יוצאת לדרך חדשה

ראשון בבקר, בעלי עדיין לא ירד למטבח - זה היום החופשי שלו והוא מנצל זאת לחטוף תנומת בקר נוספת, לאחר שכבר התעורר מוקדם, הדליק טלוויזיה, ונרדם בחזרה.....

עוד מעט יירד, נשתה קפה בגינה ונחליט איך מבלים את היום הנהדר הזה ביחד.

הצצה חטופה בלוח השנה האלקטרוני שלי (google calendar שמסתנכרן עם הלוח שבסמארטפון שלי וגם עם הלוח של האאוטלוק בלפטופ שלי...אין מנוס מהרקע שלי גם ב"פנסיה") - מראה שהשבוע הקרוב כבר התמלא בפעילויות.

הצצה בלוח של השבוע שעבר מניב מסקנה דומה. גם מי שב"חופש" בסופו של דבר עסוק מאד. 

לפני שעזבתי את העבודה, אמרה לי חברה אחת (שכבר מתאימה לצאת לפנסיה מפאת גילה אבל מסרבת בכל תוקף) שכל החברות שלה שכבר יצאו לגמלאות עסוקות בטירוף ואי אפשר בכלל לקבוע איתן מפגש מרוב הפעילויות שלהן.

חברה אחרת סיפרה לי שמאז שאמא שלה יצאה לפנסיה, היא כל הזמן מבקרת אצל רופאים.

ובכן - הכל נכון. 

בשבוע שעבר (שהיה קצר, כי מפאת החג השני של פסח התחיל רק ביום שלישי) ביליתי בקר שלם עם חברה,

עברתי ניתוח קטן אצל כירורג (להסרת ציסטה שומנית מהשכם השמאלית),

חזרתי עוד פעמיים לקופת החולים לצורך ביקורת והחלפת תחבושת,

אספתי את הנכדים מהגן וביליתי את אחר הצהריים איתם אצל בתי,

וכמובן ביקרתי בסופר, כבסתי וקיפלתי (סיפרתי כבר שאני לא מגהצת? מוסרת לגיהוץ!),

בישלתי את ארוחת ערב שבת (ארחתי את בתי ומשפחתה כרגיל, וגם את אחי וגיסתי )

והתעמלתי (למרות הניתוחון + האנטיביוטיקה שאני חייבת לקחת בעקבותיו) בקאנטרי.

אה, כן , וגם  הספקתי לסיים את הספר המצויין של רולינג "כיסא פנוי". 

עכשיו שאני חושבת על זה, הייתי יכולה לעשות את כל אלה גם לו עבדתי (פרט למפגש הבקר עם החברה)....אבל הרבה יותר בלחץ.

השבוע נראה לי עוד יותר מלא פעילויות, לפחות על הנייר. 

מחר בבקר יש לי ממוגרפיה, ואחר הצהריים תור לעיסוי. אולי בין לבין אספיק להתעמל. 

מחרתיים בבקר מפגש עם חברה (שהיתה המאמנת שלי) ואחר הצהריים אקפוץ שוב לביקורת אצל הכירורג. 

ביום רביעי אאסוף את החברה מיום שלישי שעבר ושתינו נחתום בלשכת התעסוקה ונצא להליכה על שפת הים עם או בלי ארוחת בקר. 

אולי אחר הצהריים אקפוץ לבקר את הנכדים.

ביום חמישי קבעתי לי טיפול פנים וכיוון שזה ליד מקום העבודה שלי (לשעבר), קבעתי לאכול צהריים עם החברות/חברים שלי שם. 

בין לבין שוב יהיה סופר, כביסות, בישולים.

וקריאה בספר החדש "the woman who went to bed for a year" מאת sue townsend. נראה מבטיח. 

כך בדיוק דמיינתי את החופש שלי. מהנה וללא רגע דל אבל עם המון זמן לנוח והמון בחירה. 

אז מה, שגרה זה רע? 

