לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 66

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2020    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

החכמוד מתוסכל והשמנדוב הפך רשמית לנשמותק


ברור לי שאני נשמעת כמו סבתא מאוהבת טיפוסית וברור לי שנמאס לשמוע על הנכדים - ולכן כיף לי שיש לי את הבלוג הזה, יומן אישי שבו אני כותבת מה שבא לי על מה שבא לי ולא חייבת לאף אחד שום דבר.


אספתי את הנכדים מהגן שוב ביום רביעי האחרון. 


לא באמת משנים כל פרטי אחר הצהריים הקסום, כי רובם דומים לאחרי צהריים קודמים.


אבל אני תופסת את עצמי מהרהרת בכל מיני רגעים שהיו, ומתלבטת....


החכמוד התעצב כשבאתי, הוא לא היה מוכן לזה מראש והוא היה במצב מאד רגיש. 


כשראה אותי התחיל לבכות, באכזבה ברורה, ורצה את אמא. 


שמחתי לבשר לו שאמא מגיעה ממש עכשיו ותפגוש אותנו בבית, אז הוא בכה שהוא רוצה את אבא - ואז התחלתי להבין שזה בכלל לא קשור למי בא לקחת אותו, ולמי הוא מתגעגע.


משהו עובר עליו עכשיו שהופך אותו לרגיש מדי, והוא רק מחפש תירוץ לבכות. 


המשהו הזה היה שזור בכל השעות שהייתי איתם, וגם תוך כדי שבתי כבר היתה (היא באמת פגשה אותנו בחניה של הבניין כשהגענו, כך שלא יצא לי בכלל להיות איתם לבד בדירה).


עוד בגן התעשת החכמוד מייד כאשר חיבקתי אותו ונעלתי לו נעליים וניגבתי לו את האף (הנוזל תמידית!) וסיפרתי לו שבאוטו (האדום של סבתא) מחכות גם לו וגם לנשמותק (לשעבר השמנדוב) הפתעות. 


נתתי לו לבחור באיזו דרך להגיע לכיתה של נשמותק (הפעם הלכנו מסביב דרך שער הגן הראשי), והוא לא בכה עוד אבל היה שקט ומהורהר. 


כאשר הגענו לתינוקייה הנשמותק ראה אותי והתחיל לדדות כברווזון מתוק מהר מהר לעברי עם חיוך גדול על פניו. זה כנראה לא היה מספיק מהר לטעמו כי באמצע הדרך הוא ירד על 4 (לא על הברכיים אלא ממש על הידים והרגלים, נראה כמו פילון קטן) וזחל במהירות עצומה לעברי. הלב שלי החסיר פעימה מרוב אושר, כמה הוא שמח לראות אותי!


באוטו הם קיבלו כל אחד את ההפתעות שלהם - מכונית כחולה קטנה לחכמוד וזוג רעשנים צבעוניים מבד לנשמותק, ושניהם היו מרוצים. החכמוד אפילו שאל אותי איפה ההפתעה שלי - היה חשוב לו שכולם יקבלו הפתעות. אמרתי לו כמובן שאם הוא יתן לי חיבוק ונשיקה כשנרד מהאוטו, זו תהיה ההפתעה הכי טובה שאוכל לקבל. 


מרגע זה ועד לסוף הביקור שלי החכמוד היה ממש שמח איתי, אבל היתה תקרית עם אמו. הוא הראה לה את האוטו הכחול החדש שקיבל, וכאשר היא ניסתה להראות לו איך להסיע את המכונית הקטנה מהר מהר על הריצפה הוא נעלב. הוא התחיל לבכות ולומר "די, די, אל תגעי באוטו שלי" וגם לאחר שהסבירה שהתכוונה רק להראות לו, ושהיא לא תיגע - הוא המשיך בפרץ הכעס. יש לו התקפות כאלה לפעמים, ולמרות שהיתה לו תקופה די טובה לאחרונה, היא אמרה שבימים האחרונים זה חזר....היא קראה לזה "התבכיינות" ואני שמעתי קצת שיפוטיות בביטוי הזה....אבל לא אמרתי כלום. 


