יוצאת לדרך חדשה

אני נדהמת לראות שזה היה בדיוק לפני חודש, איך הזמן טס.

זה היה יום ראשון בבוקר כך שגם בן הדוד של T לא עבד באותו היום וגם הכבישים היו יחסית פנויים, ובנוסף הטיסה שלנו לניו אורלינס (דרך שיקאגו) יצאה מלה גארדיה, שדה תעופה שהוא קרוב יחסית למקום מגוריו של בן הדוד - בקיצור, הוא התעקש להסיע אותנו לשדה.

וכמו שכתבה ג'אסט באחד מהפוסטים שלה על הטיסה לפלורידה ובחזרה, הבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה השונים, לפעמים אפילו בחברות התעופה השונות, אינן עקביות. כאן בלה גארדיה עשו לנו את הצ'ק אין של המזוודות על המדרכה לפני הכניסה לשדה. היה כמובן אחרי כן גם שיקוף של התיקים האישיים ומעבר בגלאי המתכות - אבל לא אילצו אותנו לחלוץ נעליים, למשל.

את כרטיסי הטיסה האלה הזמין לנו בני, דרך אמריקן אקספרס, במחיר ממש טוב, כך שלא קיטרנו שזו טיסה עם חניית ביניים. שדה התעופה בשיקאגו היה דווקא ממש נחמד, ואפילו טעמנו את הפיצה המפורסמת deep dish

T פחות אהב אותה בעיקר כי הרוטב מתקתק יותר ממה שהוא אוהב בפיצה, וגם אני, למרות שנהניתי ממנה, ידעתי בחוש שפיצה בשדה התעופה בטוח פחות שווה מאשר פיצה בעיר עצמה! 

בסך הכל טסנו (פלוס חניית ביניים) כשלוש שעות, וכאשר נחתנו בניו אורלינס בני וכלתי, שנחתו מעט לפנינו, כבר חיכו לנו בזרועות פתוחות. 

בכלל במהלך כל השבוע שהיינו יחד השלמנו המון חיבוקים. אפילו קצת יותר מהמון, כדי לנסות לצבור כמה...אם זה אפשרי בכלל.

מזג האוויר בניו אורלינס היה חם ולח, אבל הרבה פחות חם והרבה פחות לח ממה שקורה שם בקיץ. הזוג הצעיר, שהקור והחורף של בוסטון כבר נמאסו עליהם לחלוטין, קיבלו את זה בשמחה. וגם עבורנו זה היה בגדר הנעים, רוב הזמן.

כשעוד התלבטנו בארץ אם לשכור רכב בניו אורלינס או לא, בדקנו ברשת וכולם אמרו : לא כדאי. גם כי קשה למצוא חניה והיא יקרה, וגם כי המוניות שם זולות. לא שכרנו, וגם כמעט שלא נסענו במוניות: נסענו באובר (UBER) או עם המתחרים שלהם (LYFT) - זה היה זול וזה היה נוח וזה גם היה מהנה, לשוחח עם המקומיים ולשמוע קצת (כמה שאפשר להספיק במהלך הנסיעה) על חייהם ועל העיר ועל קטרינה כמובן, כל אחד דרך העיניים שלו. נהגי האובר והליפט נתנו לנו את ההמלצות הטובות ביותר, גם לגבי היכן כדאי להסתובב בעיר ולשמוע מוסיקה, ובעיקר - היכן לאכול. 

מצד אחד האוכל בניו אורלינס לא בריא. ממש לא בריא. הרוב מטוגן, כמעט תמיד מתובל מאד, המון שמן והמון סוכר - אבל הוא טעיםםםםםםםםםם. לא נפלנו באף מסעדה. הכל היה טוב. ואני כמובן לקחתי את הלנטון שלי כל יום (מה שכאן בארץ אני כמעט לא צריכה לעשות, כי אני מקפידה כל כך על מה שאני אוכלת 😜).

האובר הביא אותנו לבית ששכרנו דרך AIRBNB. נראה לי שאקדיש פוסט נפרד על החוויה של הבית הזה בפרט ו-AIRBNB בכלל, אבל בינתיים רק אציין שהבית היה במצב נורא, ושאחרי שלושה ימים דרשנו להחליף אותו ולעבור למקום אחר. 

לניו אורלינס קוראים the big easy, לעומת ניו יורק שהיא the big apple, והיא באמת easy. 

