יוצאת לדרך חדשה

לא יודעת איך ולמה אבל יצא לי שבוע ממש עמוס. 

אפילו סוף השבוע היה עמוס.

בסוף לא היתה לי בעייה בשיניים, היתה לי כוויה בחניכיים. יש לי חניכיים כל כך רגישות, שמספיק שטעמתי או לגמתי משהו חם מאד (או חריף מאד) אני חוטפת כוויה. בינתיים זה עבר.

בחמישי אספתי את הנכדים מהגן ולקחתי את חכמוד לאימון הכדורגל האחרון לעונה. נשמותק הלך לחבר, כך שהיינו לבד רק חכמוד ואני. והוא היה חכם וחמוד כרגיל.

דווקא נשמותק עובר עכשיו "תקופה". בודק גבולות, כועס על כל דבר, מתעקש. 

בתי טוענת שזה היה צפוי להגיע בגיל ארבע (על משקל ה-TERRIBLE TWO'S היא קוראת לזה THE FUCKING FOUR'S) ושזה פשוט התעכב מעט (הוא יהיה בן חמש בחודש הבא). אני רואה שקשה לה עם זה אבל היא מנסה לשרוד. 

אני בינתיים מתמודדת עם זה לא רע, נקווה שהמצב לא יחמיר. 

בששי הם באו לאכול כאן ארבעתם, וכמובן שכאשר הגיע הזמן ללכת, הנכדים ביקשו להישאר לישון. לנו זה ממש לא מפריע, להיפך. הם חמודים ביותר, וממילא יוצא שרוב הזמן הם ישנים, ובבוקר אנחנו מקפיצים אותם הביתה לפני שאנחנו הולכים להתאמן בחדר כושר. 

אמנם באותו לילה הם העירו אותנו כמה וכמה פעמים - נשמותק נפל באיזשהו שלב מהמיטה (על הכריות הרכות שהכנו מבעוד מועד למרגלות המיטה) ובפעם אחרת הוא איבד את השמיכה שלו וביקש שאכסה אותו, ועוד כמה פעמים דיבר מתוך שינה. 

בנוסף היו לי עוד כמה התעוררויות - צריכה לזכור לא לאכול אבטיח ממש לפני השינה!😉

אז בשבת בבוקר אחרי ארוחת בוקר (שחכמוד אכל יפה, אבל נשמותק טען ש"הכל מגעיל", כיאה לתקופה שהוא עובר כרגע, לא לקחנו את זה קשה מדי) הקפצנו אותם הביתה והלכנו לקאנטרי. היה אימון מצוין ואחריו ישבנו בדשא עם החבר'ה הרגילים, אבל היה די חם. ברחנו משם די מוקדם. 😡

אחר הצהריים בתי וחתני ערכו לנשמותק מסיבת יום הולדת מוקדמת (כי מי יבוא ליום הולדת בסוף אוגוסט???) באיזו גינה נחמדה מאד בהרצליה הצעירה, יחד עם עוד חבר. היתה הפעלה בסגנון של אבירים, מכשפים ושכירי חרב - לי זה לא נראה מתאים לגיל הזה אבל הילדים דווקא נהנו מאד. אנחנו המבוגרים די סבלנו, כי למרות הצל הנהדר שהיה שם, החום ובעיקר הלחות, היו בלתי נסבלים. 

בערב היינו מוזמנים לביוכימיה ולמהנדס, יחד עם עוד זוג חברים שלהם שכבר הפכו קצת גם לחברים שלנו. כולנו כבר סבים וסבתות, והיה מעניין (וגם משעשע) לשמוע על "סגנונות" הסבתאוּת/סבאוּת השונים. זוג החברים-של-החברים, האישה בעיקר, ממש מטפלת בנכדות שלה באופן יום יומי ושוטף, למרות שהיא עדיין עובדת במשרה מלאה בעצמה. בשש וחצי בבוקר היא מגיעה לדירתה של הבת, שהיא ובעלה רופאים שעכשיו מסיימים התמחות, מסיימת לארגן את הבנות ליציאה ומפזרת אותן בגנים. אחרי הצהריים היא שוב שומרת עליהן, ולפעמים גם בערב/לילה. 