באותם רגעים הבנתי שמשהו עובר עליו והוא לא מצליח לבטא זאת. במקום זה, הוא בוכה, מתרגז, נתפס על משהו לא קשור בכלל שקורה באותו רגע.


הרגשתי שאני רוצה למצוא דרך טובה יותר להקשיב לו באמת. לגרום לו לבטא את מה שבאמת מפריע לו. 


לא לתייג את ההתקפות האלה כ"התבכיינות" אלא לזהות מתי הן קורות ולאפשר לו לומר בדיוק מה באמת עובר עליו באותו הרגע.


הרי כשהוא שמח הוא מתבטא כל כך יפה - יודע לומר שהוא אוהב, שהוא מתרגש....וגם יודע לומר שהוא פוחד או נעלב....


אבל ברגע ההתקפה הוא כאילו משותק, אילם, חסר אונים. רוצה לעזור לו, ועל ידי כך לעזור גם להוריו.....


צפיתי גם באינטאקציות בין החכמוד לבין נשמותק. לפעמים הם משחקים יחד כמו גורים מתוקים, לפעמים נשמותק מנסה לחטוף משהו מחכמוד או להיפך - ובתי מלמדת אותם גם לוותר זה לזה אבל גם להתנגד אם השני פוגע או מפריע.... מאד יפה לראות את זה מהצד.


נשמותק גם התחיל לדרוש את תשומת לבי יותר מהרגיל. הוא למד לבקש על הידיים. הוא למד להושיט לי ספר שאקריא, ולעשות את התנועות המתאימות לספר ("בום, טרח, מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע..." ) ....הוא גם יודע סתם לקחת ספר לבד ולדפדף וליהנות בעצמו.....


כשבאתי ללכת חכמוד אמר לי שהוא לא רוצה שאלך.


לבי נשבר ממש, אבל הבטחתי שהם יבואו אלינו ששי בערב. ששי בערב זה היום.


הערב אבלה שוב עם המתוקים שלי.


התחלתי כבר בבישולים (פסטה ברוטב עם כדורי בשר, מרק גריסים "קרופניק" ושניצלים). גם אחי וגיסתי יבואו עם הבת הקטנה (בת 16). הגדולה חוגגת יום הולדת היום בטיול עם החבר שלה בחו"ל. 


אז שבת שלום חיוך

נכתב על ידי , 25/10/2013 11:48   בקטגוריות נכדים, משפחה, מערכות יחסים  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נ*גה ב-29/10/2013 01:47
 



אחר צהריים עם הנכדים - 3


אני מגיעה לגן וחונה. קודם אוספת את החכמוד, שנמצא כבר בכיתה של הבוגרים. 

"סבתא אני בבוגרים, ושמנדוב בתינוקייה" הוא אומר לי בגאווה.

בשנייה הראשונה כשהוא רואה אותי הוא אומר "איפה אמא? אני רוצה את אמא" ואני מחייכת אליו בשתיקה ופורשת ידיים.... ומייד הוא מתרצה ומתחיל להתלהב. "סבתא את יודעת מה קרה היום?" לא זוכרת אפילו מה הוא סיפר.

יחד מצאנו את הנעליים שלו (משום מה הוא שיחק בארגז החול בגרביים...) ואת השקית שלו. "אני לא רוצה לשתות מים מהבקבוק שלי כי יש בתוכו אורז" אמר לי. "טוב" עניתי "אתה יכול לשתות מים מהבקבוק שיש לי באוטו ובבית אשטוף לך את הבקבוק ואכניס בו מים נקיים. "מים מהבקבוק באוטו האדום של סבתא" הוא אמר בהתלהבות. "הולכים להביא את השמנדוב" אמרתי לו, והוא הוביל אותי בדרך קיצור, דרך המטבח של הגן לתינוקייה.