הקצב שונה ממקומות אחרים בארה"ב, יותר איטי ונינוח. האנשים באמת נחמדים - לא רק מן השפה לחוץ - ושם בפעם הראשונה ראיתי שיווין וחוסר גזענות אמיתיים - מה שבמקומות אחרים זה רק מן השפה לחוץ אם בכלל.

הם גם לא שונאים את התיירים - מה שבמקומות אחרים נתקלתי, שמצד אחד הם זקוקים להם ומצד שני בזים להם. 

והכי הכי - המוסיקה. בכל מקום יש מוסיקה. בעיקר ג'אז אבל כבר לא רק. ויש המון המון מועדונים, וגם היינו יום שלם בפסטיבל גאז' - אבל המקומות שבעיקר שמענו ונהנינו מגאז' היו בכיכרות ובפינות הרחוב. 

כולם כנראה שמעו על Bourbon street, לשם נסענו בערב הראשון. אז זה כבר נחשב לרחוב תיירותי מדי ואין שם מוסיקה "אותנטית" למי שבאמת אוהב. מה שכן יש שם הרבה מסעדות טובות בסביבה

באותו ערב הלכנו ל oceana grill - המלצה שקיבלנו מנהגת האובר שלנו. 

אבל שום דבר לא הכין אותנו לבשר האלוהי שקיבלנו במסעדת Brennan's לשם הלכנו בערב השני

לחלוטין הסטייקים הכי טובים שאכלנו בחיינו (וזה כולל את ארגנטינה עם בשר הבקר המשובח שלהם)

ביום השני התחלנו לטייל לאורך הנהר וניצלנו את הימצאותו של אאוטלט משגע (ה-riverwalk outlet) שם ריכזנו את כל הקניות שלנו (כולל הנעליים המעולות עבור בני ו-T ומזוודה חדשה לי וכמובן מלא בגדים ועוד צעצועים לנכדים)

ואז המשכנו לטייל לאורך הנהר

ובסיורנו הגענו גם לגן זכר השואה

שממוקם בין הטיילת של הנהר לבין ג'קסון סקוויר הנהדר

ושם בכיכר ג'קסון "נפלנו" על הרכב ג'אז נהדר שהרביץ הופעה מעולה

והרקיד את כל האנשים בסביבה. 

בערב אחרי הארוחה המשובחת נסענו לרחוב הג'אז האמיתי - frenchman street.

שם יש מועדון ליד מועדון, והצלילים נשפכים אל הרחוב, וכך אפשר גם לבחור לאן בא לנו להיכנס לפי המוסיקה שנוגנה בפנים. וגם שם ההופעות הכי מוצלחות היו אלה שבפינות הרחוב, עם נגנים וירטואוזים - לפעמים על כלים מאולתרים לחלוטין

התחנה האחרונה של אותו ערב היה מועדון עם מוסיקה טובה, שם בני וכלתי אפילו קמו לרקוד קצת 

המשך יבוא 

 וגם כאן כמובן

הבוקר לקחנו את חכמוד ונשמותק לגן לאחר שהיו כאן מאז יום רביעי בלילה.

גם ביום חמישי לקחנו אותם לגן, וכך היה לנו יום אחד לעצמנו לפני שזה הפך יותר אינטנסיבי.

מהיישוב שלי לגנים שלהם בבוקר זו בערך שעה נסיעה בפקקים, קצת פחות, אז חלק מהזמן הקשבנו ליוסי גרבר מספר את פטר והזאב (עם המוסיקה והכל) וחלק מהזמן שיחקנו 20 שאלות. הם עדיין לא לגמרי סגורים על העניין הזה שצריך לענות רק בכן ולא, אבל בסך הכל הם מבינים מצוין את הרעיון של המשחק.

בששי כבר עשינו להם יום כיף (אמנם אין פקקים אבל חשבנו שעד שנגיע לגן כבר נצטרך לאסוף אותם בצהריים, ובתי די הבטיחה להם שזה מה שנעשה). נסענו לשרונים, אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה (הם מאד אוהבים את זה) - והם התלהבו מכל מיני דברים קטנים כמו העובדה שיש שם בשירותים אסלות קטנות לילדים עם בדיחות של בזוקה על קירות התאים, וכיורים קטנים ומייבשי ידיים קטנים. חכמוד אמר באיזשהו שלב "איזה כיף פה".

נסענו לשרונים כי יש שם גן שעשועים גדול ומושקע - עם מתקנים מאתגרים - ובלי חול (בישוב שלנו מצב הגנים היה קטסטרופלי עד לא מזמן, מתקנים מוזנחים וחלודים ולדעתי גם היום בכולם יש חול).

