יוצאת לדרך חדשה

כמו תמיד לאחר מחצית הביקור שלהם בארץ, עברו הורי אתמול להתגורר אצל אחי.

אמא שלי סופרת את הימים ביומן בדיוק, כך שהאירוח שלהם יהיה תמיד שווה בשווה.

לא תמיד ברור אם היא חושבת לא לקפח אף אחד או להיפך, לחלק באופן שווה את הטירחה. כן, אמא שלי בטוחה שהיא מפריעה.

והאמת שההיפך הוא הנכון, לפחות מבחינת ההתארחות עצמה.

כשהם כאן המדיח מרוקן את עצמו וכך גם הכיור, פח הזבל ואפילו סלי הכביסה.

במהלך היום הם לא רובצים איתנו בסלון כל הזמן, הם גם מבלים זמן בחדרם עם ספר (סידרנו להם גם טלוויזיה משלהם עם קופסת קודי משלהם, שאבא שלי הצליח כמובן לקלקל קצת והיא יצאה עליו על זה), יוצאים להליכות שלהם (בעיקר בבוקר מוקדם, לפני שאנחנו בכלל קמים), מארגנים לעצמם את הארוחות לבד (כי פרט לארוחות משפחתיות השעות שלהם שונות לגמרי משלנו) באופן כללי הם אורחים נוחים ולא מורגשים.

אבל זהו, נגמר, הם עברו לאחי, ואמנם נמשיך להיפגש פה ושם אבל זה לא אותו הדבר כמו כשהם חיים כאן.

אתמול היתה כאן ארוחת ערב משפחתית גדולה - אחי היה עם המשפחה וגם בתי עם המשפחה...שניים עשר איש מסביב לשולחן עמוס כל טוב. אני השתתפתי יותר מהרגיל בהכנת הארוחה, וכולם מאד נהנו. כרגיל.

בחמישי נסעתי עם הורי לאסוף את חכמוד מבית הספר ואת נשמותק מהגן - ובעצם הסתיימו הקייטנות שלהם וממחר הם יהיו כאן חלק מהזמן, ובבית עם בתי חלק מהזמן.

חכמוד היה מצוברח קצת ביום חמישי - והאמת שגם בששי - וכל הזמן ביקש דברים שאי אפשר, אבל נשמותק היה במיטבו, לא הפסיק לחייך ולפטפט ולחבק את אמא שלי בעיקר, וגם אותי, ועשה לכולם מצב רוח טוב.

באיזשהו שלב בבית של בתי התפצלנו, אני ואמא שלי נשארנו בסלון עם חכמוד, בהתחלה קראתי לו סיפור (שלא עניין את נשמותק) ואחר כך הוא הדליק טלוויזיה והתחיל לצפות.

נשמותק הלך עם אבא שלי לחדר המשחקים, שם גם הם קראו סיפור ואחר כך הדליקו טלוויזיה (וראו משהו אחר).

היה כיף לראות אותם נהנים עם הסבים-רבים.

ככה באחד על אחד הם זכו להכיר זה את זה, והורי התמוגגו מהשיחות איתם, מההברקות שלהם, בעיקר מהמתיקות שלהם.

אתמול התחילה כאן  "קייטנת סבתא" - הם הגיעו כבר במוצ"ש למעשה, לישון כאן. היה כיף מאד. הם מאד מתוקים, מאד נוחים, מאד כיף לבלות איתם ולעשות איתם כל מיני דברים, ואנחנו גם מקבלים מהם כל כך הרבה אהבה.....שזה שווה אפילו את כאבי הגב שתמיד יש לי אחרי בילוי ממושך איתם - לא כי אני מרימה אותם חלילה, זה כבר לא קורה, אבל לשבת איתם על הריצפה לבנות בלגו, למשל....גומר לי את הגב.

הערב הם שוב יגיעו ויהיו כאן כל היום מחר, וגם בחמישי.

בשלישי בערב אנחנו הולכים עם הורי להצגה בקאמרי.

וזהו עד השבוע האחרון של אוגוסט, בעצם.