שם התברר שהשמנדוב לא הרגיש טוב ואפילו עלה לו החום. הוא לא ממש אכל והוא לא ממש ישן, הן התקשרו לבתי אבל היא היתה בטיול וכנראה לא היתה זמינה. משום מה הן לא חשבו להתקשר לחתני למרות שיש להן כמובן את הטלפון שלו. נראה לי שהיא חטפה עליהן עצבים על העניין הזה....

כשהוא ראה אותי הוא עזב את המטפלת שעל ברכיה התפנק, ולמרות שהוא כבר די הולך, ירד על 4 ודהר לכיוון שלי. אז אם למישהי שם היה ספק שאני באמת הסבתא שלו...קריצה

הוא לא הרגיש לי חם באותו הרגע ואפילו מצב רוחו היה טוב עדיין בשלב זה אז יצאנו שלושתנו (החכמוד הולך בראש והשמנדוב על הידיים) לכיוון האוטו. 

שם חיכתה לחכמוד הפתעה, כי קנינו כיסא חדש (השמנדוב כבר לא ממש נכנס לכיסא התינוק אז העברנו אותו לכסא של החכמוד וקנינו לחכמוד כיסא "ג'ירפה" גדול ויפה). החכמוד שמח מאד על ההפתעה וטיפס לבד והתיישב ב"ג'ירפה" ופלט מספר משפטי מפתח כמו "אני מאד אוהב את הג'ירפה" וגם "אני מאד מתרגש מהכסא החדש שלי". הילד עוד לא בן 3....אבל הוא יודע לומר שהוא מאד מתרגש. 

נתתי לשניהם לשתות מים (כל אחד מבקבוק אחר, למקרה שבאמת השמנדוב חולה), קשרתי אותם היטב לכסאות ויצאנו לכיוון הבית שלהם, מרחק 5 דקות נסיעה מהגן.

עשיתי סיבוב לא קטן אבל בסוף מצאתי חניה נהדרת ממש מול הבית שלהם.

כל האופרציה של הוצאתם מהכסאות, לקיחת התיקים, נעילת הרכב, חציית הכביש.....לא היתה פשוטה בכלל. מזל שלבשתי את חגורת התמיכה שקניתי לאחרונה, בדיוק למצבים כאלה. סחיבת נכדים או עבודה במטבח....

בשביל המוביל לביתם החכמוד נעצר והתחיל לחזור לכיוון האוטו. "אני לא רוצה ללכת לבית שלי אני רוצה ללכת לבית של סבא וסבתא". משהו כנראה לא הסתדר לו.... הסברתי לו שאחרי הגן היום הולכים לבית שלהם. הוא לא השתכנע. אמרתי לו שאבא יבוא עוד מעט ולכן עדיף שנחכה לו בבית. "אבא הלך לעבודה" הוא הסביר לי. "וגם אמא הלכה לעבודה". הוא חשב רגע ותיקן את עצמו "אמא הלכה להתעמלות". אחר כך היא הסבירה לי שהוא ראה אותה נועלת בבוקר את נעלי ההתעמלות שלה לקראת הטיול. הוא לא מפספס כלום הילד הזה.

לא יכלתי להתווכח עם ההיגיון הזה. "טוב", אמרתי לו, "אם נעלה למעלה לבית שלך נכין ביחד שוקו". הוא המשיך להתלבט קצת אם בכלל יש אצלם שוקו. הוא זכר בבירור שאצלי בבית יש. הראיתי לו שאפילו הבאתי חלב (כי בתי אמרה לי שנגמר). כנראה שזה שכנע אותו (או שהוא פשוט נכנע) והמשכנו ללכת לכיוון הבית. במעלית כבר הורדתי את השמנדוב לרצפה כי הגב שלי לא עמד בזה יותר.

שני הבנים התחבקו להם במעלית וצחקתי בנחת כי זה הזכיר לי שכאשר אני נכנסת עם בעלי למעלית (כן, אפילו למעלית אצלנו בבית מוציא לשון ) משום מה תמיד אני מנשקת אותו. זה כאילו מחייב, מין דחף בלתי נשלט - להתנשק כאשר נמצאים (לבד כמובן) במעלית יחד. 