בשבת לקחנו אותם לבריכה, וגם חברים שלנו א' ו-א' הביאו את הנכדים שלהם, והם מאד מאד נהנו גם במים וגם מחוצה להם.

כיוון שנכדיי כבר לא ישנים בצהריים (מקסימום נרדמים באוטו אבל אז בדרך כלל מתעוררים) מצד אחד היו ימים ארוכים ואינטנסיביים, ומצד שני הם נחרו בנחת כבר בשמונה וחצי בערב.

לחכמוד היו מידי פעם התקפי געגוע קצרים להורים, ומידי פעם הוא גם דאג להרגיז את נשמותק, שכאשר הוא מתוסכל הוא מתחיל לבכות ולא מצליח לבטא במילים את מה שמרגיז אותו או כואב לו - אבל כמעט בכל התקריות הפעלתי את הטכניקה של "עצבות" (מ"הקול בראש") - גישה סאטית לחלוטין - חיבקתי, תיקפתי את התחושות שלהם, במקרים של דיבור פוגע או לא יפה אמרתי בנחת איך ניתן היה לומר את אותו הדבר בדרך נעימה....ובדרך כלל זה עבד יפה.

חוץ מפעם אחת.

היתה פעם אחת שכל כך התרגזתי, ששום טכניקה לא עזרה. הכעס ממש הציף אותי (וכאן אני לגמרי מבינה את אמאל'א כשהיא מדברת על הצפה). יש לנו שולחן קטן עם כסאות - והוא משמש אותם לארוחות וגם למשחקים. השולחן כחול, כיסא אחד סגול ואחד ירוק. בדרך כלל נשמותק בוחר את הכיסא הסגול אבל מידי פעם הוא רוצה את הירוק. חכמוד רוצה רק את הכיסא הירוק. תמיד. וכך קבענו בתחילת הביקור שלהם שבכל ארוחה הם יתחלפו בכיסאות. וזה עבד ביומיים הראשונים ואז פעם אחת נשמותק אמר "אני בוחר את הכיסא הירוק" ואני אמרתי "בסדר גמור, בבוקר ישבת על הכיסא הסגול" וכשנשמותק הגיע לשולחן חכמוד אמר לו "לא, נשמותק, אתה לא יכול לבחור. אני על הכיסא הירוק". הוא אמר את לאחר ששמע את מה שאני אמרתי. הוא אמר את זה בכוונה כדי לפגוע בו. כדי להרגיז אותו. נשמותק התחיל לבכות, ואני הרגשתי את התסכול שלו ואת חוסר האונים שלו מול חוסר הצדק המשווע - ו"הדם התחיל לעלות לי לראש" אבל עדיין הצלחתי לומר בטון יחסית רגוע: "חכמוד, למה אתה אומר לו את זה? הרי סיכמנו שבכל פעם מתחלפים, ושמעתי אותי אומרת עכשיו שנשמותק יכול לבחור הפעם את הכיסא הירוק?" ואני די בטוחה שלו היה אומר "סליחה, נשמותק, נכון. לא התכוונתי" או משהו ברוח זו, זה היה נגמר ברגע. אבל הוא הכחיש את מה שבפירוש כולנו שמענו אותו אומר (כן, יש לו נטייה לשקר...) וזה כנראה לחץ לי על איזשהו כפתור ואמרתי לו בטון ממש כועס - כנראה טון שהוא לא שמע ממני אף פעם - שזה ממש לא בסדר, גם להרגיז סתם את אחיו שלא לצורך, גם לנסות להסתיר את מה שהוא עשה...והוא ממש נבהל. ראיתי שהוא מתכנס בתוך עצמו, וכשהנחתי את הצלחות לפניהם הוא לא היה מסוגל לאכול - למרות שזה היה מאכל אהוב עליו. לא התחרטתי שהעמדתי אותו במקומו אבל מאד מאד מאד התחרטתי על הטון שבו השתמשתי. כשראיתי שהוא לא אוכל שאלתי אם הוא בכל זאת לא רוצה את מה שהוא ביקש - ואז הוא אמר "אני רוצה, אבל הבהלת אותי כשכעסת עלי" וכמובן שלבי נמס על המקום. כרעתי ברך לצידו וחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני באמת מצטערת שהבהלתי אותו, שמאד התרגזתי בגלל מה שהוא אמר אבל שאני מבקשת סליחה שדיברתי בצורה כל כך מבהילה. הוא נרגע אבל אני כמובן נושאת איתי עדיין את הרגע הזה...

