יוצאת לדרך חדשה

בני ינחת מחר בערב לביקור של שבועיים וחצי, ולמרות שאני עדיין די על הפנים (עכשיו זה בעיקר האף וכל מה שמסביב לו - ראש, עיניים...) ההכנות בעיצומן!

היינו בסופר על הבוקר וקנינו את כל המצרכים שצריך לקראת ארוחת יום ההולדת שאנחנו עורכים לו יחד עם החכמוד בששי ערב.

הוא יהיה בן 30 וחכמוד יהיה בן 3. 

קנינו גם את הדברים האהובים הקבועים שלו, כמו עוגיות מזרחיות של עבדי, חומוס וכו'.

אחרי ש-T יצא לעבודה, הכנתי את הבסיס והמילוי של עוגת התותים המפורסמת שלי, שאין לילדיי יום הולדת בלעדיה.

תמיד בני (ב-26/12) פתח את עונת התותים ובתי (09/03) סגרה אותה (אבל בשנים האחרונות העונה התרחבה קצת).

העוגה עשויה מ-3 שכבות: בצק פריך עדין מאד, מילוי המרכב מפודינג תות מבושל (לא אינטסטנט) במיץ תפוזים, קצף ביצים (כן - דיברו איתי כבר על סכנת הסלמונלה!) וחתיכות של תותים. 

בשנים האחרונות קשה מאד להשיג את פודינג התות לבישול, ולמזלי חברה שלי מצאה לי 3 חבילות ב"טיב טעם", לא פחות ולא יותר, עם תוקף עד 2015, כך שאני מסודרת לשנתיים/שלוש הבאות .

עד כאן אני מכינה יומיים מראש ושמה במקרר, כך שהבצק סופג לו בנחת נוזלים מהמילוי, מה שהופך את כל העסק לעוד יותר עדין ועסיסי.

לפני ההגשה ממש, אנחנו מקציפים שמנת מתוקה וזו השכבה העליונה, ועליה מסדרים תותים טריים.

אם אספיק  - אצלם אותה לפני שנגיש לשולחן. זו בהחלט עוגה מנצחת.

נראה מה עוד יתחשק לי להכין, אבל את הרוב כמובן יבשל T. 

אני ממש, אבל ממש חייבת להבריא כבר, זה לא לעניין הצינון המעצבן הזה. 

היום החלטתי שאני אוספת את הנכדים מהבן למרות מצבי, מקווה שיהיה בסדר.

מחר אין לי שום דבר מתוכנן פרט לנסיעה לשדה התעופה בערב לאסוף אותו.

ההתרגשות בשיאה - ואני מתה כבר לחבק אותו (ואת חברתו המתוקה שמגיעה איתו). 

חג מולד שמח לכל מי שזה רלוונטי לו.....

מהסוף להתחלה - נראה לי שחליתי קצת. או שאני בהתחלה של משהו. 

עוד לא ברור.

זה "יושב" לי מתחת לגרון, בקנה הנשימה העליון - כמו גוש של משהו שעומד להפוך למשהו....

אין לי מושג אם אצליח להעלים את זה כלעומת שבא, או שזה באמת יתפתח למשהו

לא מתאים לי להיות חולה! בטח לא בשבוע לפני שבני מגיע מחו"ל ובא לי לבשל ולאפות ולהכין לו את החדר וכל ההכנות הנפלאות הכרוכות בהמתנה המתוקה לבואו.....

אז נראה מה יהיה.

רוב השבוע שמרתי על נשמותק, שגם סבל (כרגיל) מדלקת אוזניים וגם כנראה חטף שפעת או משהו דומה - עם חום והמון ליחה (וקצת שיעול) ומצב רוח זיפת (יחסית לנשמותק, כמובן). 

אז הגיוני שהוא היה נדיב בנגיפיו ונתן קצת לסבתא.....

כאשר ירד לו החום (ולא כאבה האוזן) הוא היה כולו מתיקות וחיוכים. אפילו אכל כרגיל (אצלי, לא כל כך אצל הוריו)...

אבל אז בכל פעם החל לדעוך.....להיות מסכן, להישפך עלי. לישון רק על הידיים....

מסכן קטן. 

כל כך מרחמת עליהם כשהם חולים. ועכשיו גם מרחמת על ההורים. 

ואפילו על חכמוד שאיבד טיפה מתשומת הלב הרגילה לטובת מחלתו של נשמותק....

ביום רביעי T הגדיל לעשות ונשאר איתי במקום ללכת לעבודה.

גם ככה לא היתה כמעט עבודה השבוע. רק אתמול בצהריים והיום בצהריים. 

הוא עזר לי לטפל בנשמותק, עזר לי כמובן עם הארוחות וכל הלוגיסטיקה - עזר לי להרים אותו על הידיים כאשר באמצע הטיול נשמותק לא הסכים יותר לשבת באופניים/עגלה. 

זה כל כך הרבה יותר קל כשיש איתך מישהו. מישהו שמבשל ומפנה ומחזיק אותו כאשר את צריכה לשירותים, למשל....

תענוג!

ואחרי הצהריים נסענו יחד לאסוף את חכמוד מהגן, וחיכינו איתם אצל בתי בבית עד שחזרה (בסביבות חמש ורבע) מהעבודה.

חכמוד כל כך שמח שגם סבא בא לקחת אותו. חגיגה אמיתית!

ברביעי בערב סוף סוף היה להם תור לרופת א.א.ג המומלצת (התור הוקדם להשבוע במקום פברואר בזכות חברה של חברה שלי..... איזה מזל כאשר יש קצת פרוטקציה...). היא היתה כל מה שהם קיוו. הסבירה, ציירה להם את המצב של פנים האוזן, נתנה להם פרוגנוזה - למה לצפות ומתי.

