יוצאת לדרך חדשה

בסופו של דבר דיברתי עם החנות ביום ששי וביקשתי בכל זאת מאשת המכירות למצוא לנו פתרון להעלאת הכורסא לקומת השינה. עשיתי זאת בנינוחות ובנועם, והיא הבטיחה תשובה ביום ראשון.

היום התקשרו סבלים ישירות אל T ותיאמו איתו לאחר הצהריים, והפלא ופלא - לא היתה להם שום בעייה להעלות את הכורסא וגם לקחת את הסכום שסוכם מראש: 150 ש"ח.

בדיעבד התברר שביום חמישי הכורסא נשלחה אלינו באמצעות הובלה של איקיאה - שידוע שהשירות והיחס שלהם וגם העמידה בזמנים שלהם ממש גרועים! - בעוד שהסבלים שהגיעו היום עובדים קבוע עם עמינח. כל האווירה היתה אחרת, והם גם זכו לפינוק בצורת שתייה כבקשתם (קפה הפוך, תה ירוק, נסטי...).

סוף טוב הכל טוב. 

סוף השבוע עבר בנעימים, היינו לבד - בתי ומשפחתה היו מוזמנים ליום הולדתה של גיסתה הצעירה - נהנינו זה מזה ומהכורסא החדשה, התעמלנו בקאנטרי וגם יצאנו להליכות ביחד.

ורציתי לציין ששמתי לב ש-T עושה יותר ויותר דברים - קטנים אולי, אבל מבחינתי זה משמעותי - כדי לפנק אותי.

דברים קטנים כמו להרתיח לי את המים בקומקום או להכין לי קפה. לקחת את השעון שלי להחלפת סוללה ואז לנסוע במיוחד כדי להחזיר אותו.

תמיד הוא היה מהעושים, פחות מהמדברים, אבל לאחרונה זה הולך ומתרבה - וגורם לי להתמוגג מבפנים. 

אני מתקדמת יפה בספרו של שמי זרחין "אח שלי איוב" - שבאמת יש בו דברים מוזרים וסגנון כתיבה לעיתים מוזר - אבל נהנית מאד לקרוא בו. נראה אם הוא יצליח לגמור אותו כראוי. אחת החולשות של סופרים היא איך לסיים את הספר. 

אני מרגישה מאוכזבת כאשר הם משאירים יותר מדי קצוות פרומים ופתוחים, או לחילופין כאשר בסוף הם דוחסים את כל הפתרונות מהר מהר כאילו היה להם DEADLINE והם היו חייבים לסיים מהר (והרבה פעמים זה באמת המצב). 

בזמן שאני בהליכה או בחדר כושר אני אוהבת להקשיב להרצאות ברדיו (אלא אם אני הולכת עם T ואז אנחנו מדברים ביננו). בשבוע שעבר שמעתי סדרת הרצאות על אלבר קאמי שממש ריתקה אותי. זה היה ברדיו מהות החיים במסגרת תכניות תחת הכותרת רבות הדרכים, שם שמעתי גם את סדרת ההרצאות על יפן לפני נסיעתנו לשם.

ממש הצטערתי שהיו רק 5 הרצאות. דיברו על האיש, על חלק מספריו, על השקפת חייו - היה ממש מעניין. 

היום חזרנו שנינו לשגרת העבודה שלנו, הייעוץ (שלו) והאימון (שלי). 

כרגיל מתעלמת לחלוטין מענייני היום בארץ ובעולם - יש מספיק שמדברים על זה וגם מתלהמים על זה (מכל הצדדים ומכל הכיוונים) ואין צורך שאעשה זאת גם אני. אבל זה לא אומר שאני לא שומעת או שלא אכפת לי............לא יודעת מה יהיה....

שבוע טוב לנו ולכולנו

וגם כאן

"לבקשת הקהל" רציתי מאד לכתוב פוסט על הדברים שאני עושה שמעצבנים את T, אבל הוא מסרב לשתף עם זה פעולה. 

"שום דבר לא מעצבן אותי אצלך" הוא אומר, ואני מנסה בעדינות, "בסדר, אתה לא מתעצבן כבר מהשטויות שלי, אבל לפחות ספר לי מהן" והוא מסרב.

ניסיתי לחלוב אותו קצת: "העובדה שאני תמיד לחוצה שלא לאחר, מקדימה מדי?" אני מנסה, או "העובדה שאני מבשלת כל דבר יתר על המידה?" אבל הוא בשלו. שום דבר לא מעצבן אותו.

כרגע, לפחות, הרמתי ידיים. אנסה לחשוב בעצמי או לפחות לשים לב כששפת הגוף שלו תאותת לי שעשיתי משהו מעצבן. 

כרגע הוא בדרך לעפולה להסרת התפרים, אבל כבר מזה שלושה ימים שאינו סובל מכאב ובעצם החלק הקשה של כל תהליך העקירה + השתלה מאחוריו, השבח לאל. 

