לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 66

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2020    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נכדים בחורף


בתי היא פסיכולוגית קלינית מתמחה זו השנה השלישית בבית חולים פסיכיאטרי במחלקת ילדים, וכעת התחילה לעבוד בנוסף פעם בשבוע בבית חולים גדול של ילדים במרכז. אני כמובן התנדבתי ביום הזה לאסוף את הנכדים מהגן ולבלות איתם אחר הצהריים עד שבעלה חוזר הביתה מהעבודה.


אתמול היתה הפעם הראשונה. 


בבוקר קיבלתי ממנה טלפון שחכמוד חולה, ולכן היא תהיה איתו עד הצהריים בבית, בעלה יגיע להחליף אותה כדי שהיא תוכל לנסוע לעבודה החדשה, אבל לנשמותק יש חוג קפוארה - האם אוכל בכל זאת לבוא כדי לקחת אותו מהגן ולחוג. 


חתני אמנם הציע לקחת את נשמותק לקפוארה, אבל הוא שמע כבר שאני אמורה להגיע והתעקש שהוא רוצה שאני אהיה זו שאקח אותו.


שמחתי לעזור ושמחתי על ההעדפה (איזו סבתא לא תקבל זאת כמחמאה?).


אין לי הרבה הזדמנויות להיות לבד עם נשמותק, ודווקא שמחתי על זה. אני אוהבת את הזמן הזה אחד על אחד עם כל אחד מהם בנפרד. אני מרגישה שאני מצליחה להכיר אותם בצורה אחרת ככה. אז אספתי אותו מהגן, הוא מאד שמח לראות אותי, מצאנו את בקבוק המים שלו ואת התיק שלו אבל לא היה לו מושג היכן המעיל שלו. היו שם המון מעילים - אבל אף אחד מהם לא היה של נשמותק. "באתי רק עם החולצה היום" הוא אמר, וזה ממש לא נשמע לי הגיוני בימים הקרים האלה, ואחרי שהיה חולה בשבוע שעבר. לגמרי במקרה פתחתי לו את התיק - והנה המעיל היה בפנים, וגם הצעיף שסרגתי לו וכובע צמר....


נסענו תחילה הביתה כדי שיאכל משהו וילבש את החולצה של הקפוארה.


חתני וחכמוד היו בבית, חכמוד ממש הרגיש לא טוב (היה לו חום וגם בחילה, אבל כשבאנו הוא הצליח לאכול צלחת יפה של מרק עם אטריות).


חתני הכין לנשמותק כריך של פיתה עם חומוס לדרך, החלפתי לו חולצה ויצאנו לחוג. כל מה שהיה לי היתה כתובת. סוקולוב 53 הרצליה.


פשוט למדי, לא?


אז לא ממש. התברר שסוקולוב 53 בהרצליה הוא בניין די גדול עם חנויות בחזית ובשני הצדדים, "פסאז'" גדול באמצע, קומה שנייה....


רק כשהגענו הבנתי שלא התעמקתי כל כך עם בתי לגבי המיקום המדויק של החוג כי....אני רגילה שחכמוד יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא. מספיק שהוא היה במקום כלשהו פעם אחת, הוא כבר יידע לחזור אליו. הסתמכתי על זה, בלי להבין שנשמותק הוא יותר כמו בתי - מעופף לחלוטין. "איפה החוג נשמותק?" אני שואלת, "מאיפה נכנסים?" והוא מסתכל סביב בתמהון "אני לא יודע". התחלתי לחפש (אולי יש כאן שלט?) והוא מחזיק בידי, "אתה זוכר אם נכנסים מכאן?" הוא מהסס. "אני חושב שכן" הוא אומר לבסוף. "אתה בטוח?" ואז מגיע משפט המחץ: "אני קצת בטוח וקצת לא בטוח". 


בתוך הפסאז' אני רואה שלט "קפוארה". ייתכן שזה זה? "נשמותק, כדי להגיע לחוג שלך עולים במדרגות?" אני מנסה.


"כן", הוא אומר אבל לא נשמע ממש בטוח. אנחנו עולים בעקבות השלט של הקפוארה, ולרגע נדמה לי שהגענו. יש חוג, יש ילדים, יש כוורות בהן אפשר להניח את המעיל, נעליים, גרביים....הוא נותן לי להפשיט אותו ולא אומר מילה עד שנכנסים לחדר החוג ואז הוא אומר "בקפוארה שלי אין כאלה" ומצביע על....לא יודעת אפילו מה. מזרנים, ספסלים...משהו בפירוש לא נראה לו מוכר. בנוסף מתברר שהחוג של בני גילו כבר נמצא לקראת סוף השיעור, ובחמש ורבע (שעת החוג של נשמותק) יש גילאי 5 - 7. 


