יוצאת לדרך חדשה

"לבקשת הקהל" רציתי מאד לכתוב פוסט על הדברים שאני עושה שמעצבנים את T, אבל הוא מסרב לשתף עם זה פעולה. 

"שום דבר לא מעצבן אותי אצלך" הוא אומר, ואני מנסה בעדינות, "בסדר, אתה לא מתעצבן כבר מהשטויות שלי, אבל לפחות ספר לי מהן" והוא מסרב.

ניסיתי לחלוב אותו קצת: "העובדה שאני תמיד לחוצה שלא לאחר, מקדימה מדי?" אני מנסה, או "העובדה שאני מבשלת כל דבר יתר על המידה?" אבל הוא בשלו. שום דבר לא מעצבן אותו.

כרגע, לפחות, הרמתי ידיים. אנסה לחשוב בעצמי או לפחות לשים לב כששפת הגוף שלו תאותת לי שעשיתי משהו מעצבן. 

כרגע הוא בדרך לעפולה להסרת התפרים, אבל כבר מזה שלושה ימים שאינו סובל מכאב ובעצם החלק הקשה של כל תהליך העקירה + השתלה מאחוריו, השבח לאל. 

ביום ראשון היה שיעור נהדר במסגרת הקורס "לחיות חיים נינוחים" באימושיין, והשיעור עסק בזוגיות, אהבה ומה שביניהם. גם השיעור הבא יעסוק בזה. 

מה שנטלי אומרת בעצם, הוא שבכל זוגיות יש אותי, יש אותך, ויש אותנו - וה"אותנו" זו ישות בפני עצמה עם פוטנציאל שונה מהפוטנציאל של כל אחד מאיתנו לחוד. 

והיא אומרת שיש בתים שבהם הפוטנציאל הזוגי לא ממומש - לפחות בחלק מהתחומים.

היא מחלקת את הפוטנציאל הזוגי לשבעה תחומים, שהם כלכלי, אינטלקטואלי, תקשורתי, מיני, רגשי, ייעודי והורי. 

עוד לא לגמרי ירדתי לסוף דעתה לגבי חלק מהתחומים האלה. 

אבל עוד משהו חשוב שהיא אמרה, הוא שהבסיס לזוגיות היא אכזבה. מי שנכנס למערכת יחסים זוגית צריך להבין מראש שהוא יפגוש הרבה אכזבות, ושהבסיס לזוגיות מיטיבה היא היכולת לחוות תסכולים בלי שזה ידרדר את הקשר. 

עם זה אני דווקא מאד מזדהה ומסכימה. 

ככל שאני כל הזמן אהיה עסוקה במה בן הזוג "אמור" להיות או לעשות - כך אני צפויה להתאכזב. ככל שנלמד, כזוג, לקבל זה את השטויות של זה, להכיל את הדברים שקורים, לעשות כמיטב יכולתי לגרום לו אושר - כך יתוחזק ויטופח הקשר. וזה חייב לבוא כמובן משני בני הזוג. 

היא ציטטה את ג'ון גוטמן שאמר ש-67% מהקונפליקטים בזוגיות לא נפתרים. והיכולת להישאר בזוגיות מיטיבה תלויה בעצם בהקשבה ובתקשורת בין בני הזוג. 

אחת השאלות שהיא שואלת בני זוג שבאים אליה לאימון זוגי היא "מאיפה אתה יודע להיות בן זוג?" וכאן בדרך כלל הכוונה היא שילדים סופגים את מה שהם יודעים על זוגיות מהוריהם, בדרך כלל.

בכלל כאשר רוצים לעבוד על "זוגיות" באימון, צריכים להתבונן ולחקור את מערכת היחסים של המתאמן עם "המטפל העיקרי" שהיה לו בילדות, בינקות. למשל אמא. 

עוד דבר מאד משמעותי שהיא אמרה, הוא שהזוגיות חייבת להיות במרכז המשפחה. לא הילדים. היא אמרה שאנשים טועים כשהם מתרכזים בהורות טובה, לפעמים על חשבון הקשר הזוגי. שילדים הם "עדים שקטים", רואים וסופגים הכל, רואים את ההבדל בין היחס שהם מקבלים מכל הורה לבין היחס שההורים מעניקים זה לזה. וזה משפיע. היא אומרת שהורים טובים יחד עם זוגיות במשבר זה לא הולך. וחשוב מאד לטפח את הזוגיות ולא להזניח אותה כשהופכים להיות הורים. 