כל זה יפה וטוב, אלא שעכשיו הזוג הצעיר התקבלו לתת התמחות בארצות הברית, ונוסעים כנראה לשנתיים, ובלי להתבלבל הבת שאלה את ההורים אם הם מוכנים לנסוע לגור לידם כדי להמשיך לטפל בילדים.

נשארתי עם הפה פעור. 😲 שני ההורים (סבים) עדיין עובדים. יש להם כאן חיים, בית, חיי חברה, עיסוקים נוספים (למרות השעות הרבות שהם מקדישים לנכדות). אין להם בכלל מה לעשות שם, בארה"ב. אני כבר לא מדברת על הסיכוי הדל שלהם לקבל ויזת שהייה. מה הילדה (לא ילדה! בת 35!) חושבת לעצמה בדיוק????? 

אז הבעל לא פסל את זה על הסף (!?), והאשה ממש לא רוצה אבל משום מה חשה בצורך להסביר ולתרץ את עצמה....מוזר. מוזר ביותר. 

בראשון בערב שוב ארחנו כאן, את מנהל הנכסים שלנו בארה"ב ואת אשתו שהגיעו ארצה לחופשה משפחתית. T הכין סעודה לתפארת, אני כמובן עזרתי עם ההכנות ושטיפת הכלים,  והיה ממש נחמד. 

בשני לא היו לי אימונים בבוקר, אז נפגשתי עם מ', שמצב הרגל שלה הולך ומשתפר. אחרי הצהריים שוב ביקרתי אצל בתי והנכדים, כי היה לי תור לרופא (מעקב גסטרו) קרוב לבית שלהם. הלכתי איתם לחוג שחייה, חזרתי איתם הביתה ועזרתי עם המקלחת וארוחת הערב. 

אתמול בבוקר היה לי טיפול פנים, ואחרי הצהריים עשיתי שיחת הכנה (CLEARWAY) לכלתי לקראת הביקור הקרוב שלה אצל אחותה בגרמניה. 

היחסים שם במשפחה שלה, גם מול אחותה וגם מול הוריה (שחיים בארץ) מאד מורכבים. היא אוהבת אותם אהבת נפש, אבל מצליחה בכל שיחה ובכל מפגש מחדש להתעצבן ולהפגע מהם. לפני שנתיים היא עשתה CLEARWAY לקראת הביקור שלה ושל בני בארץ, והיא ראתה שזה מאד מאד עזר. לכן הפעם, כשהצעתי לה להתכונן למפגש עם אחותה - בכל זאת היא תהיה אצלם כמעט שבוע שלם - היא מייד הסכימה, ובאמת זו היתה שיחה ממש טובה.

 אין כמו CLEARWAY להבהיר לעצמך איך אתה בעצם מרגיש לקראת המפגש/שיחה/ראיון עבודה/מבחן/נסיעה/מה שזה לא יהיה, מה המטרות שלך, מה הדאגות שלך, מי אתה רוצה להיות (ברמה ההווייתית), מה יפיל אותך מההוויות שבחרת ואיזה כלים יש לך כדי לחזור להוויות האלה? 

היא כבר מתכננת שאעשה לך שיחת הכנה גם לקראת הביקור של הוריה אצלם בארה"ב בעוד כמה שבועות. 

היום, פרט לאימונים, בעיקר התעסקתי עם המחשב הזה. הדיסק הלך - סתם ככה באמצע החיים! המחשב קפא, ולא עזר שאתחלתי אותו שוב ושוב, ה-WINDOWS סירב לעלות. למזלי יש כאן ביישוב טכנאי ממש בסדר, והוא הצליח לסדר לי את זה עוד היום. הוא אפילו הצליח להציל תיקיה אחת שטרם הספקתי לגבות על הענן......

אז עכשיו יש לי מחשב כמו חדש.....יש רק בעייה אחת (אני לא מצליחה להתחבר למדפסת שמחוברת למחשב של T)....מקווה שזה ייפתר בהקדם.