עכשיו כשהוא רואה את הילדים בחוג מתחיל להטריד אותו משהו אחר. "אנחנו מאחרים?" הוא שואל בפנים מכורכמות


"לא נראה לי, מתוק שלי, החוג שלך אמור להתחיל בחמש ורבע, עוד לא חמש ורבע".


"לא" הוא אומר לי, "כי אם אנחנו מאחרים אז הולכים הביתה. אני לא נכנס לחוג באיחור". וכאן אני נזכרת בעוד תכונה מובהקת של נשמותק. הדברים חייבים להיות מסודרים. מדויקים. מעופף כמו אמא שלו אבל לחוץ לדייק בזמנים כמו סבתא שלו. 


"אל תדאג מתוקי, אנחנו לא מאחרים עדיין, אבל אנחנו חייבים למצוא היכן החוג שלך". אני מלבישה לו בחזרה את הגרביים ואת הנעליים, המעיל בידי כמו גם הכובע...יורדים בחזרה במדרגות (אני מנסה לשאול שם אם ידוע להם על מיקום של חוג מקביל אבל אין ממש עם מי לדבר)...בצר לי התקשרתי לחתני. הכתובת נכונה אבל גם הוא לא היה מעולם בחוג עצמו ולא יכול לכוון אותי. בתי באמצע טיפולים, לא עונה לטלפון. פתאום חתני נזכר ששכן שלהם, שבנם גם הוא בגן עם נשמותק, גם הוא הולך לחוג הזה. הוא מתקשר אליו, וזה מציל את מצב. השכן בדיוק הביא את בנו לחוג, והוא יוצא אלי ומכניס אותנו למקום הנכון. השיעור בדיוק התחיל ואני רואה שנשמותק מהסס קצת (זה נחשב איחור או לא?) אבל רואה שיש עוד ילדים שרק עכשיו הגיעו ומתארגנים ומתרצה. אני כמובן כבר מזיעה, למרות הקור, אבל תודה לאל - הגענו. נשארתי לשבת ולצפות, מדהים מה שהקטנטנים האלה עושים כבר בגיל הזה....קצת מלחיץ אפילו. 


בסוף השיעור עוד משבר קטנטן - שכחתי להביא לו את בקבוק המים שלו. הוא צמא אבל מסרב לקחת שלוק מהחבר השכן (שהאמת גם לא ממש רוצה לתת לו) ומסרב שאקנה לו בקבוק שתיה בדרך (למדתי עליו עוד משהו - עקשן הקטן הזה, יש לו עקרונות. "אני אשתה כבר בבית") ואני מבטיחה שבשבוע הבא לא אשכח את המים.....


בדרך הביתה הלכנו במקביל לשכן ובנו, מפטפטים, הולכים חלק מהדרך אחורה או הצידה, בדילוגים או לאט....העיקר שלא ישעמם.


והיום...


היום בתי הביאה אלי את חכמוד לפני שנסעה לעבודה. החום התחיל לעלות לו שוב רק לקראת הצהריים, ובבוקר הצלחנו לשחק קצת, לפטפט הרבה, לדפדף באלבומי התמונות שלהם ולראות סרט של גארפילד בקודי (הוא ממש התפקע מצחוק) ואפילו אכל כמה טוסטים ואחרי כן קערה יפה של מרק עם אטריות.


כן - אני בהחלט אוהבת לבלות עם הנכדים גם באחד על אחד. יש בזה משהו מיוחד. והעיקר - שיהיו בריאים! 

נכתב על ידי , 2/2/2016 16:57   בקטגוריות בריאות, זמן איכות, טעם החיים, ילדות, נכדים  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-6/2/2016 12:34
 



שיגרה ברוכה


האורחים שלנו באו ונסעו ובקושי הרגשתי אותם. היה כיף ממש עם בן דודי ובנו, והיה להם גם כיף לטייל בארץ אחרי שעזבו את ביתנו. נראה לי שבן דודי השיג את מטרתו (או מטרותיו) בנסיעה הזאת: להכיר לבן את ישראל, לבלות איתו זמן איכות לבד ללא אחיותיו הקטנות שביום יום לוקחות את רוב תשומת לבם של ההורים, וגם לחבר את הילד לקרובי משפחתו כאן בארץ.

