יוצאת לדרך חדשה

בסוף השבוע האחרון זכיתי לבילוי מיוחד עם הנכדים - עם כל אחד מהם לחוד. מזמן לא היתה לי הזדמנות כזאת.

זה היה במקרה וזה היה כיף טהור.

ביום ששי בערב בתי וחתני הגיעו לארוחת ערב עם הנכדים, וחכמוד הגדול נרדם בדרך וסירב להתעורר.

התברר שהוא כלל לא ישן צהריים באותו יום, וברגע שנרדם ברכב, שוב לא התעורר עד הבקר!

בהתחלה השכבנו אותו על מזרון בסלון, כי חשבנו שבכל רגע הוא יתעורר ויצטרף לארוחת הערב, אבל לאחר שסיימנו את הארוחה והוא עדיין ישן, העברנו אותו לחדר למיטה.

בצירוף מקרים נדיר, השמנדוב, שבדרך כלל הולך לישון מייד אחרי (אם לא באמצע) הארוחה, לא היה עייף וזכינו לשחק איתו כל הערב בסלון, לבד.

זו היתה חגיגה אמיתית. הוא ממש נהייה "מענטש" הקטן הזה, כבר יושב יפה וזוחל קצת (לא על הברכיים, משום מה , אלא על הידיים והרגליים במין משולש מצחיק כזה, קצת כמו פיל) ומשחק וצוחק ומשתף פעולה ובעיקר מבסוט מהחיים. 

נהנינו ממנו מאד, ונשארנו עם טעם של עוד.

למחרת הזמנתי אותם שיבואו אלינו לבריכה, והתחלפו היוצרות.

השמנדוב נרדם בעגלה כמעט ברגע שהם הגיעו, וזכיתי לכמה שעות נטו עם החכמוד, שהשתולל בבריכה ובגן השעשועים וגם התיידד עם כמה ילדים במים ונהנה מכל רגע.

באותו היום הבנתי שגם להורים של המתוקים האלה מגיע לבלות קצת זמן איכות אחד על אחד עם כל אחד מהם, וגם לכל אחד מהם מגיע להיות סולו עם ההורים. 

אז בסוף השבוע הזה נצלתי את ההזדמנות שבמקרה אין לי שיעור ב"נקודת מפנה" ואנחנו לוקחים את החכמוד לסופשבוע אצל סבא וסבתא, ובתי וחתני יזכו לבלות לגמרי לבד עם השמנדוב - שלפי דעתי מעולם לא זכה למשהו כזה, בטח לא בגילאים האלה שהוא כבר ערני ומודע.

ואנחנו נבלה שוב עם חכמוד - כבר מצפה לביקור בכליון עיניים.

שבת שלום

אחר הצהריים ואני נוסעת לבקר אצל הנכדים.

בתי מודיעה לי שהם הולכים לגן השעשועים מייד אחרי הגן אז אני פוגשת אותם שם.

באופן מפתיע מגיעה גם הסבתא השנייה, אמו של חתני.

חכמודי (*) לא יודע נפשו מרוב אושר. "סבתות" הוא צוהל ממרומי הנדנדה, ומיידע את שתינו וגם את אמא בכל דבר חדש שהוא רואה: 

בניין גבוה, חורים בברזנט שמצל על כל שטח הגן מפני השמש, "אווירון קטן" שניתן לראות מבעד לאותם חורים,

ילדים גדולים שמתיזים מים מהברזייה ועושים בלגן על השביל ("רטוב, מסוכן" הוא מתריע)...איזה חששני החכמוד שלי.

בתי פורסת שמיכה ונותנת לשמנדוב קצת חופש, ומייד הוא גם מתגלגל מתוכה החוצה, אל הדשא המלאכותי (והמטונף) ושם מייד מוצא פרחים סגולים שנשרו מן העץ וניגש במרץ ללעוס אותם. השמנדוב משוגע על עלים ופרחים - לא ניתן לעבור איתו ליד עץ או שיח בלי שיישארו לו כמה דוגמיות ביד (ובפה). 

