יוצאת לדרך חדשה

בן דודו של T ואשתו הגרו לארה"ב באמצע שנות השבעים עם בנם הפעוט. בנם הצעיר כבר נולד שם. את הילדים הם גידלו בסאות' אורנג', ניו ג'רזי (היתה גיחה של כמה שנים לקליפורניה באמצע) ולפני כעשרים שנה הם מכרו את הבית ועברו לבניין דירות ענק ויפה בקליפסייד פארק, לא רחוק מגדת נהר ההאדסון, בקומה 18 עם נוף מרהיב של ניו יורק.

המשרד שלהם במנהטן (הם עובדים יחד בעסק משפחתי), כך שהם נוסעים הלוך ושוב כל יום - בשנה האחרונה הם כמעט ולא נכנסים עם הרכב (החניה היא רצח!) לאחר שגילו שיש להם אוטובוס ממש מתחת לבית ועד לתחנת Port authority שזה קרוב למשרד שלהם.

יש להם הרבה חברים שם וגם נתח גדול ממשפחתה של אשתו של בן הדוד נמצאת שם. ובכל זאת הם מאד שמחים בכל פעם שמישהו מהמשפחה מהארץ (או מאנגליה, יש ל-T ענף של המשפחה שם) מגיע לביקור. ביקרתי אצלם כמה פעמים כשהייתי לבד, במסגרת העבודה, בהזדמנויות שונות באזור, והיינו אצלם כולנו כשהילדים היו קטנים (והם עוד גרו בסאות' אורנג'), ותמיד היה נחמד - אבל הפעם קצת הסתייגתי מלבוא לגור אצלם 3 ימים.

ככל שאני מתבגרת כך אני פחות רוצה להפריע לאחרים, לפלוש להם הביתה, לחייב אותם "לשעשע" אותי ולהאכיל אותי...כך חשובה לי גם יותר הפרטיות שלי...החופש שלי...והאמת היא שכמה שאני אוהבת את בן הדוד הזה, בזמן האחרון הרבה יותר קשה לי להקשיב (או לקרוא בפייסבוק) לדעותיו הפוליטיות שהן כל כך שונות משלי. תגידו - זה לא קשור, אבל זה מפריע לי.

בפועל לא הייתי צריכה לחשוש. הם כל כך שמחו שבאנו וכל כך נתנו לנו להרגיש בבית, ונתנו לנו להבין שכיף להם שיש להם הזדמנות לצאת איתנו - למסעדה התורכית האהובה עליהם

או למוזיאון וויטני החדש בצ'לסי

 או לגן הבוטני (של הברונקס, ליד גן החיות)....

ובמקומות שבכלל לא הכרנו קודם: כמו הצ'לסי מארקט

וגם מקום מדהים שקוראים לו Eataly

ובאמת כל כך שמחו ש-T היה שם בשבילם לליל הסדר ובישל דברים ותיקן דברים שהם בישלו ולא יצאו כל כך טוב...כך שגם עזרנו.

ובאמת עלו פה ושם ויכוחים פוליטיים, וכמה פעמים הוא איים בחביבות לזרוק אותי מהחלון (קומה 18 כבר אמרתי?) אבל זה היה בסדר. בסוף אפילו הצלחנו להסכים על כמה דברים. והתעליתי על עצמי ולא הזכרתי בשום שלב את העובדה (המתבקשת) שמי שחי כבר 40 שנה בחו"ל לא באמת יכול לדעת איך זה מרגיש לחיות כאן, לא כל שכן "להחליט עלינו".

אבל באמת שהיה ביקור נהדר.

אנחנו משפחה גדולה (המשפחה של T) וכאשר מגיע מישהו מחו"ל לבקר בארץ בדרך כלל כולנו מתכנסים יחד וזה כיף גדול. אבל אז לא באמת יוצא לדבר אחד על אחד עם כל אחד, ויש באמת משהו מיוחד ושונה כאשר אנחנו אצלם בבית, יומיים שלושה, זמן איכות ביחד....ממש טוב.

ליל הסדר היה ביום ששי, והיו מוזמנים אליהם 22 איש, כאשר ברגע האחרון נוספה גם מזכירה של אחד מהמוזמנים שהתברר שאין לה אצל מי להיות, אז 23. חוץ מהמזכירה הזו כולם היו בני דודים או בני בני דודים של אשתו של בן הדוד. אני לא הכרתי לפני כן אף אחד מהם. אי אפשר לומר שהיום אני מכירה, אבל זה היה תמהיל נחמד של אנשים, יהודים אמריקאים, חלקם ישראלים לשעבר כמו בן הדוד של T, וזה היה ליל סדר מיוחד.