להיכנס ולצאת מהמעלית זו סאגה בפני עצמה כי החכמוד מפחד מהסף ומשום מה הוא חייב ממש לדלג מעליו. בנוסף, המעלית שלהם ישנה ואין כפתור "פתיחת דלת", ולחיצה על כפתור הפתיחה או הקומה לא שומר על דלת פתוחה. צריך לשים את האצבע ממש על העינית (שהיא נמוכה מאד) בפתח כדי לוודא שהדלת לא תיסגר על הפשושים שלי. 

אז ילד אחד שרק עכשיו למד ללכת והוא עדיין חסר ביטחון מדדה לכיוון הפתח, ילד אחר פוחד לעבור את הסף....שני תיקי גן, מפתח הבית, התיק שלי (על הגב, תודה לאל) ושקית חלב....ואצבע אחת סותמת את העינית כדי שלא יקרה פה אסון......

והאור בחדר המדרגות כבה כמובן. "סבתא, סבתא, חושך" החכמוד חששן ידוע. למזלי זכרתי בדיוק היכן המתג, וליתר ביטחון כאשר האור דלק שיננתי לי היכן יש עוד מתג להדלקת האור קרוב יותר לדלת הדירה שלהם.

לא הספקנו להיכנס הביתה וכבר צלצל הטלפון שלי. יש לי אוזניית בלוטות' אז אני עונה, למקרה שזה אחד ההורים שלהם, ובאמת הקול נשמע לי כמו חתני, שלפי כל החישובים אמור להיות בדרכו הביתה. הקול שלו מקוטע וגם אותי הוא לא ממש שומע. אני מדווחת לו שכרגע נכנסנו הביתה ושהשמנדוב לא מרגיש טוב ושכנראה היה לו חום בגן. הקול מעברו השני של הטלפון לא מבין על מה אני מדברת ובעיקר לא שומע באמת את מה שאני אומרת - יש בעיות קליטה קשות באזור שלהם (כמו אצלי ביישוב, רק שאצלי בתוך הבית התקינו בסופו של דבר אחרי הרבה ניג'וסים וקצת פרוטקציות מגבר סלולרי!) ואיכשהו אני מעבירה לו את המסר שאתקשר אליו עוד מעט מהטלפון של הבית. הוא מבין ומסכים וכאשר אני מנתקת עולה בי לרגע כעס קטנטן על זה שהוא מכביד עלי עם שיחת טלפון כאשר אני בקושי מתארגנת עם הילדים שלו......

אני מנסה שוב לתת לשמנדוב לשתות (גם ככה הוא תמיד מגיע מיובש מהגן, משום מה) אבל הוא לא משתף פעולה.

החכמוד מטפס על הבימבה שלו וצועק על השמנדוב שלא יגע בו ושלא יחטוף לו. אני מסבירה בנועם שהשמנדוב לא יכול לחטוף לו כי הרי החכמוד יושב על הבימבה, אבל הוא בשלו. אני מוצאת את ההליכון/פעלתון של השמנדוב והוא הולך איתו בשמחה - בשלב זה הוא כנראה עדיין מרגיש די בסדר.

אני הולכת שנייה לבדוק מה הטלפון של חתני כדי להתקשר אליו מהטלפון הביתי ומגלה שמי שהתקשר אלי היה בכלל בחור חמוד שעבד אצלי כעובד חוץ (עובד של החברה שהציעה לי לא מזמן את הפרוייקט שסרבתי לו בנימוס). במחשבה שנייה הקולות שלהם באמת מאד דומים. אני מסמסת לבחור שכמו שבטח הבין אני עם הנכדים ואתקשר מאוחר יותר. מעניין מה הוא חשב על הדיווחים שנתתי לו על מצבו של השמנדוב....נבוך

אני מתיישבת איתם על הספה ומתחילה להקריא את "בייגלה". השמנדוב מרותק והחכמוד מגלה כמובן ידע רב. כדי לא להפלות אף אחד אני משתפת את שניהם: נותנת לחכמוד להשלים משפטים מהסיפור ושואלת את השמנדוב "איפה כלב?" , "איפה עצם" והוא מצביע על הדף ושניהם נראים מרוצים.