הסבתא השנייה מזדעקת וממהרת להחזיר אותו לשמיכה ולהוציא מידו את הפרח, תוך שהיא מציעה לו צעצוע אחר.

הוא זורם איתה, וברגע שמסירה מבט (הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל - ואני חושבת: מסכנה, זוכרת איך זה היה גם אצלי עד לא מזמן, טלפונים מהעבודה שרדפו אחרי הביתה) הוא מוצא עוד פרח סגול ודוחף לפה בהנאה.

הסבתא הזאת מתרכזת בשמנדוב, אז אני עם החכמוד. 

אחרי כחצי שעה על הנדנדה אני שמה לב שיש ילדה מתוקה שמחכה בסבלנות. 

אני מציעה לו (בלי שהיא או אמא שלה יאמרו דבר) לרדת ולמצוא שעשוע אחר כדי לתת לה להתנדנד והוא מסכים מייד - לשמחתה ולהפתעתה של הילדה, ועוד יותר של אמה. 

הוא מטפס על המגלשה ומייד מצטרפת אליו חברה מהגן, ועוד אחת. 

הוא משוויץ בפניהן, קופץ ורץ, מעז להתנדנד גם על הערסל הגדול שבדרך כלל חושש ממנו, והחברות הולכות אחרינו לכל שעשוע חדש.

באיזשהו שלב הוא רץ אל גבעת הדשא, אני אחריו והן אחרינו. 

הוא מועד ונופל אבל יש לו קהל והוא לא מתלונן.

הוא מוצא נמלים והן מוצאות יונים וכולם קוראים לי בו זמנית לראות מה הם גילו. 

פתחתי גן ילדים, נראה לי......

האמהות שלהן מרוצות, החכמוד בעננים....

בתי באה לשחרר אותי באיזשהו שלב, וכשנפרדתי מהם לשלום שמעתי אחת מהילדות אומרת לאמה שהיא רוצה ללכת עם סבתא של חכמוד....

הבטחתי לחזור בפעם אחרת.

היה כיף והגב הרוס וישנתי כמו סלע בלילה .......

ולכל המתעניינים ודואגים - המועקה הפתאומית שככה, בעיקר כי לא הוא ולא אני טיפוסים ששוקעים לאורך זמן.

הוא חזר עוד באותו ערב עם רעיונות ותכניות לשיפור, ומצד שני בשיחות הרבות שהיו לנו מאז הבנו שגם אם ניאלץ לסגור את העסק

ועד שיפתח אחד חדש או מה שזה לא יהיה.. זה לא סוף העולם - יש כבר "רשת ביטחון" מתחתינו שהוא החל לבנות לקראת הפרישה המתוכננת (בשלב ראשון שלי, ובהמשך שלו) ובכל מקרה לא נראה שאיאלץ לחזור לעבודה בשלב זה. 

 *החלטתי להחליף את הכינוי שלו למשהו שמתאר אותו בעיני יותר. "פרופסור" היה כינוי שנתנו לו במשפחה של חתני

יושבת בבית לבד וכיף לי.

לפעמים גשם, לפעמים שמש, ובאופן כללי ריח טרי של אביב מהול בסופו של חורף - מבחינתי זה יכול להמשיך כך עוד כמה זמן.

כל החגים והמועדים באו והלכו (יש זמן עד חג השבועות), כל הטקסים הסתיימו... והסתיימו גם השירים היפים ברדיו - אז כרגע ויוולדי מנעים לי ברקע. 

חזרתי להתעמל ולבקר אצל הנכדים (וגם חטפתי כרגיל מהמיקרובים שלהם - הפעם וירוס בטן/מעייים שלא מאחלת לשונאים שלי),

ולקרוא, ולהיפגש עם חברות ...

החלפתי סוף סוף מיתרים בצ'לו וכרגע אני מנסה לכוון אותו (בגלל חוסר שימוש הוא יוצא לי מכוונון תוך שניות...) ובשלב הבא אתחיל לתרגל עליו....

