זה התחיל ביום שלישי בבוקר כאשר קיבלתי טלפון מהבת שהחכמוד עם חום גבוה.
היא היתה חייבת ללכת לעבודה (התמחות א') שאלה אם אני יכולה לקבל את הקטנצ'יק לכמה שעות.
לא היו לי תוכניות מוגדרות, פרט לתכניות ספורט שתמיד יש לי ותמיד ניתן לדחות.
הוא הגיע במצב רוח טוב, יחסית, למרות החום.
בילינו יום קסום ביחד, עם מדידות חום ונורופן (הוא לא הסכים בשום אופן לקחת את טיפות הנובימול - למה הם לא השכילו לעשות אותן יותר טעימות לילדים???)...
עם הפסקת חשמל (שלימדה אותו מה ניתן לעשות כשאין חשמל ומה לא ניתן לעשות).
עם ארוחות לא רעות בכלל, במיוחד יחסית אליו - שלא היה אכלן גדול מעולם - דווקא בזמן המחלה הוא התעלה על עצמו ואכל נהדר.
ואפילו עם שנת צהריים ("אני לא עייף, סבתא").
כשהתחילה הפסקת החשמל אמרתי לו שאפשר לקרוא סיפורים מהספרים החדשים (שבמקרה קניתי יום קודם כשחיפשתי מתנות לחבר מהעבודה לשעבר אליו הייתי מוזמנת ביום רביעי ולדוד של T שחגג 94 ביום ששי האחרון).
עברנו אחד אחד על כל המכשירים שזקוקים לחשמל (הטלוויזיה כמובן, שהוא חשב שהשלט רחוק יצליח להעיר אותה, המעלית - שהוא כל כך אוהב לנסוע בה )... ואז קראנו סיפורים, ציירנו, גזרנו....
כן, הוא התחיל לגזור. זה התחיל עוד ביום ששי כאשר בתי (התחרותית להפליא) פירטה כמה קריטריונים התפתחותיים - קוגניטיביים ומוטוריים - שבני 3-4 אמורים לעמוד בהם. היא אמרה שחכמוד עומד כמעט בכולם. פרט לגזירה במספרים, את זה הוא עוד לא עשה. ראשית הזכרנו לה שהוא עדיין לא בן 3.... ושנית T שלף מספרים קטנים ודפים ולימד אותו תוך דקה לגזור. מאז הוא מאד אוהב לעשות זאת ומשתפר כל הזמן. עוד V ברשימה של פסיכולוגית הילדים הקלינית שלנו....
מדי פעם הוא ביקש את ההורים (זהו - הגענו לגיל שבו הוא אומר "בא לי" במקום "אני רוצה"! אפשר להתחרפן מזה!!!) - "בא לי אבא", "בא לי אמא" ואני אומרת לו שברור שבא לו, וגם הם רוצים אותו, וברגע שהם יחזרו מהעבודה הוא יקבל אותם. אבל רוב הזמן הוא הסתפק בסבתא ואפילו הצהיר אהבתו באיזשהו שלב (ממש כך: "אני אוהב אותך"). איזה ילדון!!
אחרי שאכל צהריים יפה מאד ובאמת נראה עייף אך הכחיש בכל התוקף, הצעתי לו לשבת עלי ולשים ראש על הכתף שלי, והוא נרדם עוד לפני שהראש הגיע לכתף. נתתי לו לישון כך חמש דקות לפני שהעליתי אותו לחדר. החום התחיל לעלות לו שוב והוא דיבר המון מתוך שינה אבל בכל זאת הוא ישן יפה עד שבתי הגיעה. דווקא אחרי שהיא הגיעה הוא נכנס למצב רוח ממש רע ובכה מכל דבר. גם החום עשה את שלו, ונתנו לו עוד נורופן לפני שהם יצאו.