הוא מוכן כבר מהקיץ שעבר, אבל לבתי (ולחתני) לא היה כח להתעסק עם זה אז רק עכשיו - בחופשת הפסח - החליטו סוף סוף לגמול את הפרופסור מחיתוליו.

גם כך הוא כבר ידע להכריז "פיפי" או "קקי" בכל פעם שעמד לעשות, ואף הגדיל לעשות והיה עוצר מכל עיסוקיו, מוצא פינה בחדר וכורע בכל פעם שעשה את צרכיו בחיתול, ולאחר שסיים היה מכריז "זהו" וחוזר לעיסוקיו.

במהלך חול המועד הם הלכו יחד באופן חגיגי ובחרו סיר יפה ואדום וגם ישבנון עם סולם

ורק אז נזכרו שבעצם אין לו בכלל תחתונים.....ואולי יידחו את כל העניין בעוד כמה ימים...

אלא שהפרופסור הקטן חשב אחרת.

הוא קם בבקר שלמחרת הקניה של הסיר, הכריז שיש לו פיפי , דרש שיורידו לו את החיתול והתיישב אחר כבוד וסיפק את הסחורה.

אושר גדול היה בבית, ולקראת ביקורם אצלנו באותו הבקר רצנו לחנות הקרובה והצטיידנו ב-10 תחתונים קטנים וחמודים בשביל הפעוט...

קנינו גם סיר (כחול), והתברר שאין לו בעייה לעשות גם בו. 

למחרת הם גם התקשרו אלינו לספר בהתרגשות שהוא עשה גם קקי גדול....איזו גאווה היתה בקולו, ואיזה אושר לשמע מחמאותי הנלהבות.

רק את הישבנון הוא אינו רוצה עדיין, זה קצת מפחיד אותו. נשמע הגיוני - למי שעד היום עשה בחיתול מפנק ועוטף.

בינתיים הוא מסתפק בזריקת צעצועים שלו לתוך האסלה, כנראה כדי לבדוק תחילה מה קורה להם, לפני שיפקיר בידיה את הקקי היקר שלו.....

אז ברור שעל כל כמה הצלחות יש גם פספוס או שניים...

וברור שדי נמאס לו כל חצי שעה/שעה להוריד מכנסיים ולהתיישב, למקרה שיהיה פיפי - הלא יש לו דברים הרבה יותר מעניינים לעשות והקסם פג אחרי יום יומיים.....וכבר לא מספיק להתלהב ולשבח - עכשיו בתי גם מדי פעם מבטיחה לו מתנות קטנות....

אבל בסך הכל הוא בדרך הנכונה.....וגם הגן משתף פעולה כמובן. רק חבל שהוא היחיד בינתיים בגן בתהליך גמילה.....

כנראה שלשאר ההורים עוד אין כח להתחיל עם הסאגה הזאת.....

בבקר של ליל הסדר היינו כבר אחרי הארוח הגדול הרב משפחתי בשבת, וגם אחרי בישולים לקראת ליל הסדר בראשון.

אמנם התארחנו, אבל בניגוד לבעלי - המארחת הסכימה (ואפילו שמחה) שכל אחד מהמוזמנים יביא משהו (אחד לפחות).

אנחנו הכנו דגים (געפילטע פיש וגם חריימה), חזרת (סוף הדרך!), כבד קצוץ (עוד מישהו הכין כבד קצוץ באותו ערב - ושניהם היו מצויינים) וקינוחים (קבלנו אישור לקינוחים חלביים ....כשר לפסח אבל לא כשר משום בחינה אחרת...).

אז ביום שני בבקר היינו פנויים ולבקשתה של בתנו אספנו את הנכד הבכור לבילוי עם סבא וסבתא.

הילד רק בן שנתיים פלוס, אבל בעלי כבר מת לקחת אותו למנחת עין ורד, לראות מטוסים קטנטנים וטרקטורנים מעופפים ממריאים ונוחתים.