כי הורי טסים הביתה ב-22, בתי עם המשפחה טסים לשבוע לקוס, ויהיה לנו קצת שקט כאן.

דווקא מצפה לזה. עם כל הכיף של הורי והנכדים - שמחה תמיד לחזור לאיזשהו שקט עם עצמי. עם T.

אז מאחלת לעצמי ליהנות כרגע ממה שיש, ואז ליהנות אחרי כן כשזה כבר יהיה מאחורי. 😊😊

וגם כאן

הימים המשפחתיים שלנו חולפים די בנעימים.

הורי הרבה יותר פעילים כאן מאשר בבית, מעצם העובדה שהם נפגשים כמעט יום יום עם בני משפחה או חברים - מה שלא קורה בכלל בבית.

שלשום היינו אצל בתי כולנו יחד לארוחת ערב. הורי מאד נהנו גם מהנינים המתוקים שלהם וגם מהאירוח הנהדר של נכדתם ובעלה, וגם אנחנו כרגיל התמוגגנו. 

אתמול נפגשנו עם אחי וגיסתי במסעדה בצהריים.

היום דווקא יום שקט. 

לפני הצהריים אימנתי, ובין לבין עבדתי על אלבום התמונות השנתי שאני תמיד מכינה לנכדים כל קיץ. היום השלמתי אותו ושלחתי להדפסה. פרט לעמוד אחד, שאני לא בטוחה לגבי האיכות שלו, אני בסך הכל מאד מרוצה מהאלבום. אני מדפיסה דרך "לופה", וכך הצטברו לי כבר חמישה ספרים (הששי בדרך) שמתעדים את הנכדים מהרגע שחכמוד נולד. 

היום כבר לא מדפיסים תמונות כמעט, יש אנשים שהכל אצלם בטלפון בכלל, ואחרים מחזיקים על המחשב או בענן. גם אני, אבל אני גם אוהבת לדפדף באלבומים של ממש. אז אני לא מדביקה תמונות כמו פעם, אבל אני מדפיסה אותם כמו ספר וזה תמיד בהישג יד. 

בקבוצת ה-WHATSAPP של המנטורינג (לשעבר) הועלתה שאלה אם בא לנו להתאחד שוב ולחזור לשיגרה של מנטורינג. האמת שאני מתלבטת.

מתלבטת לגבי מנטורינג בכלל, ולגבי החזרה לאותו מנטור/מאמן בפרט. 

מצד אחד כל עוד אני מאמנת חשוב שגם אקבל ליווי והדרכה, בדומה לפסיכולוגים. 

במקרים מיוחדים אני עושה זאת אחד על אחד, אבל העבודה בקבוצה יש לה ערך מוסף - כשהקבוצה טובה - ונראה לי שארצה לחזור לזה.

אני הרי גם מתלבטת עדיין לגבי החזרה להתאמן בעצמי. בכל מקרה זה לא רלוונטי עד אחרי החגים אז עוד יש לי זמן להתלבט.

הגיעה גם הזמנה לקורס חדש, שנתי (פעם בחודש) לבוגרי אימושיין (גם מאמנים וגם אנשים שעשו רק את תכנית "נקודת מפנה") ולמרות שאפסיד את השיעור הראשון (נהיה ביפן בספטמבר) ביקשתי להירשם. בא לי להתעדכן ב"סאטיה", ללמוד עוד קצת, להתעמק עוד קצת, להתרענן. 

עם הדיאטה הולך לי מצוין בינתיים, אני מצליחה להיצמד להנחיות התזונתיות בלי להיות רעבה, בלי להימנע מהמאכלים שאני אוהבת, תוך שמירה על מסגרת הקלוריות היומית ואפילו ירדתי קצת כבר. 

אז מחר אבלה שוב עם הורי עם חכמוד ונשמותק, מחרתיים כולם יבואו שוב לארוחת ששי ערב כאן, ואז הורי יעברו לגור אצל אחי ליתרת השהות שלהם בארץ.

בשבוע הבא הנכדים שלי בחופש אז תהיה כאן "קייטנת סבתא", ואחרי כן הם טסים לשבוע לאי קוס (כן, קוס, נראה שהמלון בו הזמינו את החופשה תקין ועומד על תילו). 