בעוד כמה ימים אנחנו טסים לשווייץ לפגוש את בני וכלתי. היא כבר בדרך לאחותה בגרמניה עכשיו, והוא היה עכשיו שלושה ימים בלונדון - והופיע אתמול בערב במועדון ג'אז ברובע הסוהו (שהוא גם פיצריה....לך תבין). היה מאד מוצלח וכל המשפחה הלונדונית שלנו באה להופעה. 

בימים האלה הוא התארח אצל בת הדודה ל', ואמר שהם כל כך מתוקים וגרמו לו להרגיש כל כך טוב, שהוא ממש ממש מרוצה מהביקור הזה. וכמובן שגם הם מרוצים. מאד. עכשיו הוא כבר בדרך לפריז, יש להם שם הקלטה....ועוד כמה ימים הם ימשיכו לשווייץ. ממש TOUR מוסיקלי....

היום קיבלתי פתאום הודעת וואטסאפ מהמאמן שלי. סתם שאל מה שלומי. זה היה נחמד לשמוע ממנו. איכשהו לא נראה לי שאחזור להתאמן אצלו, לא יודעת למה. הוא היה מצוין. והיתה ביננו כימיה ממש טובה. אז אין לי דרך להסביר למה, עכשיו שהפסקתי להתאמן אצלו, לא סביר שאחזור אליו. ואולי אני טועה.

בכל אופן יצא לי פוסט ממש ארוך וממש בסגנון של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" משום מה, אז אני עוצרת כאן!

אה, עוד משהו. T קיבל את האופנוע החדש. מאמינים שעוד לא יצאתי החוצה לראות אותו?

וגם כאן

איך יודעים שקיץ ממש? אני מדליקה את המזגן לפני תשע בבוקר. 

והבוקר כבר טעמתי את הליצ'י הראשון שלי לעונה - ונזכרתי בחמי ז"ל, שתמיד היה אומר ברכת "שהחיינו" כשהיה אוכל פרי בפעם הראשונה לעונה.

היתה לו אזכרה השבוע, לחמי היקר. תשע שנים. תשע שנים מאז נכנס לרכב עם גיסו  , פספס יציאה למחלף, החליט - אלוהים רק יודע למה - לנסוע רוורס על כביש מהיר (במקום להמשיך למחלף הבא ולחזור), וכמובן שרכב שנסע במסלול שלו נכנס בו בכל הכוח מאחור....

נכון שהוא לא היה חי עוד הרבה שנים, הוא כבר היה בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע וגם לבו עשה לו בעיות (למרות שני ניתוחי המעקפים שעבר), ונכון שאיכות חייו לא היתה משהו בשנים האחרונות....אבל זה לא מונע בעדי להתגעגע אליו. לחשוב איך היה נהנה מהנינים הנהדרים שלו. ולהתגעגע אליו גם כרופא, ולאבחנות המדויקות שלו. 

T אמר שכל השבוע הוא חלם על הוריו....אבל לא זוכר בדיוק מה היה בחלום. 

סוף השבוע היה מלא בנכדים, שבנוסף לבילוי הרגיל שלי איתם בחמישי אחרי הצהריים, החליטו להישאר לישון אצלנו אחרי שהגיעו עם בתי וחתני לארוחת ששי בערב. וגם אחרי שהחזרנו אותם להוריהם בשבת בבוקר, פגשו אותנו שוב בצהריים להמבורגר. ואז בשני בבוקר הם שלחו לי הודעת וואטסאפ מוקלטת מלאת אהבה מהטלפון של בתי. אני ממש לא לוקחת כמובנת מאליה את העובדה שהנכדים (ובעיקר הוריהם) רוצים להיפגש איתנו, יוזמים את זה בעצמם.....

עשיתי את הממוגרפיה בשבוע שעבר וכבר קיבלתי את תוצאותיה, והכל בסדר. הייתי גם אצל כירורג לבדיקה הקלינית, ובכך סימנתי V על הנושא הזה עד השנה הבאה. 