ביום ראשון היה שיעור נהדר במסגרת הקורס "לחיות חיים נינוחים" באימושיין, והשיעור עסק בזוגיות, אהבה ומה שביניהם. גם השיעור הבא יעסוק בזה. 

מה שנטלי אומרת בעצם, הוא שבכל זוגיות יש אותי, יש אותך, ויש אותנו - וה"אותנו" זו ישות בפני עצמה עם פוטנציאל שונה מהפוטנציאל של כל אחד מאיתנו לחוד. 

והיא אומרת שיש בתים שבהם הפוטנציאל הזוגי לא ממומש - לפחות בחלק מהתחומים.

היא מחלקת את הפוטנציאל הזוגי לשבעה תחומים, שהם כלכלי, אינטלקטואלי, תקשורתי, מיני, רגשי, ייעודי והורי. 

עוד לא לגמרי ירדתי לסוף דעתה לגבי חלק מהתחומים האלה. 

אבל עוד משהו חשוב שהיא אמרה, הוא שהבסיס לזוגיות היא אכזבה. מי שנכנס למערכת יחסים זוגית צריך להבין מראש שהוא יפגוש הרבה אכזבות, ושהבסיס לזוגיות מיטיבה היא היכולת לחוות תסכולים בלי שזה ידרדר את הקשר. 

עם זה אני דווקא מאד מזדהה ומסכימה. 

ככל שאני כל הזמן אהיה עסוקה במה בן הזוג "אמור" להיות או לעשות - כך אני צפויה להתאכזב. ככל שנלמד, כזוג, לקבל זה את השטויות של זה, להכיל את הדברים שקורים, לעשות כמיטב יכולתי לגרום לו אושר - כך יתוחזק ויטופח הקשר. וזה חייב לבוא כמובן משני בני הזוג. 

היא ציטטה את ג'ון גוטמן שאמר ש-67% מהקונפליקטים בזוגיות לא נפתרים. והיכולת להישאר בזוגיות מיטיבה תלויה בעצם בהקשבה ובתקשורת בין בני הזוג. 

אחת השאלות שהיא שואלת בני זוג שבאים אליה לאימון זוגי היא "מאיפה אתה יודע להיות בן זוג?" וכאן בדרך כלל הכוונה היא שילדים סופגים את מה שהם יודעים על זוגיות מהוריהם, בדרך כלל.

בכלל כאשר רוצים לעבוד על "זוגיות" באימון, צריכים להתבונן ולחקור את מערכת היחסים של המתאמן עם "המטפל העיקרי" שהיה לו בילדות, בינקות. למשל אמא. 

עוד דבר מאד משמעותי שהיא אמרה, הוא שהזוגיות חייבת להיות במרכז המשפחה. לא הילדים. היא אמרה שאנשים טועים כשהם מתרכזים בהורות טובה, לפעמים על חשבון הקשר הזוגי. שילדים הם "עדים שקטים", רואים וסופגים הכל, רואים את ההבדל בין היחס שהם מקבלים מכל הורה לבין היחס שההורים מעניקים זה לזה. וזה משפיע. היא אומרת שהורים טובים יחד עם זוגיות במשבר זה לא הולך. וחשוב מאד לטפח את הזוגיות ולא להזניח אותה כשהופכים להיות הורים. 

ברור שכאשר הזוגיות עולה על שרטון, אז בריא יותר לפרק אותה מאשר להמשיך לחיות במתח ובכעסים באותו בית. אבל היא גם אמרה שגירושים מאד פוגעים בילדים ובאמת רצוי להתאמץ ולהתגרש באופן הכי פחות פוגעני שאפשר, ולא לאלץ את הילדים לקחת צד או לשמש כ"בלדרים" בין בני הזוג הנצים.

היו עוד דברים מאד מעניינים בשיעור וגם תרגול מעולה.....

המשך בחודש הבא. 

אז אתמול היה אחר צהריים מתוק ומהנה עם הנכדים, עם הספק אדיר. גם הספקנו לקפוץ לחנות לקנות להם מתנה קטנה (סתם ככה כי בא להם, וכי אני סבתא וזו אחת הפריווילגיות שלי), גם להתארגן צ'יק צ'ק ולקחת אותם לחוג השחייה, וגם המשכנו לקרוא ב"מסע אל האי אולי" כשחזרנו הביתה. עוד מעט נסיים. 