נותר לנו להשלים את תכנון החופשה ביפן - המסלול כבר פחות או יותר מוכן, כרטיסי טיסה יש וגם ה-japan rail (עליו למדתי מאיגנציוס היקר) ....הגיע הזמן להזמין מלונות....

בגזרת החתולים אני מתלבטת אם להחליף את החול בארגז הפשוט כל 5 ימים או שזה יחזיק שבוע.....(המון התלבטות יש בפוסט הזה). אני תוהה אם להקדים תרופה למכה ולהחליף כבר, או לחכות עוד יומיים ולראות אם החתולה תסתפק בזה או ששוב תביע את מחאתה....

המשך שבוע טוב (עוד מעט סוף שבוע)........

וגם כאן

נגמרה שנת הלימודים ובגנים החלה קיטנה (שזה בעצם הצהרון לאורך כל היום), והסתיימו כל החוגים. כמעט. 

וכיון שאין חוג כדורגל לחכמוד, החלטתי לאסוף אותם מהגן ביום חמישי ולקחת אותם לבריכה. בתי ארגנה להם בתיקי הגן את בגדי הים, משקפת ומגבת.

כשבאתי לגנים וסיפרתי להם את התכנית הם קפצו משימחה. 

"הולכים ישר לבריכה, סבתא?" שאל חכמוד בהתרגשות "לא עוברים אפילו בבית?" ושמח מאד כשעניתי בחיוב. 

בדרך לשם הם רקמו ביניהם תכנית כיצד יצילו בבריכה את החבר הדמיוני שלהם שנלכד על ידי ה"רעים". חלוקת התפקידים ביניהם נקבעה מראש - נשמותק יצלול למים ויציל את הילד, וחכמוד יילחם ברעים ויהרוג את כולם. 

הגענו ומייד לקחתי אותם למלתחות הילדים להחליף לבגדי הים. פתרון גאוני למצבים כאלה, בהם אישה מגיעה עם שני בנים שכבר עברו את גיל 3 ולא ניתן להכניס אותם למלתחת הנשים. יצאנו מייד לכיוון הבריכה הגדולה, הנחנו את התיקים על כסאות הנוח, עזרתי להם להרכיב את המשקפות שלהם ומייד נכנסנו למים. 

אחרי שסיימו בהצלחה את הצלת החבר הדימיוני התחלנו לשחק תופסת במים, כאשר לפעמים הם מנסים לתפוס אותי ולפעמים אני רודפת אחריהם. חכמוד כבר ממש שוחה וצולל, וכל הזמן הדגים לי כיצד הוא עושה גלגול קדימה או אחורה או מנסה עמידת ידיים במים, ונשמותק עדיין לא ממש מעז להרים את רגליו (נשארנו ברדודים) אבל כן צולל עם הראש במים. 

לעיתים היה מאתגר לראות את שניהם בו זמנית, ולא העזתי להסיר מהם את עיני לשנייה (למרות שהיו גם מצילים), אבל בסך הכל היה מהנה והם התנהגו למופת. 

באיזשהו שלב התעייפתי וגם נהיה לי קר (כבר היינו כמעט שעה במים, השמש הסתתרה מאחורי העננים, כבר היה חמש וחצי), והם הסכימו לצאת וכמובן ביקשו ארטיק. 

יצאתי ראשונה כדי להביא להם מגבות, והלכנו לכיוון המזנון. 

חכמוד מייד בחר במנגנום לבן, ונשמותק כמובן היה חייב להתלבט. "אני מתלבט כאן, סבתא" הוא קרא לי אל השלט שפירט סוגי ארטיקים וגלידות שונים. "מה כדאי לי, סבתא, את זה (שוקובו) או את זה (קסטה)?" 

"שניהם טובים, נשמותק, שניהם טעימים מאד" לא הקלתי עליו.

הוא התחיל עם ה"אן-דן-דינו" שלו, באורך הגלות, אבל המוכר היה סבלני וגם לא היה תור של אנשים שילחיצו אותו.