אבל התחיל לי איזשהו כאב מוזר בחניכיים בצמוד לשתל שעשו לי לפני שנה וחצי, וכיון שזה לא עבר תוך כמה ימים קבעתי לי היום תור לרופא שיניים. ממש, אבל ממש לא מתאים לי עכשיו סיפור שיניים! 

אצל מ' עדיין יש זיהום ברגל הפצועה, אז למרות שהקרע בשריר הולך ומחלים באופן מעודד, היא עדיין ממש סובלת והרגל נפוחה. כאילו לא נראה שאנטיביוטיקה שהיא לוקחת בטונות עושה שום רושם על החיידק. 

חברתי ל' חזרה בינתיים לשגרה, התברר שהחום הגבוה היה פשוט וירוס. כשיש לך סרטן השד, כל וירוס מכניס לפאניקה.....

עדיין לא יודעת מתי הניתוח השני שלה. 

בסוגיית האופנוע: התברר שכאשר T "עשה נסיעת מבחן" על האופנוע החדש, הוא כבר הזמין אותו. כך ששיחת ה"הגיע הזמן שתתחשב בי, נמאס לי לדאוג לך כל הזמן וגם לדאוג לעצמי, שחלילה לא אשאר אלמנה או אצטרך שוב לסעוד אותך כמו בפציעות האחרונות ובניתוחים האחרונים" היתה בזבוז של אוויר. 

כששאלתי אותו למה הוא הסתיר מפני את העובדה שכבר הזמין אופנוע חדש, הוא אמר שהוא...... פחד 😱

ממש בוגר מצידו. וכן, כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני מפחידה (לא!). 

הוא פחד לומר אבל לא פחד להציב אותי בפני עובדה. 

נו יופי.

בתחום הדיאטה אין חדש. עדיין לא בחרתי לי מטפל/מאמן כדי להיכנס לנושא המשקל / דימוי גוף. ובינתיים עולים לי עוד נושאים שהייתי רוצה להתאמן עליהם....

זה אף פעם לא נגמר, כנראה. פשוט צריך להחליט אם חשוב לי לעבוד על משהו, אם יש לי כוחות להיכנס לזה, להתבונן, להתמודד....או עד כמה זה דחוף בכל רגע נתון. 

בסוף אתמול קיבלתי את העיסוי שדחיתי משבוע שעבר, והיה מדהים. הבחורה הזאת, מעבר לכך שהיא מעסה מופלאה, גם עומדת לסיים תואר באוסתיאופתיה, והיא משלבת את זה בעיסוי. סוף הדרך. 

בכוונה לא כותבת על ענייני היום, פוליטיקה או מחאות למיניהן. זה עושה לי רע, וממילא אחרים כותבים טוב ממני.

שולחת אור ואהבה לכל הכיוונים, אם לא יעזור לשום דבר, לפחות לא יזיק. 

וגם כאן

סיימתי את הספר  "יוצאת מדעתי" של שרון מ. דרייפר. 

כמו שאומרים, שתיתי אותו בשלוק אחד. 

אמנם הנושא לכאורה מדכא ומתסכל, על ילדה עם שיתוק מוחין שלא זזה ולא מדברת ואף אחד לא יודע מה קורה אצלה בראש - ואם בכלל קורה משהו - אבל הוא כתוב בצורה מקסימה, וקולחת, ובגוף ראשון (של הילדה), ונהניתי מכל רגע. 

בחמישי אחר הצהריים כרגיל אספתי את הנכדים מהגן. כבר הייתי מוכנה נפשית להבריז לחוג הכדורגל של חכמוד, כי בתי אמרה לי שבזמן האחרון הם גמורים מעייפות כשהם חוזרים מהגן, ומעדיפים להישאר בבית. אבל למרבה הפלא חכמוד כן רצה ללכת לחוג.

תחילה קראתי להם פרק בספר החדש - "צ'יפופו באנגליה" של תמר בורנשטין-לזר - שהוא אמנם קצת "גדול" עליהם מבחינת השפה, אבל אני דואגת "לתרגם" את המושגים שהם לא מכירים ושמחה שכך הם נחשפים לשפה עשירה יותר. 