אחר הצהריים הגיעה כבר אחותה של אשתו עם בתה, שהיתה בערך בגילי, כדי לעזור בהכנות, וכיוון שהיינו הרבה אנשים ו-T תיגבר את המטבח, הכל היה מוכן הרבה לפני הזמן, והיה לנו המון זמן לשבת ולפטפט ולהכיר אחת את השנייה. זו היתה חוויה מרתקת, ונהניתי מאד. בסוף גם פתרנו תשבצים ביחד...למותר לציין שהסדר לא התחיל בזמן, התברר שלפקקים של יום ששי אחר הצהריים נוסף עומס מיוחד בגלל ערב פסח - רוב האנשים שם באזור הם יהודים. חלק גדול מהאורחים הגיעו ישר מהעבודה.

לכל אחד היתה הגדה שונה, אבל איכשהו זה הסתדר. חלק הקריאו באנגלית וחלק בעברית, וזה זרם להפליא, וגם היו מספיק מאיתנו שידעו את השירים - כך שהאווירה היתה נהדרת. על צלחת הפסח נוסף פריט שלא הכרתי, שהתברר שהוא מאד מקובל בארה"ב: תפוז. הגרסאות לסיבות לתפוז שונות ומשונות, אבל בגדול נאמר שהוא נועד לציין את ההכללה של קבוצות שבעבר הודרו מהיהדות - למשל להט"בים. אגב, בן הדוד שהושב לידי, בחור מתוק ממש בשנות השלושים המוקדמות לחייו, הוא בחור גאה בעצמו, שחקן שמתפרנס בעיקר מלאפר שחקנים אחרים וגם....ממופעי דראג מושקעים. ראיתי סרטונים שלו ביו-טיוב - הבחור/ה בהחלט מוכשר/ת.

שתי הילדות היחידות שנכחו בסדר היו בנות7 ו-10, מתוקות מאד וגם קראו מאד יפה (באנגלית כמובן) בהגדה. במיוחד התפעלתי מכושר הקריאה של זו בת ה-7. כשהן מצאו את האפיקומן ובן הדוד נתן להן כסף, הגדולה הצהירה שהיא תורמת אותו - לא זוכרת אפילו מה היתה המטרה - ואז כל משתתפי הסדר הכניסו יד לכיסם ונתנו לה עוד. 

כל אחד הביא משהו, כמקובל בסדרים שכאלה, ולכן גם איכות המנות לא היתה אחידה (T שיפר את מה שהיה ניתן לשיפור) אבל גם ככה ברור שהיה מספיק אוכל טעים לכולם.

שלא כמצופה בסדרים כאלה, המשכנו לקרוא (בעיקר לשיר) בהגדה גם אחרי האוכל, ובכלל אפשר לומר שהיה מאד מאד נחמד. אשתו של בן הדוד עשתה בחוכמה ולקחה לה עזרה בתשלום לטובת שטיפת הכלים והניקיון, כך שבאמת סיימנו יחסית בקלות ולא מאוחר והחזרנו את הדירה למצבה הקודם די מהר.

כבר הרבה שנים לא חגגתי אצל יהודים/ישראלים פסח בחו"ל. זו בהחלט היתה חוויה טובה, לשמחתי.

אז אחרי שחגגנו וגם טיילנו עם בני הדודים, שמנו פעמנו ביום ראשון בבוקר לשדה התעופה לה גארדיה (שקרוב יחסית לביתם) לכיוון ניו אורלינס להיפגש עם בננו וכלתנו......

* וגם כאן

יומן מסע בהמשכים - ממשיכים לתייר בניו יורק

בניו יורק כבר ביקרתי כמה פעמים, כולל בגיל 11 עם משפחתי, בגיל 18 עם משלחת הנוער של משרד החוץ, ועוד כמה פעמים לבד כשעברתי שם בדרך אל או בחזרה מ..... מאד אוהבת את ניו יורק. עם T ביקרתי שם פעמיים - הפעם הראשונה היתה ב-1989 עם הילדים כשהיו קטנים, ובפעם השנייה כשנסענו לטקס הסיום של התואר הראשון של בננו ב-2012 - ממש לפני שהתפטרתי מהעבודה. אז היינו עם הורי בחלק הראשון, לפני שנסענו לבוסטון לטקס, ושוב עם הורי ועם בני וחברתו (כיום כלתי) כשחזרנו מבוסטון. בכל פעם התאהבנו שוב בעיר הזו ובמה שיש לה להציע לתיירים. 

ביום שנחתנו בניו יורק החלטנו פשוט לחרוש אותה, ללכת למקומות שעוד לא היינו או שמזמן לא היינו....אז מהמלון שלנו שהיה ממש על Herald square

תפסנו תחתית דרומה, לאזור הגריניץ' ווילאג' וטיילנו ברגל עד ל-Washington square park -

שם בני היה מנגן עם חבריו בימי ראשון, בשנה שחי בניו יורק בין התואר הראשון לשני. זה היה אמצע השבוע, יום שלישי רגיל לחלוטין, ובכל זאת בשעת צהריים שמשית זו היה הפארק הקטן מלא אנשים. הסתבר שהשמש הזו יצאה רק באותו היום או יום לפני כן, וכל הניו יורקים המותשים מהחורף ומהקור יצאו להתחרדן קצת להנאתם. סטודנטים, זקנים, אמהות או מטפלות עם תינוקות, אנשים עם כלבים, נגנים....היו כמה פינות עם מוסיקאים שניגנו וקיבצו סביבם מאזינים נלהבים ונדיבים (גם אנחנו תרמנו את שלנו, וזה הפך להיות הרגל גם בהמשך הטיול - במיוחד בניו אורלינס). 