הפור נפל על קסטה, וחכמוד ביקש גם פרעצל 

וכמובן שגם נשמותק רצה כמוהו......

אני הזמנתי לי אייס קפה, למרות שזה מלא סוכר. בא לי, כמו שאומרים הילדים.

ישבנו שם ליד שולחן סמוך למזנון, והם אכלו בשקט ושקעו בהרהורים.

קוריוז קטן:

לידינו ישבה אמא עם שני ילדים, בן ובת. אין לי מושג בני כמה הם היו. הם היו גבוהים לפחות כמו חכמוד ונשמותק אבל משהו בפנים שלהם ובהתנהגות שלהם גרם לי לחשוב שהם צעירים יותר. 

האם קנתה להם צ'יפס, והם התפשטו לגמרי והתחילו לאכול. 

הילדה הלבישה על עצמה מן פונצ'ו-מגבת שכזה, אבל שחלקו הקדמי קצר יותר מהאחורי. בקיצור - ניתן היה בבירור לראות שהיא עירומה לגמרי. הילד לא טרח ללבוש דבר. הוא הסתובב לו עירום, ושמתי לב שזה בולט לי כי זה מאד יוצא דופן בארץ.

בעוד שבארצות אחרות, בעיקר באירופה, ילדים עד גיל די מבוגר (לפחות בית הספר היסודי) מסתובבים בחופשיות בעירום מלא, בארץ כבר לתינוקות מלבישים בגד ים. 

ראיתי איך אנשים עוברים לידם והמבט שלהם מתעכב. ראיתי שילדים שמים לב ונועצים עיניים.

היה איזה רגע שהבן ניגש אלינו, ושאל את חכמוד איך קוראים לארטיק שהוא אוכל. וראיתי שחכמוד ממש נבוך. 

הוא התקשה לומר את שם הארטיק, ואני עניתי לילד במקומו. הוא לא דיבר על זה אחר כך ולא שאל אותי, למשל, מדוע הילד הסתובב לו עירום לגמרי. אבל ראיתי שזה מוזר לו. 

אחר כך הלכנו לבריכה ה"בינונית" שבה גם שתי מגלשות מים. 

חכמוד ונשמותק התחילו במרתון של התגלשויות, פעם בכחולה ופעם באדומה, נהנים מכל רגע, ולמרבה הפלא לא התעייפו כלל. 

מטבע הדברים, היו שם שני מצילים. האחד ישב למעלה וניטר את סדר הגלישה, לוודא שאף ילד לא יגלוש או ינחת על אף ילד אחר. השני ישב למטה, לוודא שכל ילד שכבר נחת בבריכה, יפנה אותה מהר כדי שהגולש הבא לא ינחת עליו. הוא גם הנחה כל ילד לצאת מהבריכה בצד שקרוב למגלשה ממנה הגיע. 

נשמותק, בהלך רוחו הנוכחי, לא שעה להוראות המצילים, נשאר במים להשתכשך גם אחרי שסיים לגלוש, וכאשר כבר התקדם לשפת הבריכה כדי לצאת, עשה זאת בכיוון הלא נכון. המציל העיר לו כמה וכמה פעמים, וגם אני, והוא המשיך בשלו.

באחת הפעמים, כאשר המציל ממש גער בו לצאת כבר מהמים, הפנה אליו נשמותק את פניו המתוקות ואמר לו "אני מחליט עלי", בקול שגרם למציל להתאמץ מאד שלא לפרוץ בצחוק. הוא הצליח להתאפק, הרצין מאד את פניו, והזהיר את נשמותק שאם הוא לא ישמע בקולו, הוא ייאלץ לצאת מהבריכה ולשבת ליד סבתא. הפעם הזו המסר נקלט.

הם המשיכו להשתעשע במגלשות עד שקיבלתי הודעה מחתני שהוא בדרך לאסוף אותם, ובאורח פלא הם התרצו מייד, באו איתי למלתחת הילדים והחליפו בגדים בלי להשתהות יתר על המידה.

בתי וחתני התפלאו איך לקחתי על עצמי לקחת את שניהם לבריכה לבד בלי עזרה, אבל האמת היא שזה היה תענוג.

וגם כאן