דרך אגב הבית כמובן נראה כמו אחרי קרב עקוב מדם. כל החדרים (אבל כל החדרים) מבולגנים ומלאים צעצועים, ספרים, וגם פריטים משומשים כמו כוסות, קשיות ו...כן, גם חיתולים! מרוב שבתי הפסיכולוגית חוששת מה-OCD שפושה גם אצלנו וגם אצל חתני במשפחה, היא הולכת על הקיצוניות השנייה! לשון או לפחות זה התירוץ הרשמי שלה!!!

השמנדוב מצביע לכיוון כוס עם קש כזו שבטח שימשה את החכמוד מתישהו (אני מקוה שבבוקר אבל יש מצב שגם אמש) לשתיית שוקו. אני מושיטה לו את בקבוק המים שלו אבל "הוווו" חזק ויד קטנה והחלטית מצביעה בעקשות על הכוס המשומשת. אני מושיטה לו אותה למשחק (היא כבר יבשה כמובן ואין בה כלום) בזמן שאני הולכת למטבח ומביאה כוס פלסטיק עם מים כדי לנסות להשקות אותו בכל זאת. "הווו" נוסף מבהיר לי שלא בא לו. הוא מצביע על כוס הזכוכית בה הספקתי למזוג לעצמי מים. אין לי בעייה בדרך כלל לתת להם לשתות מכוסות שלי אבל אם הוא חולה הדבר האחרון שבא לי זה להידבק. אני כנראה ממלמלת את זה לעצמי כי מאותו הרגע החכמוד מסביר לי בכל הזדמנות אפשרית שהכוס שלי, שהשמנדוב שתה ממנה, היא דביקה. אכן הילד גאון ויודע להסיק מסקנות הגיוניות קריצה.

השמנדוב רגוע כאשר אני מקריאה סיפורים אבל לא מוכן לרדת לי מהידיים לשחק לבד. נראה שהוא באמת לא מרגיש טוב.

חתני (האמיתי) מתקשר שהוא בדרך הביתה ושהוא הזמין להם פיצה אז לא להיבהל אם השליח יגיע לפניו. אני לא נבהלת מפיצה בדרך כלל (מה גם שבתי אמרה לי שזו התוכנית). דיווחתי לו גם על השמנדוב, שכרגע לא נראה שיש לו חום אבל הוא קצת דביקוש וזה לא קורה לו בדרך כלל. 

החכמוד מבקש כמובן את השוקו שלו, ולטובת העניין הוא מציע (ביוזמתו המלאה) לתת לשמנדוב לשבת על הבימבה שלו. ברגע הראשון השמנדוב זורח מאושר אבל כאשר אנחנו כבר במטבח (החכמוד על השיש כמנהגו מכין את המרכיבים) השמנדוב פוצח ב"הווו" מחאתי, יורד מהבימבה וזוחל במהירות אלינו למטבח, עושה תנועה אוניברסלית שמשמעותה "רוצה על הידיים" וכאשר אני לא נענית מייד נתפס לי חזק על הרגל. וואו, זה מחזיר אותי לינקות של בני.....הוא היה תינוק "ידיים" שכזה....עד גיל שנה וחצי/שנתיים. 

בלית ברירה אני נותנת לו להישאר כך, מחבק את הרגל שלי, כי החכמוד על השיש וחסר לי שייפול פתאום...

אנחנו מסיימים להכין ביחד את השוקו והוא שותה (בכוס עם קש כמובן) להנאתו, וכאשר אני מציעה להוריד אותו מהשיש הוא מציע להכין לי קפה. האמת שמאד מתאים לי קפה. אני בודקת את מצב השמנדוב ואין בכי, רק היצמדות, אז אני מסכימה. 