ברור שכאשר הזוגיות עולה על שרטון, אז בריא יותר לפרק אותה מאשר להמשיך לחיות במתח ובכעסים באותו בית. אבל היא גם אמרה שגירושים מאד פוגעים בילדים ובאמת רצוי להתאמץ ולהתגרש באופן הכי פחות פוגעני שאפשר, ולא לאלץ את הילדים לקחת צד או לשמש כ"בלדרים" בין בני הזוג הנצים.

היו עוד דברים מאד מעניינים בשיעור וגם תרגול מעולה.....

המשך בחודש הבא. 

אז אתמול היה אחר צהריים מתוק ומהנה עם הנכדים, עם הספק אדיר. גם הספקנו לקפוץ לחנות לקנות להם מתנה קטנה (סתם ככה כי בא להם, וכי אני סבתא וזו אחת הפריווילגיות שלי), גם להתארגן צ'יק צ'ק ולקחת אותם לחוג השחייה, וגם המשכנו לקרוא ב"מסע אל האי אולי" כשחזרנו הביתה. עוד מעט נסיים. 

הכי נגע ללבי הקטע שבו הבובה אלישבע בעצם כבר תוקנה על ידי הרופא הגדול, אבל הגמד המכובד מורה הדרך מנטה-פנטה מצא דרך לענות לקוץ, רוץ ומוץ (הדובון, הכלבלב והחתלתול) על שאלתם - האם לבני אדם יש באמת לבבות? הוא אמר שאלישבע הבובה כמעט מתוקנת, רק חסרה לה פיסת עור דק ובהיר עבור אפה השבור (דבר שלא היה נכון כלל). קוץ הדובון מייד התנדב לתת לה מעורו, ונענה בשלילה כי הוא שעיר ופרוותי, ועורו לא מתאים לבובה אלישבע. ואז אמר דני, הילד, שהוא מוכן כמובן לתת לאלישבע מעורו, כמה עור שהיא צריכה - ובכך הוכיח מנטה פנטה לחיות שלדני, הילד, יש לב. במיוחד אהבתי את תגובתם של חכמוד ונשמותק לסיפור הזה - ראיתי את הניצוץ בעיניהם ובחיוכיהם כשפתאום הבינו את ה"תרגיל" שמנטה פנטה עשה.......

וגם אהבתי איך הם הבינו בעצמם (וגם דאגו להסביר לי) שרותי, ה"אמא" של הבובה אלישבע, לא באמת ילדה רעה, ושהיא לא הבינה באמת מה היא עושה כשהיא פגעה בבובתה וגרמה לה להיות קרחת, פיסחת, ובעלת אף שבור....

וגם כאן

כתיבה על דמות תוך שימוש במלים הבאות: (*או בהטייה שלהן)

טיפשה, דָּמוּם, סומא, נינוח, געש, תקרובת, הפשיל, מסתורי, לב, מְפוּלֶּשֶׁת

הטלפון שהושלך כלאחר יד על המיטה נותר דָּמוּם. היא הרגישה כמו טיפשה, לא רק משום ששוב נתנה למישהו להתקרב מספיק כדי לפגוע בה ככה, אלא בעיקר כי כעת ציפתה, משום מה שיתקשר להתנצל. הכעס והעלבון געשו בלבה ולא נתנו לה מנוח.

תמיד זה קורה לה, חשבה בצער. פעם אחר פעם היא פוגשת גבר זר ומסתורי שמסעיר את דָּמָהּ ומְסַמֵּא את עיניה. שוב ושוב חוזר הדפוס על עצמו. היא מזמינה אותו אל ביתה, אל חייה, אל נשמתה. מעלה את עצמה לקורבן.

תמיד הוא מרגיש נינוח, משתרע כבעל בית על הספה, טועם קלות מהתקרובת, שכה התרגשה בעת הכנתה לקראת בואו. לוגם כזית מהיין.

בכל פעם מחדש היא מצפה להמשך השיחה המרתקת, הפילוסופית משהו, שהחלה כשנפגשו. זה עקב האכילס שלה, השיחות החכמות. זה מה ששובה אותה בכל פעם מחדש. על זה היא נופלת. אחת החברות שלה סיכמה זאת בקצרה ובדיוק: "את פשוט אוהבת שמזיינים לך את השכל", אמרה לה פעם.

והוא? במקום לדבר הוא מתנפל. אין שם רוך או עדנה, אין שם כלל רצון לענג אותה. רק הוא והרצון שלו קיימים שם, ובאחת הוא מפשיל את שמלתה ועושה בכְּשֶׁלּוֹ במי שהביטה בו בהערצה. הערצה שמזינה את הטורף שבו. הערצה שמתחלפת מייד באימה, בתחושת השפלה עמוקה, בגועל.

הוא עוזב והיא נותרת מאחור, פגועה, מְפוּלֶּשֶׁת, מְחוּלֶּלֶת.

וגם כאן