מה שהיה מעניין, הוא שבנוסף לאזור הרגיל הפתוח של הפארק, גודרו בו גם אזורים ייעודיים - היה אזור להורים עם ילדים, והיו שלטים גדולים שאסרו על מבוגרים ללא ילדים להיכנס (לבי נצבט כשחשבתי על החשש מפדופילים, חוטפים ושאר חולירות)...היה אזור לאנשים עם כלבים וגם שם היו שלטים גדולים שאסרו על אנשים ללא כלבים להיכנס. בני אמר שהחלקים האלה לא היו קיימים כשהוא גר שם....ותהיתי אם הוא פשוט לא שם לב לזה או שזה באמת חדש.

לאחר שהייה נהדרת בפארק, שמנו פעמנו בחזרה צפונה ול-The high line,

אטרקציה חדשה יחסית בניו יורק. מדובר בקו רכבת ישן שכבר מזמן לא נמצא בשימוש, בחלק המערבי של העיר, שהפכו אותו לטיילת יפהפיה שמתחילה בין השדרה העשירית לשתיים עשרה באזור ה-meat packing district בדרום (רחוב 13 או אפילו 12) וממשיכה צפונה עד לרחוב 34. עולים על הגשר (יש כמה נקודות כניסה/יציאה, חלק נגישות וחלקן ממש לא) ופשוט מהלכים לאורך קו הרכבת הישן, שלאורכו נשתלו גנים, נבנו פינות חמד לישיבה או צפייה בנוף, ולכל אורכו רואים את העורף של ניו יורק, מפעלים ישנים וזוויות שבדרך כלל לא רואים של העיר. מרתק! בסוף התעייפנו. ירדנו באזור רחוב 23 וכבר לא נותרו לנו כוחות להמשיך ללכת. לי היו נעליים נהדרות עם המדרסים המותאמים אישית שלי, אבל ל-T התחילו כבר לכאוב הרגליים (בהמשך בניו אורלינס הוא סוף סוף מצא נעליים ממש נוחות - של sketchers עם מדרס ה-memory foam ובפעם הראשונה בחייו הוא לא סובל מעמידה או הליכה ממושכת...אבל זה יקרה רק בהמשך) ולי התחיל הגב כמובן......אז תפסנו מונית בחזרה למלון ונחנו קצת.

בערב יצאנו (שוב ברגל כמובן) לאזור טיימס סקוור -

מרחק כמה דקות מהמלון שלנו. קשה לתאר את החוויה של ההליכה ברגל במנהטן. יש פקקים ברחובות אבל גם יש פקקים על המדרכות. בכל פעם זה מרשים מחדש. טונות של אנשים הולכים לכל הכיוונים, זו בהחלט חוויה יוצאת דופן. 

אחרי ארוחת הצהריים המצוינת ב-The Harold לא היינו ממש רעבים, אז החלטנו להיכנס ל-Hard Rock Cafe, לשבת על הבר ולחלוק ביננו עוגת New York Cheese Cake....כן כן הלכנו על כל הקלישאות באותו יום ראשון של הטיול. 

חזרנו למלון עייפים ומרוצים, אבל ההפתעה הגדולה של הערב עוד חיכתה לנו....

קיבלנו טלפון מהבן שהוא על אוטובוס בדרך לניו יורק מבוסטון. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שאנחנו כבר בארה"ב והוא לא יראה אותנו. לאחר שהבין שיש לו יום אחד פנוי בין כל הימים המטורפים שלו, הוא פשוט החליט לבלות אותו איתנו. הוא לקח אוטובוס (ארבע שעות נסיעה) מבוסטון שהגיע לאיזור china town במנהטן, ומשם הזמין uber (עוד אספר על השירות הזה רבות בטיול הזה, וגם על המתחרים שלהם lyft) ובאחת וחצי בלילה הגיע אלינו למלון! T פגש אותו למטה כי במלון הזה לא נתנו לאף אחד שאינו מאורחי המלון להיכנס אפילו ללובי או לבר. היינו צריכים להראות מפתח של החדר בכל פעם שנכנסנו...

מפאת העייפות של כולנו והשעה המאוחרת, הוא פשוט נכנס איתנו למיטה (בכל זאת king size, היה בה מקום אפילו לעוד מישהו) וככה מחובקים אחרי חצי שנה של געגוע, נרדמנו (פחות או יותר - כי T נחר כמו אני לא יודעת מה, כמו שהוא תמיד נוחר כשהוא עייף מאד, חולה או עם מיגרנה...). אז T ישן מצוין, בני ואני נרדמנו והתעוררנו לסירוגין - ובסוף בני נרדם חזק בסביבות שש בבוקר כאשר T התעורר....

וגם כאן