יוצאת לדרך חדשה

מוקדם על הבוקר הגיעה משאית חברת הגאז למלא לנו את הצובר.

המונה עמד על 0%!

לפני כשבועיים ביקשתי מ-T שיבדוק מה קורה בצובר - לקראת החורף. 

אנחנו מחממים את המים בגאז ויש לנו בסלון אח על גאז, ובחורף שעבר נגמר לנו הגאז בינואר. לא נעים.

כבר אז נראה לנו חשוד שהגאז נגמר אחרי שנה, כאשר בשנים הראשונות לקח לנו שנתיים לרוקן אותו.

הסברנו זאת לעצמנו הן על ידי העובדה שאנחנו מבזבזים יותר גאז מאז ששנינו לא עובדים מחוץ לבית, והן על ידי נוכחותה של החיילת (שהיתה נותנת למים החמים לזרום שעות) בביתנו במהלך השנה ההיא.

אבל עכשיו כש-T בדק את המונה בצובר, היינו על 30% - אחרי פחות משמונה חודשים - זה נראה עוד יותר חשוד. 

הזמנו משאית גאז (נדרשת משאית קטנה כדי לעבור בכביש הגישה לבית שלנו, שהוא מאד עורפי - ויש מעט מאד משאיות כאלה) וחיכינו. וחיכינו. 

ביום רביעי לפנות ערב פגש אותי השכן (מהבית הצמוד, אנחנו בבית דו משפחתי) ואמר לי שעלה על הגג (לבדוק תקינות מרזבים וכו לקראת החורף) והריח ריח חריף של גאז. 

אהה!

מייד עלינו לגג (דבר שלצערי איננו עושים לעיתים מספיק תכופות), הרחנו גם אנחנו את הגאז - סגרנו את כל הברזים וגם ניתקנו את מכשיר חימום המים מהחשמל, ליתר ביטחון. לא הצלחנו להבין אם הדליפה היא מהמכשיר או מהצנרת שמובילה אליו. 

ביום חמישי על הבוקר (בדרך לעפולה, לניתוח השתלים של T) התקשרנו לחברה. 

לזכותם ייאמר ששלחו טכנאי כבר באותו היום. 

התברר שהיתה דליפה מהשסתום (שלהם). הטכנאי תיקן את השסתום, ובדק גם את מונה הצובר - היינו כבר על 0%. תוך שבועיים דלף 30% מהגאז. אין לנו שום דרך לדעת ממתי הדליפה הזאת, וכמה גאז איבדנו ככה.

מזל שלא קרה אסון - ניצוץ כלשהו היה יכול להביא לפיצוץ!

הודיתי לשכן כמה וכמה פעמים.

רושמת לעצמי לעלות לגג כל חודש/חודשיים לבדוק מה העניינים שם. 

עכשיו T מנסה לקבל פיצוי מהחברה על הגאז שאבד - אחרי הכל הם אמורים להיות אחראיים על הציוד של עצמם!

הביקורת האחרונה שלהם היתה לפני שנתיים. הם באים כל חמש שנים. ייתכן שזה לא מספיק...............

על T עבר סוף שבוע של כאב - וכל צד ימין שלו התנפח מאד.

כל ניסיון לאכול או לשתות משהו עולה לו בכאבים נוראיים - ורק שטיפות מי מלח וקוקטייל של אופטלגין + נורופן עזרו לו לעבור את הימים האלה.

אי אפשר לומר שיש ממש שיפור, אבל מצד שני אין לדעתו החמרה - אז בינתיים הוא מחכה בסבלנות.

T הוא לא גבר חולה טיפוסי, ורוב הניסיונות שלי "לטפל" בו נתקלים בסירוב.

"אתה רוצה שאכין לך קפה קר?" - נענה בדרך כלל ב-"זה בסדר, אני אכין לי" וכן הלאה. 

אני יושבת איתו לראות סרטים, סדרות, לשמוע חדשות - אבל אני גם יוצאת להליכות (ששי), לקאנטרי לחדר כושר וקפה על הדשא עם החברים (שבת) - והוא מסתדר מצוין לבד. 