כבר חזרתי אליו לזמן מה לפני כעשר שנים (או יותר...) ואפילו לקחתי כמה שיעורי רענון, ואז דלקות הכתפיים הכריעו את הכף ונטשתי אותו שוב.

מאמינה שבזכות תרגילי ההתעמלות שאני עושה באופן קבוע למפרקי הכתפיים והזרועות אצליח הפעם להתמיד יותר....

שוקדת על טבלת הפחמימות שקבלתי מ"קנקן התה" כחלק ממועדון THE ZONE  מנסה ללמוד אותה ועל הדרך להסב את רשימות לטבלת אקסל שתהא נוחה יותר לשימוש שוטף....

אחרי תשעה חודשי שמירה על התפריט והמשקל (לא רוצה לקרוא לזה "דיאטה") בהם ירדתי בממוצע ק"ג אחד בחודש, אני כבר "תקועה" כחודשיים (לפחות לא עולה) ונראה לי נכון לנסות את שיטת THE ZONE המומלצת על ידי "קנקן התה". אוכל לדווח בהמשך.

מהנכדים יש הרבה נחת, למרות שהם מעניקים לי בנדיבותם את כל הוירוסים שהם אוספים בגן. זו כנראה עסקת חבילה.

הגדול (שהחלטתי לכנות אותו כאן חכמוד במקום פרופסור) כבר גמול (במשך היום) ובזכותו התחילו עוד ילדים (סליחה - רק ילדות בינתיים) בגן להיגמל, וכל העסק הפך לנחמד וחיובי ומלא מוטיבציה.

הוא התחיל קצת לקנא שהשמנדוב מקבל יותר תשומת לב, עכשיו שהוא כבר יותר נוכח - זוחל (אחורה), מתהפך לכל הכיוונים וכך מתקדם לו להנאתו בבית....הוא הומה במתיקות (כן זו ממש המייה - "הו,הו" וגם "מיאו") בעת שהוא מתקשר איתנו, ומחלק חיוכים בנדיבות רבה.

החכמוד משתף פעולה עד לגבול מסויים, וכאשר זה נראה לו כבר ממש מוגזם, הוא מביע זאת על ידי הפסקת הסיפור שאני מספרת לו או המשחק שאנו משחקים באמצע, והכרזה: "אני בורח". או "לא, לא רוצה". על כך אני שואלת "לרדוף אחריך?" ואם הוא אומר "לא", אז אני מבינה שהוא כועס. "אתה כועס שאני משחקת עם השמנדוב?" אני שואלת והוא עונה בכל הכנות והתמימות "כן". 

זכותו.

עליו רק להתרגל שאני סבתא של שניהם. שאלתי אותו לפני שהם נסעו אתמול הביתה אחרי ארוחת החג "סבתא שלי מי אני?" והוא ענה בחיוך מאוזן לאוזן "חכמודי". חיבקתי אותו ושאלתי "ושל מי עוד?" והוא ענה "של סבא!".

הוא כבר התרגל לכך שהוריו הם ההורים של שניהם. זה היה קשה לו בהתחלה, במיוחד עם אמו. אבל עכשיו זה כבר מובן מאליו.

אתי ועם סבא יצא לו בדרך כלל להיות לבד, וכך הסיק כנראה שאנחנו רק שלו. גם זה ייפתר עם זמן וסבלנות....

בשבוע הבא אני מתחילה כבר את הקורס "נקודת מפנה" ומאד מתרגשת לקראת זה.

העוף בתנור קורא לי, ותיכף אתיישב לאכול צהריים.

יום שגרתי.

עריכה: וכרגיל תכניות לחוד ומציאות לחוד - איך שהתיישבתי לאכול צהריים קבלתי טלפון מבתי שהיה לה יום קשה (נפשית, עם אבחון קשה במיוחד לילד) בעבודה, היא בלי רכב ויורד גשם - אם אוכל לבוא לעזור עם הנכדים. וכמובן שטסתי לשם (סיימתי קודם לאכול אמנם) ודווקא היה כיף גדול להיות איתם, כרגיל....