הוא רוצה להכין לי את הקפה של אבא (שחור) ואני מסבירה שאני שותה את הקפה של אמא (טייסטרס צ'ויס). "למה?" כמובן בלתי נמנע, והתשובה פשוטה: "כי זה מה שאני אוהבת".  הוא מושיט ידוע לכלי הסוכר ואני אומרת שאין צורך, אני שותה את הקפה שלי ללא סוכר. "למה?" שואל שוב, מבולבל. אמא שותה עם סוכר..."כך אני אוהבת, מתוק שלי" אני שוב מסבירה והוא מקבל את ההסבר. אני שותה קפה חלש ולכן מדריכה אותו לשים חצי כפית. "למה?" בא לי למעוך אותו מרוב מתיקות. שמים את הספל מתחת לתמי-בר והוא לוחץ על הכפתור. עבור השוקו היה צריך רק מעט מים כדי להמיס את האבקה, אבל ספל קפה זה סיפור יותר מסובך. קשה לאצבע הקטנה והמתוקה שלו ללחוץ לאורך זמן על כפתור המים הרותחים...."זהו סבתא? מספיק?" הוא שואל, והאמת שגם מספיק לי באמת - אני שותה קפה עם הרבה חלב - וגם... אני חסה על המתוק הזה שכל כך גאה בעצמו שהוא יכול להכין לסבתא שלו ספל קפה!

בשלב כלשהו השמנדוב, שרצה על הידיים ולא קיבל, זחל לפינת המטבח והתחיל לטעום מהאוכל של החתולה (האנטיפטית שלהם) אז חיסלתי את סצינת השיש של המטבח וחזרנו כולנו לסלון. "מעשה בחמישה בלונים" ריתק את שניהם, פחות או יותר, למרות שבמקביל החכמוד רצה שוב את "בייגלה", ובעיקר ריתקה אותו תהלוכת הכלבים שהגיעו לחגוג את חתונתם של "בייגלה" ואהובתו. 

אז מה עושה סבתא במצב כזה כאשר היא צריכה פתאום ללכת לשירותים (וכבר דובר כאן רבות על הנושא)? לקחתי את שניהם איתי, סגרתי את הדלת, ניצלנו את ההזדמנות להושיב גם את חכמוד על הסיר ולהעסיק את שמנדוב בצעצועים אמבטיה שונים שממילא היו זרוקים בכל מקום על רצפת חדר האמבטיה....וקיבלתי כמחמאה גדולה את "סבתא איזה טוסיק גדול יש לך", ברור שלכך הוא התכוון, לא? 

גם הסיפור הזה עבר בשלום אבל השמנדוב הרגיש יותר ויותר רע וחשבתי אולי להושיב אותו לאכול משהו, יען כי בגן הוא כמעט לא אכל, עוד סימן לכך שהוא לא מרגיש טוב. זה לא ממש הלך אבל העסיק אותו קצת, וכמובן גם פיזר קציצות ורוטב ופירה תפוחי אדמה על עצמו, על השולחן, על הכיסא, על הריצפה, בתוך כוס המים.....

ובדיוק אז צלצלו מלמטה שהפיצה הגיעה. יחד עם שליח הפיצה הגיעו גם ילדים חמודים שהתרימו למבצע "הקש בדלת". החכמוד ראה שאני שולפת ארנק וקרא "אני רוצה, אני רוצה לתת לו כסף". 

לא יודעת איך שמרתי על השמנדוב בכיסא האוכל, נתתי לשליח הפיצה טיפ, נתתי לחכמוד עשרה שקלים לטובת המתרימים, ולבסוף סגרתי אחריהם את הדלת. החכמוד קיבל קבלה והיה בעננים. "נתתי לו כסף וקיבלתי פתק, סבתא, קיבלתי פתק!" הוא קרא בשימחה. "מה כתוב על הפתק? מכ כתוב על הפתק?" שאל בהתרגשות. הראיתי לו היכן כתוב 10 על הפתק והוא שאג משימחה. "על הפתק שלי כתוב 10! אני אשים אותו בכיס שלי" וניסה לדחוף את הקבלה לכיס צד קטן שהיה לו במכנסי הטריינינג הקטנים שלו. זה לא ממש הצליח לו והוא ביקש שאשמור לו "על הפתק של חכמודי ?????" (שם + שם משפחה). התמוגגתי, בקיצור. 