כשנפרדנו הרגשתי את הקשר הרגשי שכבר נוצר וזה גרם לי להרגיש טוב. הילד אמר שמאד כיף אצלנו בבית. 

השבוע התעסקנו בהכנות לקראת הניתוח של T בשבוע הבא (בדיקות דם, צילום חזה וכדמה)

חזרנו לשיגרת הספורט

אחרי שסרגתי בהצלחה רבה שני צעיפים (אחד לכל נכד) גם החתן שלי ביקש צעיף, אז אני בשלבים התחלתיים שלו.

את הצעיפים של הנכדים סרגתי בשיטת "ימין, שמאל" ועשיתי דוגמא נחמדה של שני צבעים צהוב-כחול לאחד ואדום-שחור לשני. 

חתני ביקש "ימין, ימין" ולמרות שהוא ביקש אפור, אני שוזרת לו קצת שחור כדי לגוון (קלטתם, הוא לא בעד צבעים עליזים).

"הוכתרתי" אצל רופא השיניים וסיימתי את הסאגה של השתלת השן (שמו לי את הכתר)

אימנתי, ניפגשנו עם חברים וגם ארחנו קצת, עשיתי clearway לחברה לקראת סדנא שהעבירה (שאחר כך דיווחה שהיתה הצלחה כבירה)

התניידנו מפלאפון ל-012 מובייל (די, נמאס מהמחירים ובעיקר מהעלויות בעת שהייה בחו"ל וזאת למרות ה"חבילות" שלכאורה היינו אמורים לדעת מראש כמה זה יעלה)

נולדה לנו בת-אחיינית חדשה (לבתו האמצעית של אחיו של T נולדה בת במזל טוב)

ביקרנו אצל הנכדים בחמישי, ובסוף גם ארחנו אותם בששי (כולל שינה עד היום בבוקר) למרות שבמקור היו לבתי וחתני תכניות אחרות

עם כל הפעילות הזאת עדיין בסך הכל היה שבוע די שקט

השבוע מתוכנן להיות בעל יותר פעילות. 

ובעוד 8 ימים...הניתוח

כן - אנחנו מצפים לו וחוששים ממנו

אבל יש עוד קצת זמן....אז בינתיים אתרכז בשבוע הנחמד שמחכה לי 

שבוע טוב

נכתב על ידי , 9/1/2016 17:51   בקטגוריות שגרה זה רע?, אימון, זמן איכות, חברים/חברות, טעם החיים, משפחה, סלולרי, פעילות גופנית, תחביבים  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-12/1/2016 10:15
 



עברה שנה


עברה שנה מאז סיימתי את תכנית המאמנים באימושיין וכפי שנקבע כבר אז, התכנסנו כולנו (כמעט כולנו) למפגש בבית הספר, מפגש בן יום שלם שכלל כמובן גם לימודים - כי נטלי לעולם לא שוקטת על שמריה וסאטיה ממשיכה להתפתח כל הזמן ותמיד יש עוד דיוק ועוד חידוד ועוד התעמקות ותמיד יש עוד מה ללמוד. 

ביום האחרון ללימודים (שאגב היה אז סוער במיוחד - 7/1/2015 -  וחלק מהמשתתפים לא הצליחו גם אז להגיע, בעיקר מפאת השלג) ביקשה מאיתנו נטלי לכתוב לעצמנו מכתב, כאילו אנו כותבים אותו בעוד שנה, ולספר לעצמנו איך עברה /תעבור לדעתנו השנה הקרובה.

אז הנה המכתב שלי: 

"אמפי יקרה

כותבת לך מינואר 2015 בסיום קורס מאמנים. 

היום (31/12/2015) אולי את באותו משקל ואולי 20 קילו פחות או יותר, אבל בכל מקרה את מקבלת את הגוף שלך ושלמה עם כל חלקיו. 

הצורך שלך בריצוי פחת באופן משמעותי, ואת הרבה יותר ישרה, ישירה ונוקבת גם עם משפחתך וחברייך וגם עם מתאמנייך.

פיתחת יכולת לסמוך על עצמך, על היכולות שלך, בעיקר על היכולת להתפרנס ולהתמודד עם כל מה שיצוץ במציאות שלך, וכתוצאה מכך את יותר סומכת על אחרים.

