת ינואר). השנה הנוספת בגן חובה עשתה לי רק טוב. 

היא מתלבטת. היא עצובה. היא דואגת לחכמוד - שאולי לעולם לא תימצא המסגרת שתתאים לו בדיוק.

אבל - אמרתי לה - היה לו כיף ללכת לגן? כן - היא אומרת. והוא במצב רוח טוב כשהוא חוזר מהגן. והוא מצא דרכים להתמודד עם כל הקשיים. טוב, גאון של סבתא כן או לא? החיים הם התמודדות - גם לילד בן ארבע. אבל היא צודקת שלפחות בגילאי הגן ההתמודדות אמורה להיות פשוטה יותר, הוא לא אמור להצטרך להתאמץ כל כך...

עכשיו היא חושבת לרשום אותו לגן אחר - שוב טרום חובה - לשנה הבאה. ויהיה צורך באישור מיוחד לכך, מהגננת, מהפסיכולוגית החינוכית...וצריך למצוא גן...לבי איתה. עם בתי הדואגת לבנה בכורה.

ואז באותה הנשימה היא שואלת אם אנחנו יכולים (שוב) לממן לה את הטיפול הפסיכולוגי (שלה). בעבר סייענו לה בכך בתקופת הלימודים. היום היא בהתמחות - לא משכורת בשמיים אבל זו עבודה, ובעלה עובד. הם מקבלים כסף כל שנה מהורי. T ואני, לעומת זאת, לא עובדים. העסק של "הבית החכם" לא התרומם בשנה האחרונה והוא סוגר אותו עכשיו בקושי מאוזן. האימון שלי בכלל לא בכיוון של להרוויח כסף ואני משלמת על האימון והמנטורינג של עצמי. יש לנו הכנסה פאסיבית לא רעה שבדרך כלל מספיקה בדיוק כל חודש. לא מעבר לזה. משהו צורם לי כשהיא מבקשת משהו כזה היום. 

אני נושמת. 

השנה הם ערכו ומתכננים עוד שיפוצים בדירה. הם נוסעים לחו"ל עם חברים בקיץ. כל זה כנראה מהכסף שהורי שלחו להם, כי מהשוטף אני יודעת בוודאות שלא נשאר כלום, ואף הנטייה היא למינוס כל חודש. אז איפה סדרי העדיפות? מדוע לא נכנס הטיפול לתקציב השוטף? הרי היא פסיכולוגית, זה ידוע שהיא חייבת להיות כל הזמן בטיפול....לא ברור לי. 

אני לא נכנסת איתה לזה. שוחחתי על הנושא עם T והחלטנו שבינתיים נעתר ונבוא לקראתה בחצי הדרך. ניתן לה מחצית מהסכום שהיא ביקשה. במשך חצי שנה. ואז נבדוק אם אפשר לתת יותר או אם אפשר להפסיק (היא אמורה להתחיל לטפל באופן פרטי בקליניקה כבר תוך חצי שנה...).

אני אוהבת לעזור לילדים - אבל גם חשוב לי שהם יידעו איך להתנהל עם כספים. משהו לא ברור לי בקטע הזה......

ואז T פתאם שואל אותי "ועד מתי את ממשיכה להתאמן?" וזה מרגיש לי כמו בוקס בבטן. מה זאת אומרת? עד מתי? עד שאחליט שמספיק. כרגע זה עושה לי טוב.....

איזה כיף לשבת בבית ביום גשום חלקית ולא לעשות דבר. 

אולי לא לעשות דבר פרט להשלמת הניקיון של המטבח אחרי האירוח של אתמול.

היו כאן the usual suspects: בתי עם חתני והנכדים, אחי עם גיסתי והאחייניות המתוקות. שולחן לעשרה.

לו היו כאן גם בני ואשתו הטרייה היינו 12. ולו היו גם להם 2 ילדים היינו 14 - וזה בדיוק הגודל של שולחן האוכל שלנו. 14. יש למה לצפות....

בחמישי שלפני ליל הסדר הנכדים היו אצלנו כל היום. הם היו מתוקים כרגיל אבל גם היה לא פשוט. 

נשמותק, בן השנתיים וחצי פלוס, נמצא עמוק בתוך תקופת ה-terrible twos. בודק גבולות, בוכה כמעט ללא סיבה ובוודאי ללא פרופורציות, לומד גם קצת לעשות מניפולציות....חכמוד, בן הארבע ורבע גם כן נמצא בתקופה דומה - בתי קוראת לה the fucking fours. 

