יוצאת לדרך חדשה

עוד פחות משעתיים תגיע המונית לאסוף אותנו לשדה התעופה. 

בפעם הראשונה בחיי ארזתי ברגע האחרון. עכשיו. אני לא מאמינה בעצמי שזה קרה. 

הייתי כל כך עסוקה בימים האחרונים שככה זה פשוט התגלגל. 

ברביעי בבוקר קניתי לעצמי קצת בגדים וקרוקס חדשים , ואפילו עוד הספקתי להיפגש אחרי הצהריים עם "מחברת" שעוברת עליה תקופה קשה מאד, ממש מחורבנת - אולי ארחיב על זה בהמשך אבל לא כרגע. לשמחתי יש לה מעגל תמיכה לא קטן חוץ ממני, כך שאני לא מרגישה שאני לגמרי נוטשת אותה בנסיעה הזאת. 

בערב הגיעה לכאן השכנה שתעזור לי עם הבייבי סיטר לחתולים, ל"הדרכה". 

בעצם שאלתי אם אחד מילדיה יסכים לעשות זאת, תמורת תשלום כמובן, והיא ענתה שבתה בת ה-12 התנדבה לכך, אבל בסופו של דבר הבנתי שהיא עצמה כנראה תגיע איתה - היא כנראה לא לגמרי סומכת עליה שתסתדר לבד. כך או אחרת אשלם לילדה כמובן. 

בסגנון "אמפי" כמובן שהכנתי לה דפי הסבר מפורטים הכוללים צילומים גם לגבי האוכל, גם לגבי השירותים, העציצים, האזעקה.....

החברים כמובן מלגלגים עלי קצת עם הנטייה הזאת לכתוב "נהלים" כאלה, אבל כשהכל כתוב (ומצולם) זה כל כך ברור ומקל על החיים.........

בחמישי הנכדים היו כאן כל היום - והיה כיף גדול. שיחקנו וקראנו בספר וציירנו וחכמוד אפילו שתל עציץ חדש עם סבא T

בזמן שנשמותק וסבתא אמפי ישנו סייסטה, נסעו סבא T וחכמוד למשתלה, והפכו את האסלה הישנה שלנו לעציץ 😎

א פרו פו אסלה, ביקשו ממני לצלם את האסלה החדשה כשהכל גמור: 

יצא יפה ובינתיים טפו טפו אין נזילות. וכולם מצליחים להשתמש בה בלי בעיות. והנכדים מרוצים. 

כרגע אני קוראת לנכדים את "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, שהוא אמנם לדעתי לילדים גדולים יותר, אבל בתי אמרה שמאחר שהם ראו כבר את הסרט אז לדעתה אפשר. חכמוד לגמרי נתפס לסיפור, ורק מבקש עוד פרק ועוד פרק....(עכשיו זה יחכה עד שנחזור מיפן!), ונשמותק לעיתים מקשיב ולעיתים נודד לעיסוקים אחרים - בעיקר בנייה בלגו.

בחמישי הם ראו רק דבר אחד בטלוויזיה - את הסרט "קפטן תחתונים", ש-T ישב איתם והסביר להם מה קורה ומי נגד מי והיו מלא צחוקים (יש שם מורה שקוראים לו פרופוסור poopypants - כלומר קקי-במכנסיים)...

בערב כשחתני בא לקחת את הנכדים הלכתי להתקלח ויצאנו לאכול עם "שותפנו" ו"שריתה" - והיה ממש נעים, "שריתה" לא עשתה שום בעיות עם האוכל או השתייה ולא "הסתכלה לנו בצלחת" כמו שחששתי שהיא תעשה, ובאופן כללי נראה לי שהיא הפנימה שאין מצב שהשריטות שלה בענייני אוכל תחדורנה לנו למרחב הפרטי. 

שמחתי שזרקתי לה בשיחתנו האחרונה ש"אם תמשיכי ככה אני לא יוצאת איתכם יותר לחופשות" - זה היה חצי בצחוק אבל הייתי רצינית והיא הבינה והתיישרה מייד. 