הכי נגע ללבי הקטע שבו הבובה אלישבע בעצם כבר תוקנה על ידי הרופא הגדול, אבל הגמד המכובד מורה הדרך מנטה-פנטה מצא דרך לענות לקוץ, רוץ ומוץ (הדובון, הכלבלב והחתלתול) על שאלתם - האם לבני אדם יש באמת לבבות? הוא אמר שאלישבע הבובה כמעט מתוקנת, רק חסרה לה פיסת עור דק ובהיר עבור אפה השבור (דבר שלא היה נכון כלל). קוץ הדובון מייד התנדב לתת לה מעורו, ונענה בשלילה כי הוא שעיר ופרוותי, ועורו לא מתאים לבובה אלישבע. ואז אמר דני, הילד, שהוא מוכן כמובן לתת לאלישבע מעורו, כמה עור שהיא צריכה - ובכך הוכיח מנטה פנטה לחיות שלדני, הילד, יש לב. במיוחד אהבתי את תגובתם של חכמוד ונשמותק לסיפור הזה - ראיתי את הניצוץ בעיניהם ובחיוכיהם כשפתאום הבינו את ה"תרגיל" שמנטה פנטה עשה.......

וגם אהבתי איך הם הבינו בעצמם (וגם דאגו להסביר לי) שרותי, ה"אמא" של הבובה אלישבע, לא באמת ילדה רעה, ושהיא לא הבינה באמת מה היא עושה כשהיא פגעה בבובתה וגרמה לה להיות קרחת, פיסחת, ובעלת אף שבור....

וגם כאן

מאז שהתחיל לחץ הלימודים לבחינת ההסמכה אצל בתי, לקחתי על עצמי להיות עם הנכדים פעמיים בשבוע אחר הצהריים.

בימי שני היא נוסעת להדרכה, ואני מגיעה לאסוף אותם מהגן ומבית הספר ולוקחת אותם לחוג השחיה שלהם.

בשני האחרון קיבלתי טלפון מבתי שחכמוד כבר בבית, התקשרו אליה מבית הספר שהוא מעד ונפל ופצע את ברכו, הכאב מונע בעדו להמשיך ללמוד, והוא מבקש שיקחו אותו הביתה.

כיון שהיא היתה צריכה לצאת מהבית להדרכה ברבע לארבע, היא שאלה אם אוכל להגיע מוקדם יותר מהרגיל (הרגיל = ארבע וחצי).

הגעתי אליהם בשלוש וחצי. ראיתי את בתי ואת חכמוד על רצפת חדר המשחקים שקועים ב"קרבות בייבלייד" (או כמו שחכמוד אומר: "בלייבלייד"). BeyBLADE

(לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה) אלה סוג של סביבונים או פוֹרְפֵרַה של פעם 

שמבוססים על סדרת טלוויזיה מצוירת (כנראה יפנית). לבייבלייד יש "זירה" שבתוכה מתנהל "קרב" של בייבליידים שמתחרים זה בזה מי יפול אחרון (מכוח האינרציה או כתוצאה מהתנגשות ביניהם). 

לחכמוד (ועכשיו גם לנשמותק) אוסף מכובד של הבייבליידים האלה, והוא גם יודע איזה מהם "מעונה ראשונה" או "מעונה שנייה" כי הוא גם צופה בסדרה בטלוויזיה. 

כשבתי הלכה, תפסתי את מקומה ושיחקתי עם חכמוד בבייבליידים, ואפילו ניצחתי פעם אחת. לזכותו ייאמר שבכל פעם שהפסדתי, הוא החליף לי את הבייבלייד ל"אחד יותר חזק" כדי להעלות את סיכויי. 

כל עוד הוא ישב על הארץ ושיחק, הוא כמעט ולא הזכיר את הפציעה שלו. אבל כשקם ללכת, לאסוף אתי את נשמותק מהגן, היתה דרמה גדולה. הוא צלע וקיפץ על רגלו השמאלית, הוא נאנח קשות בכל פעם שהביט בשריטה על ברכו, ועל שטף הדם הכחול שסביבה.....והיה ברור שהוא צריך תשומת לב סביב הפציעה הזאת. 

הוא כבר סיכם עם בתי שהוא לא ישתתף בחוג השחייה, אבל כמובן יבוא איתנו ויישב איתי בזמן שנשמותק ישחה. 

הוא גם סיכם איתה שהוא יורשה להישאר ברכב כשאאסוף את נשמותק - בתנאי שיישאר בטווח הראייה שלי - כלומר, אעמוד בשער הגן ואבקש שישלחו אלי את נשמותק. כל הפרוצדורה הזאת היתה חדשה לי - אני לא משאירה ילדים ברכב, אני תמיד נכנסת לגן ומוצאת את נשמותק ויוצאת איתו....

אבל הבנתי שאפשר גם אחרת - בלי לסכן אף ילד.

חכמוד צלע בחינניות לרכב, חגר את עצמו (כן, הוא כבר ממש גדול!), ובאמת צלצלתי בשער הגן והם שלחו את נשמותק אלי, בלי לשכוח את המים שלו, את התיק שלו, ואפילו את הקורקינט שלו (שלא ידעתי שהיה איתו בגן) שהוא עצמו השכיל לזכור. 