ואז, כשהתארגנו לנו לצאת לחוג, נזכר חכמוד שהוא ביקש מאמא לקנות לו "פקוגן" (שזה בעצם בקוגן) מסוג מסוים, כי הוא מנסה ליצור אוסף. אני מבינה שמדובר בצעצוע שמבוסס על סרטונים מצוירים יפנים....

וחכמוד מתעקש להתקשר אל אמא לשאול אותה אם השיגה לו.

אמא מקבלת מטופלים בקליניקה הפרטית שלה, ואני לא רוצה להתקשר אליה ולהפריע, אז אני מציעה לו להקליט לה הודעה ב-WHATSAPP, ושהיא תשמע את ההודעה בהפסקה שבין טיפול לטיפול. הוא מסכים ושולח לה הודעה, ובהפסקה הבאה שלה מקשיבה בתי להודעה ומחזירה לו הודעה: היא חיפשה כבר בשתי חנויות ולא היה בקוגן בכלל, היא תנסה בערב שוב לחפש בגוגל (הוא כבר יודע מה זה גוגל), אבל היא חוששת שכבר אין בקוגנים בחנויות, ושאולי כדאי לחשוב על אוסף חדש עם צעצוע מסוג אחר.

בשלב הזה חכמוד "מאבד את זה", מתחיל להרביץ ל"פו הדב" הגדול שלו ולבעוט בכל מיני חפצים ואז לבכות מרוב תסכול....ואני מאד מבינה את התסכול שלו ואת הכעס שלו, וגם הוא מבין שאין לו כלפי מי להפנות את הכעס הזה - כי זו לא אשמתו של אף אחד (שהוא מכיר) שאין להשיג את הצעצוע הנכסף.....

ואני אומרת לו באהבה שאני מאד מבינה את העצב והכעס שלו, אבל שכרגע - אם הוא באמת רוצה ללכת לכדורגל - אז צריך לצאת. 

הוא עדיין לא נרגע לגמרי, אבלמבין, ואומר לי "תלכי קדימה עם נשמותק, אני אבוא אחריכם" ואני מבינה שהוא עדיין זקוק לזמן כדי לטפל בעצמו. הם לוקחים איתם את הקורקינטים שלהם, ובדרך הוא כבר מתחיל לחשוב על צעצוע חלופי לאוסף שלו.....

אנחנו מגיעים לכדורגל, וכרגיל חכמוד מתאמן, ונשמותק ואני מעסיקים את עצמנו. מידי פעם אני דואגת לצפות בחכמוד, כדי לעודד אותו וגם להראות לו שאני רואה מה קורה איתו - אתמול, למשל, היה רגע שבו הוא, כשוער, חסם בהצלחה שני גולים של הקבוצה היריבה. הוא מאד שמח שנשמותק ואני שמנו לב והרענו לו ומחאנו כפיים.

נשמותק מכתיב את סדר היום. בהתחלה, הוא אמר, נשחק במשחק המלים האהוב עליו - כל אחד אומר מילה, והשני צריך לומר מילה שמתחילה באות האחרונה של המילה שנאמרה. כשרק לימדתי אותו את המשחק הזה, חשבתי שאולי זה קשה מדי לילד בן ארבע ומשהו. טעיתי, כמובן. וכך הוא גם מגלה שיש מלים שמסתיימות ב-ה' או ב-א' או ב-ע', יש כ' ויש ק', ט' ו-ת' וכדומה. 