עוד דבר משמח הוא שירדתי עוד קילו, וכנראה שהתפריט הזה של DAY TWO באמת עובד.....

לא יודעת אם ואיך זה יעבוד לי ביפן....אבל החלטתי לא לעשות מזה עניין. כשאחזור מהחופשה אחזור לשגרת האוכל. לא צריך להגזים. 

ששי היה יום עמוס במיוחד. על הבוקר הייתי במספרה (כשנכנסים לשגרה של צבע אז חייבים לתחזק כל חודש!), ואז היתה אזכרה לאמא של T. נפגשנו עם אחיו, אשתו ובתם הבכורה, מלמלנו את התפילות - פטפטנו קצת ונפרדנו לדרכנו. 

קיבלנו עדכונים מבתי על היום הראשון בכיתה א' (של חכמוד) ובגן חובה (של נשמותק) - היה מרגש מאד. 

ואז בישלנו לארוחת ערב "יום הולדת" גם לנשמותק - שהגיע לגיל 5 - הוא נולד קצת אחרי שהתחלתי עם הבלוג הזה.... - וגם לאחי, ואפילו הספקנו לישון סייסטה. 

היתה ארוחה מאד טעימה ומאד מוצלחת, והבוקר אפילו הלכנו לחדר כושר.....

בקיצור, התחלנו לארוז רק אחר הצהריים. וראו זה פלא, זו לא בעייה בכלל. 

הכל ארוז ומוכן, וב"checklist" שלי כמעט הכל מסומן ב-V (כן, כן, גם לזה יש לי "נוהל").

נותר לי רק לארוז גם את המחשב הזה, את הטלפון והמטען, להפעיל מדיח, להתלבש.....זהו. 

מאד מתרגשת לקראת יפן - ארץ באמת חדשה ושונה מכל מה שהכרנו עד עכשיו.

מאחלת לנו טיסה נעימה וחופשה נהדרת. 

עדכונים בהמשך

וגם כאן

בסופו של דבר הכל עניין של מינונים.

כמה שטוב לי שהורי כאן, כמה שכיף לי עם הנכדים - בסוף אני מרגישה שדי, מספיק. 

רוצה את השקט שלי בחזרה.

ברביעי בערב בתי הביאה את חכמוד ונשמותק כבר ישנים. עזרנו לה להרים אותם ולקחת אותם מהרכב למיטות. 

כולנו ישנו טוב בלילה (למעט כמה צעקות חלום מתוך שינה של נשמותק, אבל הצלחנו להירדם בחזרה מייד).

בבוקר הם קמו במצב רוח נהדר, התפנקנו כרגיל קצת במיטה ואז קמנו והתחלנו את שיגרת הבוקר. 

T הכין להם שוקו - שכלל כמובן את הטקס של להושיב אותם על השיש, לאפשר לכל אחד מהם לבחור כוס, למלא אותה בשוקוליט בעצמם, ואז להוסיף מים וחלב.....

ומשום מה נשמותק החליט שחכמוד קיבל את הכוס שלו. 

ניסינו להסביר לו שהוא טועה, ובינתיים חכמוד כבר שתה וסיים את השוקו שלו כך שהויכוח לא היה רלוונטי. 

נשמותק נכנס לפוזת "הילד הכועס" שהוא כל כך אוהב לעשות בזמן האחרון, זה בערך ככה אבל יותר יפה ויותר חמוד: 

ואני הבנתי שאין הרבה מה לעשות.

להכין לו שוקו חדש לא היינו מוכנים, כי ההתעקשות שלו היתה מיותרת וסתמית.

להחליף ביניהם היה בלתי אפשרי כי חכמוד כבר שתה את כל השוקו שלו.

אמרתי בנחת שאני מבינה שהוא לא מאמין לנו, אבל שאין לנו הרבה מה לעשות.

אחרי דקה הוא אמר לי: "זה לא השוקו שלי, אבל לא נורא, אני אשתה את השוקו של חכמוד" ובכך הוריד את עצמו מהעץ אליו עלה, והכל בא על מקומו בשלום. 