הגענו הביתה, ובזמן שהתארגנו לחוג השחייה (החלפה לבגד ים, הכנת מגבת ובגדים להחלפה) הם גם צפו בפרק של....בֵּייבְּלֶייד (איך לא?) ונשנשו משהו. 

בדרך לבריכה, לגמרי כבדרך אגב, הזכרתי לחכמוד שבבריכה הזאת היה סבא מגיע אחרי פציעת הגב שלו, והם עשו לו תרגילים במים שעזרו לו להבריא. הידרותרפיה, קוראים לזה. 

"נכון" הסכים חכמוד בהתלהבות, "כי זו לא רק בריכה לחוגים, זו גם מרפאה". הסתפקתי בזה.

כשהגענו לבריכה, סיפרתי למדריך את עניין הפציעה. 

בבריכה הזאת כל ילד מקבל שיעור פרטי, כל אחד באזור אחר של הבריכה. 

כיון שבתי לא הודיע מראש על ביטול השיעור של חכמוד, ידעתי שהיא תחויב בכל מקרה, גם אם הוא לא ישתתף.

המדריך קלט אותי, התיישב ליד חכמוד על הספסל, ביקש לראות את הברך הפצועה, והסביר לו כל מיני דברים רפואיים וספורטיביים. לא שמעתי את השיחה שלהם, אבל בסופה חכמוד הסכים להיכנס למים. איזה מזל שהבאתי איתי ליתר בטחון את בגד הים שלו ואת המגבת! 

כל הפציעה כאילו לא היתה, תוך כדי השיעור וגם אחריו. 

חזרנו הביתה, והם רצו מייד לחדר הצעצועים והתחילו לארגן הופעה.

יש להם מערכת תופים חשמלית קטנה (שאני לא זכרתי, אבל חכמוד אמר שאנחנו קנינו להם אותה כשהיו "פיציים") וגם מכונת קריוקי (שקנתה הסבתא השנייה) - הם כיבו את האור והדליקו מנורת "כוכבים" - ממש אווירה של "דיסקו". 

הם התחילו הופעה, ואני בדקתי היכן חתני.

כאן המקום להודות ולהתוודות: אני "בולשת" אחריו לפעמים. 

אני יודעת שזה לא ממש מוסרי, אבל מאז שהיינו יחד באיטליה, והוא שיתף איתי בגוגל את המיקום שלו - הוא לא טרח לבטל את השיתוף, ומידי פעם (רק כשזה רלוונטי לי) אני בודקת היכן הוא. 

כיון שידעתי שהוא אמור להגיע הביתה בסביבות שש וחצי / רבע לשבע, בדקתי כדי לראות אם הוא בדרך.

הגוגל הנאמן הראה שהוא עדיין בעבודה!

התפלאתי, אבל לא אמרתי דבר. 

אחרי כמה דקות נכנסה שיחת טלפון מבתי.

"אני מגיעה רק בעוד עשרים דקות, ובעלי לא עונה לי לטלפון משום מה" היא אמרה, והבנתי שכבר לא נעים לה ממני. 

בשבוע שעבר, היא חשבה שהיא תגיע הביתה בשבע, ולכן חתני החליט שזה בסדר גמור ללכת לאימון ישר אחרי העבודה במקום לבוא לשחרר אותי הביתה.

בפועל היו פקקים נוראיים, ולקח לבתי שעה וחצי להגיע הביתה. 

אילתרתי להם אז ארוחת ערב וקילחתי אותם, אבל הבהרתי שאני מבקשת להגיע בזמן.

בעבר כבר ביקשתי כמה וכמה פעמים שביום שאני תורנית הוא יגיע ישר הביתה - ובחמישי האחרון הוא אכן עשה זאת, וחשבתי שזה אומר שהוא הפנים. 

עכשיו משהו החזיק אותו בעבודה בלי שיודיע לי או לבתי מה קורה.....מוזר.

אמרתי לבתי שאני יכולה לחכות עשרים דקות, אבל אחרי מה שקרה בשבוע שעבר היא לא הרגישה עם זה בנוח, והזעיקה את הבייבי סיטרית שלהם, שגרה בבניין שלהם, להיות איתם עד שהיא תגיע.

הדגשתי שעשרים דקות אין לי בעייה לחכות, אבל היא התעקשה. 

בסך הכל שמחתי. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל אחרי שאני מבלה (בכיף ובנעימים) עם נכדיי המתוקים, אני די מותשת.

הגעתי הביתה מורעבת, התקלחתי והכנתי לנו ארוחת ערב, ומצאתי את עצמי נרדמת על הספה בעשר. זה מזמן מזמן לא קרה (מאז השנים שעבדתי במחשבים). 

כנראה שבאמת הייתי עייפה......

וגם כאן