ויתרתי על האוכל לשמנדוב וכבר התכוננתי להכין לו בקבוק (זה תמיד עוזר אבל אני מנסה להשתמש בזה רק כמפלט אחרון) כאשר חתני הגיע וכולנו התישבנו ליד השולחן לאכול את הפיצה. טוב, הם אכלו ואני הסתכלתי. בכל זאת, לא צריך להגזים....אני עדיין מנסה להוריד 3 ק"ג שצברתי בקיץ הזה + איטליה!!!

שניהם היו כל כך מאושרים שאבא הגיע, והחכמוד טרף את הפיצה בהנאה גדולה,  אבל השמנדוב התלונן מדי פעם על האוזן, ובאמת בסוף קיבל בקבוק.

השארתי את שלושתם כך לבד, בתי כבר היתה בדרך הביתה מהטיול, נסעתי הביתה עייפה אך מרוצה - והשמנדוב אמנם נשאר עם בתי בבית למחרת אבל הרגיש מצוין. לא ממש ברור מה עובר עליו.

ליתר ביטחון קבלתי אתמול (בפעם הראשונה בחיי) חיסון נגד שפעת. אולי זה יעזור הפעם נגד המיקרובים שהם מביאים איתם מהגן.......

 

נכתב על ידי , 16/10/2013 17:42   בקטגוריות טעם החיים, נכדים, משפחה  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-22/10/2013 15:56
 



זמן לסיכומים


הקיץ חלף עבר, כל האורחים חזרו לבתיהם, כל הנכדים חזרו לגן, וגם אנחנו טסנו לחופשה וחזרנו הביתה.

אולי עכשיו סוף סוף הגעתי לשלב הסיכומים ביני לבין עצמי.

אז...

היה כיף שכולם היו כאן: הורי, בני וחברתו....

אבל גם כיף שקיבלנו את הבית שלנו, את השקט והפרטיות שלנו בחזרה.

וגם...

היה טוב עם הורי אבל אני לא יכולה להיות איתם במינונים גדולים מדי.

את אבא שלי אני באמת, אבל באמת, לא סובלת. זה נורא לומר דבר כזה. לא יכולה לשמוע אותו, לא סובלת כאשר הוא מלטף אותי (והוא לטפן כזה, מפתיע מאחור עם איזה דגדוג מעצבן בעורף...). שלא לדבר על הנטייה שלו להסתובב בבית בלי חולצה (עם הכרס השעירה והגדולה שלו בחוץ) - ולא עזר שהמזגן שלנו התקלקל באמצע הביקור ולא יכולתי להקפיא אותו לכדי התלבשות...

 

את אמא כן סובלת בדרך כלל, אפילו אוהבת בדרך כלל, אבל מזדעזעת בכל פעם מחדש כמה היא שיפוטית.

עלי זה כבר לא משפיע אבל החכמוד ברגישותו הרבה קלט אותה תוך שנייה ומאותו הרגע לא נתן לה להתקרב אליו בכלל.

עקב כך השמנדוב זכה לכל תשומת ליבה בביקור הזה.

 

וגם...

גיסתי הקטנה והאהובה (אשתו של אחי) מתגלה שוב ושוב כ-control freak-ית של ממש. כל הזמן היא עסוקה בהכתבת סדר יום לכל המשפחה, והיא גם חייבת לדעת בכל רגע נתון איפה כל אחד ומה הוא/היא עושה ומתי הוא/היא חוזר/ת הביתה... וכאשר הורי היו כאן ושהו אצלם הם ממש הרגישו שהזמן שלהם לא בשליטתם. בכל פעם מחדש הם גילו שהיא ארגנה להם פעילות תרבותית או חברתית כזו או אחרת, בלי ששאלה בכלל אם בא להם....

 

וגם...

אני רואה שהחתן שלנו עושה מאמצי על להיות בסדר איתנו. אז יותר קל לנו להיות חמים וחביבים ובסדר איתו...