במהלך השנה האחרונה התאמנת גם על דימוי הגוף, גם על היכולת לסמוך על עצמך וגם על מערכות היחסים שלך עם T, עם אמא שלך ועם ק' (*חברת ילדות במערכת יחסים בעייתית במיוחד).

כמאמנת סאטית את הרבה יותר סאטית, יותר איטית, יותר קשובה, יותר מקפידה על עבודה עם תחושות הגוף והנשימה, לא מרצה כל כך ולא מוותרת כאשר אנשים מנסים "לזוז". 

גם באימון וגם בחייך הפרטיים את הרבה יותר חומלת והרבה פחות שיפוטית. 

בעסק שלך את עוסקת גם בהתנדבות וגם אימון בתשלום ויש לך לפחות 8 מתאמנים. 

יש לך תקציב שנתי שאותו את מתכננת ומתחזקת יחד עם T. 

שמרת על קשר עם חברייך וחברותייך הקרובים ביותר מאימושיין, ואת מטפחת ומפתחת את היחסים האלה ואת היחסים עם חברותייך ובני משפחתך הקרובים והאהובים. אם עדיין נותרו קשרים לא מיטיבים, כבר הרפית גם מהם. 

חייך שלווים והרמוניים ואת רואה את המציאות כפי שהיא

באהבה רבה

אמפי 7/1/2015"

זה מה שכתבתי לעצמי לפני שנה כאשר דמיינתי את השנה הקרובה. 

אני יכולה לומר שלא ירדתי או עליתי 20 קילו אבל בחודשים האחרונים כבר ירדתי 3.5 קילו. מקווה שאמשיך.

מנגנון הריצוי שלי באמת פחת (לא לגמרי) ואני הרבה יותר ישרה, ישירה ונוקבת גם בחיי הפרטיים וגם באימון. 

באמת התאמנתי השנה על דימוי הגוף ועל היכולת לסמוך על עצמי ואני מרגישה שחרור עצום בתחומים האלה. יש עוד על מה לעבוד אבל בהחלט נעשתה דרך. נעשתה דרך גם ביחסים שלי עם T ועם אמא (מבחינת האימון), פחות נגעתי ביחסים עם ק'. עוד יש על מה לעבוד :)

כמאמנת יש לי כמובן עוד דרך אבל מרגישה התפתחות משמעותית ואני גם עובדת על זה המון כך שבכל פעם אני משילה שכבה מגבילה נוספת. 

מה ששמחתי לראות זו באמת החמלה הגדולה שפיתחתי, והשיפוט - שפעם היה עולה אוטומטית גם אם לא הייתי מבטאת אותו - היום כבר הרבה הרבה הרבה פחות עולה. נדמה לי שכאן באמת היתה הצמיחה הגדולה ביותר שלי מאז שהתחלתי עם סאטיה. 

אני באמת מאמנת גם בתשלום וגם בהתנדבות, רק שאין לי כרגע 8 מתאמנים. בסה"כ אם סופרים מההתחלה אז היו לי עד כה 8 מתאמנים אז אולי הייתי צריכה לדייק את ההתנבאות לשון

החלק של התקציב כמעט מדויק - אנחנו לא מתכננים את התקציב לגמרי מראש לשנה אבל הוא יותר ממאוזן והמעקב עליו מתבצע באופן חודשי כך שאני מאד מרוצה מאיך שזה מתנהל. 

בהחלט שמרתי על קשר עם החברים והחברות מהקורס, עם חלקם אני ממש נפגשת, עם חלקם זה יותר טלפון ווואטסאפ אבל אנחנו חבורה די מגובשת ונעזרים זה בזה כל הזמן. השנה באמת שמרתי על קשר נהדר עם החברות (והתקרבתי מאד לחברת ילדות מ' שחזרה לחיי) ועם המשפחה ואין לי היום קשרים לא מיטיבים. חיי באמת שלווים והרמוניים ואני משתדלת תמיד לראות את המציאות כפי שהיא, בלי להתעסק עם מה אמור להיות או מה היה יכול להיות....

בפוסט הבא אולי אכתוב את מה שדמיינתי לי ל-2016

שנה אזרחית טובה לכולם חיבוק

נכתב על ידי , 1/1/2016 11:42   בקטגוריות אימון, החיים הם בית ספר, זמן איכות, חברים/חברות, חפירות, יש על מי לסמוך?, כתיבה, מערכות יחסים, אופטימי  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-8/1/2016 17:44
 



  
דפים:  
52,446
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)