וראיתי שהוא נזהר בהמשך - בכל פעם שנשמותק בכה, להבהיר שזה לא הוא שעשה לו משהו.

בדרך כלל היה מאד קל ונוח עם שניהם, ובשאר הזמן הצלחתי להתמודד לא רע גם עם הרגעים שלא בא להם לעשות את מה שביקשנו. ל-T היה יותר קשה עם זה, וראיתי שהוא פחות מסוגל לשלוט על הטון שלו. אצל T אתה תמיד יודע אם הוא כועס עליך. אין לו שליטה על זה. בכל פעם הייתי מזכירה לו - תגיד את אותו הדבר אבל בטון יותר אוהב בבקשה...והוא היה מחייך נבוך ומשתדל. כי אצל ילדים הטון הוא הכל. גם אני מצאתי את עצמי לא פעם אומרת "אני לא אבקש עוד פעם - תתלבש עכשיו" או משהו כזה - דאגתי לומר את זה בנחת ובנועם. וזה עבד. איך אמר להורים נשמותק אתמול בשיחת הטלפון היומית: "אני לא מתגעגע בכלל כי שומרים עלינו".

לחכמוד יש נטייה להתווכח ולהתמקח. לא נשאבתי לזה. הרי כשזה מתחיל אין לזה סוף....

הבוקר הפקדנו אותם בחיבוק ארוך בגן. הסבתא השנייה תאסוף אותם אחר הצהריים ותישן אצלם, ובתי וחתני ישובו בלילה, כך שהם יתראו כשיפקחו עיניהם בבוקר. מקווה שגם היום יהיה להם כיף. 

וגם כאן 

הרבה התעסקתי לאחרונה בתיעוד מדריכים למשתמש בבלוג החדש שלי ובתיאור החופשה שלי ובינתיים עברו השבועות ואני חווה גם המון דברים בכאן ועכשיו שאני חשה צורך לתעד לעצמי.

בימים האלה הנכדים גרים אצלנו, כי בתי וחתני טסו לברלין לחתונה של חבר. הבוקר לקחנו אותם לגן (זה אמנם לקח שלושת רבעי שעה מכאן ועד להרצליה אבל זה בהחלט שווה גם לשיגרה שלהם וגם שלנו) אז יש לי פנאי במשך היום.

אתמול חגגנו את יום הולדתו של T (צחקנו על זה שהוא קיבל את הנכדים מתנת יום הולדת) - אני אפיתי את עוגת השמרים שלי - שפעם הייתי אופה לפחות פעמיים בשנה, ומאז שעברנו לבית הזה (ולתנור הזה) עוד לא יצא לי. זו בעצם עוגת השמרים של רות סירקיס (מהמטבח באהבה), מתכון שמניב שתי עוגות - אז אחת אני ממלאה בקקאו והשנייה בקינמון ושתיהן מטריפות בטעימותן (לחובבי הז'אנר כמובן). T לא אוהב עוגות בחושות ואני לא אופה עוגות קרם למיניהן - אז לכבודו טרחתי ואפיתי אותה, ואפילו שמתי עליה נרות (כאן כבר פרסתי כל עוגה לחצי, ואת החצי השני הקפאתי...)

האפייה לקחה לי כשלוש שעות בסך הכל (עם התפחה כפולה) ואיך שהוצאתי אותה מהתנור נסעתי למנטורינג.

כתמיד החוויה במנטורינג היא עבורי שילוב של מפגש חם עם אנשים אהובים (הבנות בגילאים 22-57) והמאמן, חוויות מטלטלות - כאשר אנחנו מאמנות זו את זו או כאשר הוא מאמן אותנו (וכן, לא שכחתי שאני מתכוונת לספר איך הוא אימן את כולנו בו זמנית בפעם הקודמת), כאשר אנחנו מעלות סוגיות מהאימון שלנו ומקבלות ממנו הדרכה (וגם זו מזו), ואפילו כשאנחנו משתפות חוויות מחיינו הפרטיים - יש שם פתיחות יוצאת דופן ותמיכה יוצאת דופן שעוד לא חוויתי בשום קבוצה בה השתתפתי עד היום.