 

וגם...

היו ימים בחו"ל שמצאתי את עצמי מתגעגעת לשגרה השקטה שלי בבית.

היה מדהים שם - הביחד, הנופים, האוכל....אבל לטעמי עברנו יותר מדי ממקום למקום, והיו יותר מדי נסיעות. קצרות, רובן, אבל יותר מדי לדעתי.

רק פעם אחת נשארנו באותו מלון שני לילות - כי הוא היה טוב במיוחד - אבל עדיין במהלך היום נסענו לטייל.

ולאורך כל הדרך ביקשתי שנישאר כמה ימים לחוף אגם אחד, למשל, ....פשוט לנוח ול'סתלבט וליהנות מהנוף ומזג האוויר ולטייל ברגל.. ואיכשהו "זה לא יצא". 

אולי הייתי צריכה להתעקש על הימים הראשונים האלה באגם גארדה, לפני שיצאנו צפונה לדולומיטים... אבל בעלי כל כך רצה כבר את הפאסים ואת ההרים.....וחשבתי שזה יסתדר אחר כך. לא התעקשתי. למה בעצם?

 

וגם...

לא מצליחה להוריד גרם מאז שחזרנו לשיגרה. הגוף שלי כנראה עייף והוא רוצה לנוח. מקפידה על התפריט, מקפידה על הספורט....ושום דבר לא זז. כמובן שאמשיך ואתמיד אבל לא ברור לי למה יש עלי עדיין את העודפים האלה. במשך שנה ירדתי יפה ובהדרגה משהו כמו קילו בחודש, ובסך הכל השלתי יתר מעשרה ק"ג בשנה שעברה ונעצרתי. נשארתי אותו משקל כמה חודשים ומאז העליתי (בקיץ ובטיול) 2-3 ק"ג....ובינתיים שום דבר לא זז. הרופא שלי נתן XENICAL שזה כדור שסופח את השומנים באוכל. צחקתי לו בפרצוף. אני כמעט לא צורכת שומנים. הכדור הזה לא רלוונטי עבורי. הוא התעקש והסכמתי לעשות ניסיון אבל כבר שבועיים ושום דבר לא קורה. זה מגוחך ממש. כמה זמן צריך לקחת את זה עד שאוכיח חדש משמעית שזה מיותר? ואילו נזקים זה עושה לגוף שלי בדרך? 

 

וגם...

חזרנו למציאות שבה העסק של בעלי כנראה באמת עומד להיסגר.

בניגוד למועקה שתפסה אותי בפעם הקודמת שהנושא עלה, הפעם אני ממש רגועה. 

הוא לא באמת חייב לעבוד כבר כדי להתפרנס, אנחנו יכולים לחיות יפה גם בלי זה, כנראה.

והעבודה הפיסית הזאת במטבח כבר מזמן לא בשבילו, ביחוד עם הגב (שמאד השתפר אבל עדיין...) ובכלל יש גיל לכל לדבר...

וממילא אני מכירה אותו והוא לא ישקוט על שמריו, הוא בטוח יעבוד במשהו - כי הוא זקוק לזה. כי זה מעניין אותו. 

ובינתיים - אנחנו עוסקים יותר בספורט ביחד, אם זה בחדר כושר או על אופניים ברחבי היישוב...

יוצאים יותר לסידורים ביחד, לבתי קפה, לסרטים...רואים יחד טלוויזיה...או מבלים אחר צהריים (או בוקר או ערב) בסקס מטורף ללא הפרעה...

או שהוא עובד בגינה ואני קוראת ספר או בלוגים...או כותבת...או מנתחת להנאתי מפה אסטרולוגית...

יכולה לדמיין את שנינו בפנסיה כבר...

נכתב על ידי , 8/10/2013 12:17   בקטגוריות דיאטה, חופשה, מערכות יחסים, משפחה, משפחה לא בוחרים, נכדים, פעילות גופנית, שגרה זה רע?, שחרור קיטור  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-10/10/2013 17:46
 



  
דפים:  
52,446
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)