אחרי השוקו נסענו איתם לסופר. כדי לחסוך זמן התפצלנו, כל אחד מאיתנו לקח עגלה (עם ילד) וכך תקתקנו מהר את הקניות, תוך כדי שאנחנו נפגשים זה עם זה מדי פעם במעברים. כמובן ש-T קנה להם גם מתנות (יש בסופר הזה כל מיני צעצועים וכלי כתיבה ודברים די נחמדים). 

בבית הגשנו להם ארוחת בוקר, ואפשר לומר שמרגע זה ואילך הם פחות או יותר לא הפסיקו לאכול. אחרי הארוחה (שכללה לחמניה עם קוטג' ומלפפונים), הם אכלו גם יוגורט, ואחרי כן גם מילקי. וכשהורי הגיעו (כן, הם הגיעו במונית, הייתי מאד גאה בהם) הגשתי ענבים והם אכלו גם מהענבים. 

כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים הם לא היו רעבים, אבל קצת אחרי כן פתאום כן בא להם לאכול מהפסטה ברוטב בולונייז, ומהמרק הצח עם האטריות.....

וכשבאיזשהו שלב עליתי לנוח קצת (אחרי שהורי נסעו) והם נשארו עם T בסלון, הוא גם הגיש להם לבקשתם עוד מרק, וגם גלידה. 

לא היה להם מצב רוח למשחקים כל כך, למרות שכן שיחקנו בקופים הנופלים, וחכמוד ממש הצטיין בשליפת המקלות בלי להפיל כמעט קופים. אמא שלי הגיעה שנייה ואני הפסדתי.

זה היה יום של סרטים וספרים. 

בהתחלה הם ראו בפעם המי יודע כמה בייבי בוס (באנגלית) - אגב ממליצה בחום. 

אחר כך עשינו מרתון של "פטר והזאב" - קודם קראנו בספר (ועשינו את קולות המוסיקה השונים בעצמנו)

אחר כך שמענו את הדיסק בעברית, ולבסוף צפינו בסרט DVD בגרסה קצת הזויה (גרמנית, נדמה לי) שהם מצאו בתחתית המגירה בסלון....

האמת שחשבתי לקחת רעיון מקורדליה ולהמחיז איתם את הסיפור ולצלם את זה בוידאו....אבל מידת הסבלנות שהיתה להם ביום חמישי היתה כזו שהחלטתי לגנוז את הרעיון הזה ליום אחר. 

אחר כך הם צפו בפיטר פן - אמנם בסרט המקורי של דיסני אבל בגירסה יפנית שהביאה פעם כלתי. מסתבר שכאשר מכירים את הסיפור ואוהבים אותו, לא ממש משנה אם מבינים את השפה או לא. 

בסוף הקראתי להם כמה סיפורים (בעיקר של ג'וליה דונלדסון) בזה אחר זה......וקצת לפני שחתני הגיע לקחת אותם (בסביבות שש בערב) התחלתי את "הסיפור שלא נגמר" מאת מיכאל אנדה, 

שלדעתי מתאים לילדים גדולים יותר, אבל בתי אמרה שהם כבר ראו את הסרט ומאד אהבו אותו, אז החלטתי לנסות. ממילא זה יהיה בהמשכים...........

אחרי שהם הלכו וגם התקלחתי והחלפתי בגדים, פתאום בבת אחת הרגשתי שאני עצבנית. 

כנראה שבכל זאת כל השבוע הזה התיש אותי, היום הזה היה יום ארוך במיוחד - בדרך כלל בתי אוספת אותם בשלוש, אבל בימי חמישי היא עובדת עד מאוחר ולכן חתני הגיע כשסיים את העבודה - והביקור של הורי, עד כמה ששמחתי שהם הגיעו, היה קצת מעצבן. 

אמא שלי היתה על קוצים ללכת מרגע שהם הגיעו. בדיעבד התברר שאחי אמר שיאסוף אותם ממני כשיסיים לעבוד, אם הם עדיין יהיו אצלי, והיה לה כל כך חשוב ללכת לפני שהוא מסיים, כדי לא להטריח אותו, שהיא לא הצליחה ליהנות מהביקור עם הנינים בכלל. 