וכרגע המליצה על טיפול משולב - המשך הטיפול החיצוני (טיפות מי חמצן וטיפות אנטיביוטיות) וגם ניסיון באנטיביוטיקה מניעתית (ידוע שהרופאים חלוקים לשניים בסוגייה הזאת). היא אמרה שתוך חודש ניתן יהיה לראות אם זה עובד, ואם לא - יפסיקו עם זה.

ואם כן - המינון של האנטיביוטיקה המניעתית ממילא יתקזז עם המינון של האנטיביוטיקה שהוא היה מקבל בכל פעם שהוא חוטף שוב דלקת (שזה כפעם/פעמיים בחודש). 

נראה שנשמותק עכשיו בידיים טובות.

ביום חמישי כבר לא היה לי כוח ובתי נשארה איתו בבית. חבל לי שהיא מפסידה ימי עבודה (ועוד עבודת התמחות!) אבל כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת. 

עשיתי מאמץ והלכתי לקאנטרי, גם שיעור פלדקרייז וגם חדר כושר - אבל כבר התחלתי להרגיש שאני עומדת לחלות.

אתמול הם באו לארוחת ערב, ולו רק כדי להתאוורר קצת מלהיות סגורים איתו בבית. 

הוא וחכמוד כל כך שמחו לבוא אלינו, שזה היה שווה את הכל.

נשמותק אפילו הצליח לשחק ולאכול קצת וליהנות לפני ששוב עלה החום והתחיל להרגיש פחות טוב. מסכן קטן. נראה לנו שהוא גם מצמיח שן חדשה, בנוסף לכל. מי אמר שקל להיות תינוק? 

חכמוד ביקש להישאר לישון אצלנו (וואו!) אבל הסברנו שאני לא מרגישה כל כך טוב, ושסבא הולך לעבודה בבקר, ושהוא יישן אצלנו בשבוע הבא, כאשר דוד שלו כבר יגיע ארצה.

הוא אמנם עוד לא בן שלוש (בעוד 10 ימים) אבל כמו שאני מכירה אותו, הוא יזכור את זה ויזכיר לנו..... פשוש קטן!

אז היום אני בבית. לא מתעמלת, לא יוצאת לשום מקום. קוראת סוף סוף את הפוסטים של בלוגריי הקבועים והאהובים, מגיבה, כותבת....ואולי אתחיל סוף סוף את הספר החדש של אשכול נבו ש"קניתי אך טרם הספיקותי לעיין בו". 

שבת שלום ובריאות שלמה לכולנו 

אז ביום רביעי החליט קמין הגאז שלנו לעשות בעיות.

מדליקים...והוא נכבה. מדליקים שוב....והוא נכבה. 

באותו יום T עדיין טען שזו הרוח, הנושבת בחוזקה דרך הארובה (הכפולה) ומכבה, ובכך מפעילה גם את מנגנון הפסקת זרימת הגאז האוטומטית, המונע דליפה במקרה של כיבוי.

ביום חמישי לא היתה רוח וזה עדיין קרה.

צלצלנו לחברה והתברר שרק היום (יום שני) הם יוכלו לשלוח טכנאי.

לא התווכחתי. תיארתי לעצמי שיש עליהם עומס מטורף.

מה שלא תיארתי לעצמי זה שגם ביום חמישי משעות אחר הצהריים ואילך וגם שעות ארוכות בששי ערב, נהיה מנותקים מהחשמל.

זה קורה כאן הרבה, ביישוב שלנו נטול השלג וההצפות בשרון, ולדעתי לאו דווקא קשור למזג האוויר.....

אז ה"גיבוי" שלנו לקמין הגאז היו המזגנים, ולמרות שהחום שהם מפיצים הרבה פחות נעים מגאז, התגעגענו אליהם בשעות הארוכות ללא חשמל...

הסופה העיפה כל דבר שלא היה מחובר בחצר שלנו, סולם, כסאות...אבל לא נגרם נזק ממשי.

בלילה שבין רביעי לחמישי הגשם (או הרוח) הפעיל גם את האזעקה של הבית וגם את האזעקה של הרכב שלי.

בלילה שבין חמישי לששי הוא קיצר את האינטרקום - שהתחיל לצלצל בלי הרף (שזה אומר - גם פעמון הדלת וגם כל הטלפונים בבית.....)

בתי עם חתני והנכדים היו אמורים להגיע בששי ערב (צל"ש להם על הנכונות לצאת במזג אוויר כזה מהבית) ולא יכלנו להרשות לעצמנו את הרעש הבלתי נסבל הזה.....אז פשוט "ענינו" לאינטרקום באחד ממכשירי הטלפון, והשארנו אותו פתוח.......(עד היום, כאשר זה סוף סוף התייבש).

כדי לא לשמוע את הצפצופים שזה עשה, הנחנו על השפופרת כרית.....

מישהו כבר אמר necessity is the mother of invention.....

דווקא כאשר הילדים הגיעו קרו שני דברים נהדרים: חזר החשמל, והקמין נשאר דלוק. צחקנו שנשאיר אותו ככה דלוק עד יום שני בבוקר, כאשר יגיעו הטכנאים... ובאמת ניסינו לעשות זאת (כי הוא גם מחמםאת חדר השינה שלנו באמצעות הארובה שלו שעוברת אצלנו)....אבל בראשון בבקר הוא שוב כבה וסירב להישאר דלוק.

אז בסך הכל עברנו את הסערה הזאת בשלום, ומאחלת לכל מי שעדיין נצור ו/או מנותק מחשמל/מים/טלפון וכו שהכל ישוב למקומו בשלום במהרה