נעזרנו בכל מה שלמדתי באימון : לתת תוקף לרגשות שלהם, לשקף את מה שהם אומרים/עושים/מבקשים - אבל להיות מאד ברורים לגבי מה אנחנו מסכימים ומה לא. איכשהו, זה עבד. מעניין שהניסיון שלנו כהורים פחות תופס כאן. או שאולי אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו. 

בכל מקרה היה קשה אבל היה כיף.

ביום ראשון של חול המועד הם שוב היו אצלנו כל היום. הפעם שום תופעת terrible twos או fucking fours לא צצה בכלל. תהיתי לגבי זה - איך זה ייתכן או מה תרם לזה? ואז חשבתי על זה שביום חמישי הם היו אחרי שבוע של גן, עם המתחים והלחצים שצברו כל השבוע, עם העלבונות הקטנים שהם סופגים ובולעים כל יום...עם התסכולים - אלוהים יודע מה באמת עובר עליהם בכל דקה של כל יום. 

ואילו ביום ראשון הם כבר היו אחרי חמישי (איתנו) ששי-שבת (עם ההורים ועם המשפחה המורחבת) - וכנראה כבר נטולי לחצים ותסכולים. החופש עושה להם טוב. נדמה לי שביום ראשון היה לנו בילוי עם הנכדים הכי כיף שהיה אי פעם, וזה אומר הרבה.

בליל הסדר היינו אצל המחותנת שלנו, אמו של חתני. בנוסף אלינו היו שם כמובן גם בתי עם חתני והנכדים, אחיותיו עם בני זוגן (והגדולה גם עם שני ילדיה בגילאים דומים לנכדיי), דודתו של חתני עם 3 ילדיה הבוגרים, דודו הגרוש של חתני (בלי הבן שלו, שהיה עם אמו) וסבתו של חתני. והיה כיף אמיתי. קריאת ההגדה גם בוצעה במלואה (לפני ואחרי הארוחה) וגם היתה מצחיקה וכיפית, עם שירים באמצע ובסוף (כולל "ויהי בחצי הלילה", "ואמרתם זבח פסח" וכמובן "אחד מי יודע" וגם "חד גדיא" ) ואוכל טעים ביותר (בלי גפילע ובלי קניידלך - בישול בוכרי במיטבו). הקטנטנים שיתפו פעולה עם הקושיות ועם האפיקומן ועם הגביע לאליהו הנביא...ונשארו ערים וערניים ובמצב רוח נהדר עד הסוף (נשמותק נרדם באיזשהו שלב אבל חכמוד ושני בני דודיהם החזיקו מעמד). לא שמנו לב איך הזמן עבר - פרט לכך ש-T התחיל להרגיש פחות ופחות טוב (מה שקורה לו בד"כ בערבים מאז הניתוח) ואנחנו הלכנו הביתה ראשונים - אבל זה כבר היה עשרה לחצות הלילה. לא רע. 

ביום שני נסענו לצפת למחותנים השניים - הוריה של כלתי - והבאנו להם את אלבום החתונה (יצא מקסים) וכמובן מתנה לחג. אכלנו איתם צהריים ופטפטנו וצחקנו והיה ממש נחמד. אמנם נסענו (בפקקים של חול המועד) יותר שעות ממה שבילינו אצלם, אבל היה שווה. 

בשלישי בערב הוזמנו לארוחת ערב אצל חברינו א' וא' - ארוחת פשוטה של שקשוקה וסלט....והיה כיף גדול פשוט לבלות ביחד. 

ברביעי היה לי אימון ומייד אחריו את קבוצת המנטורינג. היה ממש טוב, גם באימון ובגם במנטורינג. 

היה לי קצת אינטנסיבי כי גם בקבוצה "התנודבתי" להתאמן (מישהי מהקבוצה "התנודבה" לאמן) - כך שבעצם התאמנתי פעמיים רצוף באותו יום. לא פשוט. אולי אכתוב על האימונים בנפרד. 

אתמול כאמור המשפחה היתה אצלנו לארוחת ערב חג - הכנו אותה ביחד והיה כיף גדול עם כולם, וגם הצלחנו לדבר עם בני בסקייפ. עכשיו הגוף קצת מפורק (עבודה במטבח - גם הבישול וגם הניקיונות שאחריו - קשים לי, בעיקר עם הגב - אבל זה שווה את הכיף של לארח את כולם כאן). 

קראתי את בלוגיי האהובים, עשיתי את התקציב להחודש....נראה לי שאני מוכנה כבר לאכול צהריים ולרבוץ עם ספר או עם סדרה בטלוויזיה.....

חג שמח