אבא שלי לא הצליח לזרום עם העבודה שהנינים רוצים בעיקר לראות סרטים ולשמוע סיפורים, הוא תכנן לשחק איתם משחקי קופסא או קלפים או לבנות בלגו, ומה לעשות שהם לא היו במצב רוח לכך באותו היום? 

בקיצור מצאתי את עצמי לא רגועה בשמונה בערב, בעוד T מספר לי משהו על העבודה שלו.....והרגשתי שאני עומדת להתפרץ.

כשסיים משפט, אמרתי לו פתאום, "אני מרגישה שאני עצבנית, אולי נלך לים?" והוא מייד קלט אותי והסכים. 

יצאנו בלי לתכנן כל כך לאן, ומצאנו את עצמנו בחוף הרצליה. 

בלי להזמין מקום מראש הצלחנו למצוא שולחן ב"ים 7" בחוץ, בדשא, מול היום. זה כל מה שרציתי. לשבת מול הים, לאכול משהו, לשתות משהו, להרגע.

בלי לתכנן, כך בעצם חגגנו את יום הנישואים שלנו.

נרגעתי. 

חזרנו הביתה.

ששי עבר עלינו ברוגע, וגם היינו מוזמנים לאחי וגיסתי בערב אז אפילו לא בישלנו. 

גם היום היה שקט ושגרתי. חדר כושר בבוקר וישיבה בצל בקאנטרי עם חברים, ארוחת צהריים לבד בבית וסייסטה כמו שצריך אחריה......

בתי וחתני עם הנכדים טסו לקוס הבוקר, וכבר הודיעו שהגיעו והמלון נהדר.......

מצפה לשבוע רגוע ונעים. 

וגם כאן

היום יום הנישואים ה-38 שלנו. 

42 שנים אנחנו ביחד, מתוכן 38 נשואים. חתיכת פז"מ. 

בבוקר שנינו שכחנו מזה לגמרי. באיזשהו שלב שמתי לב לתאריך, ירדתי לחדר העבודה שם T היה שקוע במחשב, ואמרתי לו: "תעצור הכל" והוא הרים את עיניו, לא מבין. "מזל טוב" חייכתי אליו, והוא צחק "תעצור הכל, לא הבנתי מה קרה. היום ה-16? שכחתי לגמרי". כן, גם אני שכחתי. 

התחבקנו, צחקנו, וזהו. 

כבר שנים שאנחנו לא עושים עניין גדול מיום הנישואים. אבל תמיד מתישהו במהלך היום נזכרים לציין אותו. 

אתמול הנכדים היו כאן, באו בשני בערב וישנו כאן. 

הם הגיעו מאוחר יחסית, כבר אחרי ארוחת ערב, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לספר להם סיפור לפני השינה.

"אתם  עייפים?" שאלתי שבאיזשהו שלב, כשחכמוד ביקש עוד פרק ועוד פרק בספר הנוכחי ("הסיפור המושלם" מאת אלדד אילני). 

"מה פתאום?" אמר נשמותק. "אני לא עייף". שאלנו אותו אם גם כשהוא נרדם הוא לא עייף. "לא" הוא אמר בהחלטיות. "אני גם אף פעם לא נרדם". צחקנו,  והזכרנו לו שתמיד בסוף הוא נרדם בסלון על הספה, והוא ענה "אני לא אירדם. אני אף פעם לא נרדם" ותוך שניות הוא נחר לי על הברכיים, בזמן שהשלמתי עוד פרק בסיפור. 

חכמוד הסכים לשמור את הפרק האחרון של הספר לבוקר, לקחנו את שניהם למיטות (בחדר השינה שלנו), ואחרי כמה חיבוקים ירדנו לסלון. 

בבוקר נשמותק התעורר ראשון בסביבות רבע לשבע "סבתא אני רואה שכבר בוקר" ובא למיטה שלנו. חכמוד חלם חלום רע והתעורר ביבבות. באתי לחבק אותו ושאלתי מה חלם, והוא סיפר שבחלום הוא לקח את מכונית הלגו שקניתי לו לגן, ואיבד אותה. חיבקתי אותו עוד קצת ואמרתי לו שעכשיו הוא יכול להיות בטוח שזה רק חלום, כי הוא כבר לא ילך עוד לגן לעולם, כי הוא מתחיל כיתה א', והוא צחק. 