זה קצת עניין את הפרופסור, במיוחד אחרי שהכלי המעופף כבר יצא מטווח שמיעתו (הקטנצ'יק מאד מאד רגיש לרעש!) והוא קלט שאותו הרכב שכרגע הרעיש לידנו ממש, כבר נמצא גבוה בשמים.... אבל הלהיט של הביקור שם דווקא היה חצץ - כן, אבנים קטנות - אותן הוא הרים (בכל פעם 4 או 5 אבני חצץ) בקפידה רבה, נשא אותן למשטח הדק של בית הקפה (שם הסתתרנו מפני השמש הקופחת) ובסבלנות רבה סתם את החריצים שבין קורת עץ אחת למשניה בעזרתן. 

סבא היה קצת מתוסכל מזה אבל הבין שכדאי לחזור לשם בעוד כמה שנים ....

משם שמנו פעמינו לחוות התוכים בכפר הס. בדרך פגשנו סוס נחמד, ידידותי מאד, ששמח מאד על ליטופינו ותשומת לבנו - הפרופסור התלהב אבל גם פחד קצת......לא הסכים ללטף אותו אבל שמח מאד כאשר אנחנו ליטפנו, וגם קיבלנו ליקוקים ידידותיים מהחייה האצילית הזאת...

גם בחוות התוכים העדיף הפרופסור הקטן להימנע מרעש הציפורים המרהיבות

והעדיף להתרכז באזור השעשועים (נדנדות, מגלשות, כדור) ובפינת הליטוף...

ובאיזשהו שלב בתי התקשרה לשאול איפה אנחנו כבר, הם רוצים לתת לו צהריים ולהשכיב אותו לשנת הצהריים,

שיהיה ערני לליל הסדר, אז בזה הסתיים בקר הכיף. ברגע שהושבנו אותו בכסא שלו ברכב, מייד נשמט ראשו הצידה והוא שקע

בשינה עמוקה.....

בערב היינו מוזמנים למחותנת שלנו לליל הסדר.

יחד איתנו היו מוזמנים בתי עם חתני והילדים, ושתי גיסותיה של בתי - אחת עם החבר, והשנייה עם הבעל, הילד בן השנתיים, כרס ענקית של

חודש שמיני הריון והרבה הרבה עצבים. נראה לי שזה מה שנתן את הטון של הערב, למרות שהשתדלנו מאד לא לתת לזה לקלקל.

השמנדוב ישן מהרגע שהגענו ועד שהלכנו, והפרופסור היה בעננים כי כל מי שהוא אוהב (פרט לבני - הדוד האהוב עליו במיוחד) היה איתו שם בחדר. הוא פנה בהתרגשות מסבתא לסבתא לסבא....אושר גדול.

האוכל, שהכנתו התחלקה שווה בשווה בין כל המוזמנים, היה טעים מאד ומייצג מאד של מאכלי פסח של העדות השונות שהיו מיוצגות בסדר.

הצלחנו לקרוא את ההגדה עד ל"שולחן עורך", כולל השירים המעטים שכבר מופיעים בחלק הראשון (מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה..) תוך כדי ההשתוללות ההיפר אקטיבית של האחיין של חתני וההתעסקות הבלתי פוסקת עם האייפון של גיסו של חתני.......ובזה זה נגמר.

ברגע שהגענו לקינוח קמו אחותו של חתני ובעלה והכריזו שהספיק להם, הם הולכים הביתה - ומשום מה זה גרם לכך שלא המשכנו לקרוא, וחבל. כל השירים שבחלק השני של ההגדה, כל ה"כי לעולם חסדו" ו"ויהי בחצי הלילה" ו"חד גדיא" וכמובן "אחד מי יודע" שבהם אנחנו בדרך כלל יורדים מהפסים מרוב צחוקים אבל שרים עד הסוף.....כל זה לא היה בסדר הזה. וחבל. 

אמרתי שבשנה הבאה ננסה שוב לערוך סדר כמו שאנחנו רגילים, ובעלי אמר שאם זה תלוי בו, בשנה הבא לא נהיה בכלל בארץ....

פסח שמח