היום צפוי יום שגרתי (וחם במיוחד לעונה) - אולי בין אימונים אצליח גם להיפגש עם 'מחברת', ובערב מתכננת לצאת שוב להליכה. 

אז מאחלת לכולנו שבוע טוב והרבה בריאות. 

וגם כאן

טוב, לא הכל - רק אני. 

השבוע, במקביל לחזרה שלי במלוא המרץ למסלול הדיאטה (ותודה לכל המגיבים, העיבוד של הנושא הזה כאן באמת עזר לי להתיישר ולחזור לעצמי), פצחתי בהליכות יומיות.

איך זה התחיל?

אנחנו הרי מנויים לקאנטרי, והוא ברעננה ואנחנו כבר לא. כבר 7 שנים לא. 

ואם היה נוח לעבור שם בדרך מהעבודה, או בדרך מאימון או ממפגש קבוצת המנטורינג, עכשיו זה כבר ממש לנסוע לשם במיוחד. ויש פקקים. המון פקקים. וגם בשעות מסוימות בעיות חניה. 

T פתר זאת לעצמו כי הוא נוסע לשם לפעמים אחרי הצהריים עם האופנוע. אני מסרבת לעלות על האופנוע. 

וכך יצא שבזמן האחרון אני מגיעה לקאנטרי רק בשבתות. ואימון אחד בשבוע זה לכל הדעות לא מספיק.

ואז פתאום ביום ראשון "בא לי". בא לי ללכת ברגל. בקטנה, חשבתי לעצמי. סיבוב מסביב לבלוק. 

בראשון עשיתי הליכה של חצי שעה. 

בשני T הצטרף אלי והלכנו קרוב לשעה. ביחד זה יותר כיף. 

בשלישי שוב הלכתי לב - כחצי שעה.

ברביעי לא הסתדר לי ללכת במשך היום - אבל כאשר נפגשתי בערב עם חברה, במקום לשבת בבית קפה ולפטפט, פטפטנו תוך כדי הליכה. 

זו היתה הליכה מתונה יחסית למה שאני עושה כשאני לבד, אבל זה ארך כשעתיים לפחות, ובכל מקרה הרגשתי ממש טוב עם עצמי (בלי קשר לעובדה שהמפגש עצמו היה ממש כיף). 

בחמישי היה יום ממש עמוס - שהתחיל בנסיעה לעפולה לניתוח השתלת השיניים של T: הניתוח עבר בהצלחה רבה, כל התהליך ארך כשעה וחצי, וכלל כבר גם את העקירה, גם דחיקת סינוס (שזה כמו הרמת סינוס אבל פחות), גם השתלת שני שתלים (כי שן אחת כבר נעקרה מזמן), וגם הדבקת שן זמנית (במקום פלטה-תותב שצריך להרכיב/להסיר כל הזמן). 

בקיצור עוד שבועיים ביקורת. 

בינתיים כמובן הוא סובל כאבים נוראיים אבל הצליח לישון בלילה (עם שילוב של אופטלגין ונורופן) - ומקווה שבכל יום שעובר יכאב פחות.

לאחר שהפקדתי את T בבית עם אנטיביוטיקה וכדורים נגד כאבים, נסעתי לנכדים. 

כתמיד הם היו מתוקים, ונהניתי מאד בחברתם. 

וכיון שהבנתי שלא יהיה לי זמן (או כוח) ללכת אחרי שאחזור הביתה (בטח אהיה רעבה מאד, ובגלל הרפלוקס אני לא יכולה ללכת מייד אחרי האוכל) העדפתי שוב לשחק כדורגל עם חכמוד - שאגב העיר לי על כך שאני רצה טוב יותר. 

אולי ההליכות היומיות תרמו לכך? 

בכל מקרה מתכננת ללכת שוב היום.

לא בישלנו כמובן, ולא קבענו עם הילדים/נכדים. זה יהיה סוף שבוע של התאוששות והחלמה ל-T. 

וגם כאן