התחלנו את הבוקר עם שוקו ודגני בוקר (לא בריא אבל אצל סבתא לפעמים מתפנקים....זה בסדר) מול הסרט "בייבי בוס" בפעם המי יודע כמה. במקביל חכמוד ביקש לסיים את הסיפור. אני לא יודעת מה דעתי על הספר הזה, אם אני ממליצה עליו בכלל או לא. את אלדד אילני אני בכלל מכירה מתחומים אחרים, נראה לי שזה ספרו היחיד או לפחות הראשון. אבל חכמוד נתפס לסיפור, וזה כבר אומר משהו. את "צ'יפופו באנגליה" לא סיימנו בסוף, כנראה שזה בכל זאת לא לגיל שלו. 

אחרי הסרט הם נהגו קצת על המכונית ש-T קנה לחכמוד כשהיה פעוט.

לקח זמן עד שהם העזו לנהוג בה לבד, ועכשיו כשהם כבר גדולים ומיומנים, עוד מעט הם כבר יהיו גדולים מדי בשבילה. 

נהניתי לראות איך הם למדו לעצור, לתמרן, לנסוע אחורה ולתקן את זווית הסיבוב ואז להמשיך קדימה....מבחינתי הם התחילו ללמוד נהיגה כבר עכשיו. 

אחרי כן נסענו לבריכה. היה מאד מרענן במים הקרירים, והקפדנו גם להיות בחלק המוצל של הבריכה. עשינו הפסקות רק כדי לאכול משהו או ללכת לשירותים, ןחזרנו משם בדיוק בזמן, קצת לפני שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה.

האמת שהייתי כל כך עייפה, שעליתי לישון עוד לפני שהיא עזבה איתם. הייתי גמורה, ולשם שינוי T גם כיבד את השינה שלי. אמנם הרגשתי כאשר הצטרף אלי למנוחה קצרה, אבל בכלל לא שמתי לב מתי קם ויצא מן החדר. ישנתי כמעט שעתיים. 

בערב אספנו את הורי מאצל אחי ונסענו להצגה בקאמרי. "רישיון לחיים". זוהי הצגה קצרה, מורכבת מסצינות קצרות. מישהו הגדיר זאת "על השואה, אבל עם הומור". בכוונה לא קראתי את הביקורות לפני שצפיתי במחזה. וטוב עשיתי. כי זה היה מקלקל לי. לא אומר "רוצו לראות" אבל אני שמחה שהלכנו למחזה הזה. והמשחק של שלוש הנשים (מרים זוהר האגדית, אודיה קורן ושרה פון שוורצע) היה טוב מאד לטעמי. האולם עצמו (קאמרי 3) מתחת לכל ביקורת. רק הכסאות המצ'וקמקים האלה היו חסרים לי, אחרי כמה ימים של "קייטנת סבתא" שגם ככה שיבשו את הגב שלי.................

היום אימנתי בבוקר ועוד מעט אאסוף את העוזרת. יום שקט יחסית, ובערב שוב יגיעו הנכדים. 

באיזשהו שלב הבנתי שהסבתא השנייה רצתה לקחת אותם מחר, אבל בדיוק אז היא חלתה בדלקת שקדים חמורה.....וכך יצא שכל השבוע הזה הם אצלי. לא נורא, אני נהנית מהמתוקים שלי. 

אני מנסה לשכנע את הורי שיקפצו לשעתיים במהלך היום (במונית, או שאחי יקפיץ אותם) אבל בינתיים לא הולך לי. 

נראה.

בגזרת החתולים שקט. הבוקר החלפתי להם את החול בארגז - אחרי שבעה ימים מלאים - ונראה שהם חיו עם זה בשלום. אולי סוף סוף פצחנו בשיגרה חדשה....ואולי סוף סוף סיימתי עם הסיפור הזה. 

וגם כאן