בקטע האישי אני כרגע בהתלבטות האם להמשיך לאמן. זה שזור בכל האימונים שלי וגם במחשבות שלי, ואני חייבת לומר שאני באמת לא יודעת. לא יודעת אם אני רוצה. לא יודעת אם אני טובה מספיק. לא יודעת אם אני לא רוצה ולכן חוששת שאני לא טובה מספיק, או שאני חוששת שאני לא טובה מספיק ולכן מספרת לעצמי שאני לא רוצה....בלגן. בינתיים אני מאמנת ועושה זאת בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, ורוב המתאמנים שלי דווקא חווים טרנספורמציה ושחרור והתפתחות אז כנראה שבכל זאת אני עושה משהו בסדר. זה מורכב ואני חוקרת את זה עם עצמי ועם המאמן שלי, אבל ייתכן שעצם העובדה שזה עלה סוף סוף על פני השטח ואני מוכנה לשקול את האופציה של להפסיק לאמן -  דווקא תשחרר משהו ותאפשר לי להתמסר לזה כמו שלא העזתי עד כה. נראה.

עם החיילת (שאני עדיין מחפשת לה כינוי חיבה) אין רגע דל - לא קל לה עם עצמה ולכן לא תמיד קל איתה. אנחנו עדיין לומדים ובונים את מהות היחסים ביננו, את הגבולות, את מידת העומק שאנחנו רוצים או יכולים להיכנס אל תוך חייה ובו בזמן מידת העומק שאנחנו יכולים או רוצים שהיא תיכנס אל שלנו.

אתמול (היא לא היתה איתנו, נסעה לצפון לבקר את אחיה ואחותה הקטנים שחיים אצל אמא שלה) חתני פתאום התחיל מתקפה של שאלות שהשורה התחתונה היתה: האם היא עכשיו חלק מהמשפחה ועד מתי? ותוך כדי שיחה וניסיון להבהיר מאיפה באות השאלות, הוא הבין שיש לו קושי עם העניין הזה. וזה בהחלט מובן, מכל מיני בחינות - ובאמת דיברנו על זה עם בתי ועם בני אבל לא איתו. הוא דימיין את נושא אימוץ החייל הבודד כמשהו אחר לגמרי. מעבר לעובדה שהוא חשב על מישהו מחו"ל, שיש לו משפחה תומכת אבל פשוט לא בארץ, הוא גם דימיין מישהו שמגיע פעם בשבוע/שבועיים לארוחות שבת וחג וזהו. מישהו שאולי משוחחים איתו, מייעצים לו, אבל הוא לא הופך להיות חלק מהמשפחה. מישהו שבתום השירות נעלם מן האופק.

הוא חושש למשל מהנוכחות שלה עם ילדיו. הבטחתי לבתי כבר מזמן שלעולם לא אשאיר אותה לבד איתם. בנוסף יש לנו חוקים די ברורים שנועדו בעיקר לשמור עלינו: אנחנו לא מסכימים שחבר (שהיא מחליפה כל שבועיים) יישן כאן, גם לא במשך היום. חברה יכולה לעלות איתה לחדר אבל רק כשאנחנו בבית. הסברנו לה שאנחנו בשלבי היכרות מעמיקה איתה, אבל לא מוכנים שזרים אחרים יסתובבו לנו בבית. היא לא הבינה כל כך אבל קיבלה. היא סיפרה שהפסיכולוגית שלה (שהתעקשנו שתמשיך איתה את הטיפול לאחר שהופסק כמה חודשים) אמרה לה שזה טוב שאנחנו שמים לה גבולות.

בקיצור - לחתני קשה עם העובדה שהכנסנו ככה מישהי למשפחה (והיה לי קצת קשה לא לחשוב על זה שגם אותנו אף אחד לא שאל אם להכניס אותו למשפחה - ושגם לזה היה תהליך הסתגלות, בעיקר שלו מול T). כמובן שתיקפנו לו את תחושותיו, וכמובן שהן לא תגרומנה לנו לשנות שום דבר כרגע - אבל שמחנו שהביע אותן.

אני בעיקר שמחתי כי זה לחץ לי על כל מיני נקודות בהן אני עצמי קצת חרדה ממה שלקחנו על עצמנו. אני עצמי לא יודעת איך זה יתפתח. ברור לי שגם אני לא ידעתי מה לדמיין לפני שהתחלנו עם זה, והכל קרה די מהר. ואנחנו עדיין לומדים את זה תוך כדי תנועה.

זהו בינתיים. גם ככה הפוסט הזה ארוך נורא....

וגם כאן