כשזה נמאס עליו, הוא מבקש לשחק בטלפון שלי 

יש לי מעט משחקים (בעיקר משחקי סוליטייר), אבל הוא מאד אוהב את ה-bubble shooter הזה. הוא כבר מנוסה ומתמצא ומאניש את הדמויות. הוא מבין מייד, שצריך גם להיפטר מכל הכדורים לפי צבע, אבל גם "לשחרר לחופשי" את הדובונים שכלואים בתוכם. והוא שם לב, שבכל פעם שהוא משחרר דובון שכזה, הדובון הגדול שבתחתית המסך ("אבא של הדובונים" הוא קורא לו), קופץ משימחה. ואם במקרה נשמותק לא מצליח במשימתו ולא עובר מסך, הדובון הגדול בוכה. "אל תדאגי, סבתא" הוא אומר לי. "אני יודע בדיוק מה לעשות. אני אשחרר את כל הדובונים המתוקים האלה" ובכל פעם מדווח לי שנותרו עוד ארבעה, שלושה....וכולי. ולא נלחץ גם כשצריך לחזור על שלב. 

קטע מעניין היה כשהמאמן ציוות את ילדי החוג בזוגות, ובחר שני ילדים בשם אביב וסתיו להתאמן ביחד. נשמותק לא פספס את הקטע וחייך אלי: "סבתא, קוראים להם אביב וסתיו". צחקתי יחד איתו, ושאלתי אותו אם הוא מכיר ילדים בשם חורף או קיץ. הוא חשב רגע וענה לי "לא. אין כאלה. ואני חושב שאני יודע למה". שאלתי אותו למה, לדעתו, הורים לא קוראים לילדיהם בשמות קיץ או חורף, והוא ענה שבקיץ חם מדי ובחורף קר מדי. באביב ובסתיו נעים....ולכן כך הם קראו לילדיהם. 

המשחק הבא שלנו הוא "21 שאלות", בדרך כלל, אבל לנשמותק אין סבלנות היום לשחק בזה, וממילא החוג מסתיים ואנחנו יוצאים הביתה. לשמחתי חתני מגיע בדיוק בזמן, כי אני צריכה ללכת לפגישה מיוחדת. "לאן את הולכת, סבתא?" שואלים נכדיי המתוקים.

ואז סיפרתי להם שאני הולכת אל חבר של הסבא רבא שלהם (אבא שלי). שאלתי אותם אם הם שמעו על מלחמת ששת הימים ועל שחרור ירושלים, כי תיארתי לעצמי שטחנו להם על זה לא מעט בגן בחודש האחרון. חכמוד מייד ענה שכן. סיפרתי להם שסבא רבא נלחם במלחמת ששת הימים, בגזרת ירושלים. סיפרתי להם שחבר שלו, שלחם איתו באותו גדוד, השיג עבורו מדליה וגם סיכת היובל לשחרור ירושלים, ושעכשיו אני הולכת אל החבר לקחת אותה. 

הנכדים שלי התרגשו מאד שסבא רבא קיבל מדליה, והאמת שגם אבא שלי היה נרגש כשקיבל דוא"ל מהחבר שלו שהודיע לו שהוא זכאי למדליה ולסיכה.

רבות אפשר לומר על מה שקרה לישראל מאז מלחמת ששת הימים, אבל מי שחי כאן לפני המלחמה ההיא ובמהלכה (ובמיוחד בירושלים או באצבע הגליל, שהיו ממש על הגבול וספגו הפגזות ישירות) זוכר את אימת המוות, אימת ההכחדה שחיינו בה כולנו לפני המלחמה. באמת חששנו, שהנה הנה סוף קיומנו. 

אבא שלי נלחם אז, וחזר מהקרבות כמו רבים אחרים באופוריה אדירה, בפטריוטיות מוגברת....

כמובן שלא ידענו אז מה שתוצאות המלחמה, או יותר נכון ההתנהגות של המדינה אחרי המלחמה, יעשו לאופיה של המדינה.

בכל מקרה המפגש עם החבר הזה של אבא ואשתו היה מקסים ומחמם לב. הזוג הזה, יחד עם עוד זוג, היו חברים קרובים של הורי, וממש "גידלו" אותי, עוד לפני שהיו להם עצמם ילדים. החבר הזה הוא הסנדק של אחי. היה מאד מרגש לפגוש אותם, אחרי הרבה שנים, ואני מאד מקווה שכאשר הורי יבואו לבקר הקיץ, ניפגש איתם יחד שוב. 

חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה......

וגם כאן