כאשר הם נסעו ואספו את נשמותק מהגן התברר שגם הוא עם חום. היא נשארה איתם בבית ברביעי ואני הספקתי לעשות את כל הסידורים שלי (סופר, חדר כושר, כביסות) במטרה לפנות לה את אתמול למקרה הצורך.
במהלך כל יום רביעי הם העלו חום לסירוגין, ובלילה נשמותק גם סבל (כרגיל) כל הלילה מכאבי אוזניים. אתמול היא לקחה אותם סוף סוף לרופא, שהכריז ששניהם עם וירוס, אבל עוד יום אחד של חום ועדיף לתת להם אנטיביוטיקה. אסור לילד להיות עם חום יותר משלושה ימים רצוף. לרווחת כולם הנשמותק הפריש את כל מה שלחץ לו בתוך האוזן תוך כדי הביקור אצל הרופא. מייד הוקל לו, וכשירד החום (בזכות הנובימול) מצב הרוח שלו חזר למוטב, ועד שאני הגעתי אליהם הוא היה עליז ומאושר. החכמוד דווקא לא הרגיש טוב, וגם נמאס לו להרגיש רע ("נמאס לי להיות חולה, אני לא מרגיש טוב").
אז נתתי לבתי להתרכז בחכמוד בזמן ששיחקתי עם נשמותק, וגם עזרתי עם הכיור המלא.....
נשמותק כבר יודע לזהות חיות בתמונות ולעשות תנועות ידיים לליווי שירים....הוא מדדה בכל הבית כמו ברווזון מתוק, בונה (ומפרק) בקוביות...הוא אפילו מנסה להגות מלים (טוב, הברות) - בעיקר כאלה שיש בהן ב' או מ'. הוא כבר קורא לבתי "מממ-מא" (המ' בשווא כמובן).
הרבה הרבה יותר קל בשניים, אין ספק.
אבל אז קרה משהו - נתפס לי המותן השמאלי. עם כל כאבי הגב שאני חווה בשנה האחרונה, זה עוד לא קרה לי. מאותו רגע הייתי די חסרת תועלת. נשארתי שם עוד כמה שעות אבל כמעט לא יכולתי לעזור, לפחות לא פיסית. פרשתי הביתה בסביבות שלוש וחצי....ומאז אני לא מוצאת תנוחה מקלה. איכשהו במהלך הלילה הכאב עבר למותן הימני. בתי הסבירה שאני עושה תנועות שמפצות על כאב הגב, ולכן זה קורה.
אני לא ממש יודעת מה אני אמורה לעשות עם זה. מצד אחד נראה לי שעדיף שאמצא תרגילים לשחרר את זה, מצד שני אולי אסור לזוז יותר מדי עד שזה יירגע....
בינתיים אני מושבתת, כך שלפחות יש לי זמן לכתוב/לקרוא - אם אצליח למצוא תנוחה נוחה למשך זמן סביר....
אם הילדים ירגישו טוב הם יבואו הערב...אבל גם אז אהיה מוגבלת במה שאוכל לעשות איתם (ועבורם).
מחר אנחנו מוזמנים לדוד של T עם כל האחיינים האחרים שלו (אין לו ילדים משלו) ו-T כמובן התבקש להכין את כל האוכל....ולא אוכל לעזור לו.
ביום רביעי בערב אצל החבר מהעבודה (לשעבר) היה נחמד. זה היה "ערב בנות" - כי פרט לחבר כולנו היינו בנות, כולל אשתו כמובן. הם עברו לדירה חדשה (לפני שנה) וסוף סוף הזמינו. היה נחמד להיפגש עם כולם (כולן...), למרות שבין אשתו (מאובחנת הפרעת קשב וריכוז) לבין אחת הבנות (נחמדה אבל פולניה לא סותמת את הפה) לא ממש ניתן היה להכניס מילה....
טוב, אחפש אולי באינטרנט תרגילים למתון/גב ....ובינתיים מאחלת לעצמי ולנכדים ולכולם הרבה בריאות....
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
