שלושים וארבע מעלות בחוץ, ועדיין - יום שני הוא היום שבו אני אוספת את הנכדים מהגן, לוקחת את נשמותק לקפוארה, ובזמן שהוא בחוג - מבלה עם חכמוד.
לדוורים בארה"ב יש איזו סיסמא שקשורה למסירות הזאת:
Neither snow nor rain nor heat nor gloom of night stays these couriers from the swift completion of their appointed rounds
כך אני מרגישה כשאני יוצאת בכל מזג אוויר ברגל (כי אין חניה ליד החוג).
הם מתוקים כרגיל ומפטפטים ומשחקים כל הדרך אל החוג, וחכמוד מתחיל את המשא ומתן הרגיל.
בעצם זה התחיל עוד ברכב כשאספתי אותו מהגן.
"סבתא הבאת לנו משהו?"
ועניתי שלא, הפעם לא הבאתי כלום. קרה שהבאתי איתי איזה ממתק - ביצת הפתעה או ספר - אבל מאז ששמתי לב שזה הפך אצלו להתמכרות, אני מנסה להפחית את כמות המתנות שאני מביאה להם, ולהתרכז בתוכן של ה"להיות ביחד".
"אז תקני לנו משהו לאכול בדרך?" מגיעה השאלה הבאה
ואני יודעת שאם אקנה משהו אז נצטרך לשבת לאכול (בחוץ, בחום, בקושי מוצאת צל) - ומציעה לו במקום זה שבזמן שנשמותק בחוג, נלך שנינו לספריה. שם יש מיזוג אוויר, שם נספיק לקרוא ספר, אולי אפילו שניים, לפני שנצטרך ללכת להחזיר את נשמותק.
הוא מסכים ללכת לספריה אבל לא במקום הממתק, ואני כבר מבינה שלא נגיע לספריה, כי אסור לאכול בספריה - ועד שהוא יאכל את כדור השוקולד או הסופגנייה, יעבור הזמן הקצר של משך החוג וניאלץ לחזור.
אני מתמסרת לחום המעיק ולזיעה המגעילה, משקה את שניהם המון מים בבית וגם לוקחת בקבוק מים טריים לדרך, ואנחנו יוצאים.
בדרך הם מפטפטים בעליזות ומתעכבים בכל המקומות הרגילים - ליד הבית שם חתולה המליטה לא מזמן, מחפשים אם הגורים עדיין צמודים אליה. מעל לרשת הביוב הקבועה במדרכה - מציצים למטה בחרדה גדולה. וכמובן גם ליד חנויות הצעצועים והשטויות שאורבות לנו באורח קבע בדרך.
והפזמון הרגיל "סבתא אולי בכל זאת תקני לנו איזה צעצוע?"
ובכל פעם שאני אומרת "לא היום" או "לא הפעם" או "בשבוע שעבר קנינו...."
אני מקבלת גרסא אחרת של טרוניה.
"אז נשמותק ואני לא נהיה שמחים" היתה העדינה מביניהן.
"אז אני לא אוהב אותך" היתה הקיצונית. לכך עניתי "אבל אני תמיד אוהבת אותך, חכמוד. וזה לא קשור למתנות או לממתקים".
וזה לא שאני מתקמצנת עליהם, או סתם מנסה להיות קשוחה.
אני רואה כמה מעט ערך יש לצעצועים האלה ולחפצים האלה, שהאושר הרגעי של קנייתם חולף מהר מאד, מהר מדי.
בדרך חזרה מהקפוארה אנחנו פוגשים חבר של חכמוד מהגן עם אמו ואחיו הקטן. כל הארבעה שמחים למפגש ופורצים במשחק ספונטני מקסים שם על המדרכה באמצע העיר. אני מאד שמחה שיש לחכמוד חברים בגן השנה ושמצבו החברתי השתפר פלאים לעומת הגן הקודם.
באיזשהו שלב המשחק גולש אל תוך חנות צעצועים סמוכה, הילדים משתוללים ואני מנסה להרגיע. "תחזירו למקום בבקשה" אני אומרת כשהם מתחילים לקחת צעצועים מהמדף. והאמא השנייה אומרת למוכר "אל תדאג, אם הם ישברו משהו אני אשלם".
אני לוקחת נשימה, קצת מופתעת, וממשיכה לנסות להרגיע את הילדים.
ילדיה מתחילים עם "אמא, אפשר את זה? אפשר את זה?" על כל מיני צעצועים והיא מסכימה. לכל מה שהם רוצים.
ואני מזכירה לחכמוד (את נשמותק זה לא מעניין בכלל) שאנחנו לא קונים כלום היום.
והאמא (שהיא בגיל של בתי) פוצחת בנאום נלהב איך היא לא זוכרת שאי פעם הוריה אמרו לה "לא" כשהיא ביקשה שיקנו לה משהו, והיא לא מתכוונת לומר "לא" לילדיה.
ואני עונה בעדינות שנראה לי שהם כבר מכורים לקניה עצמה, ולא באמת אכפת להם מהצעצועים, והיא מודה שאכן בדיוק היום היא הציעה לילדים ללכת לבריכה, והם העדיפו לבוא לעיר כדי לקנות שטויות. ככה הם קראו לזה. שטויות.
והיא בסדר עם זה. לקנות שטויות במקום ללכת לבריכה.
ויותר מזה - היא מסבירה לי - אני צריכה להבין, שכאשר הילד מגיע לגן בבוקר עם הצעצוע החדש, כל הילדים מתייחסים אליו בזכותו, וכך הוא זוכה בחברים. והיא אומרת זאת כאילו שזה דבר טוב. ואני שוב לוקחת נשימה.
ושואלת אותה אם לא נראה לה שאחרי כן הגישה הזאת תמשיך גם לגבי טלפון חדש, מכונית, בית....והיא לא מבינה בכלל על מה אני מדברת ואני עוזבת את זה.
קוראת לנשמותק ולחכמוד שהגיע הזמן לחזור הביתה, ויוצאת משם, די מוטרדת. אגב, חתני היה עוד יותר מוטרד ממני כשסיפרתי לו. הרבה יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה.
בדרך הביתה פגשנו עוד חבר מהגן ועוד חברה - וחכמוד שמח לראות את שניהם ואמר להם שלום והמשיך בדרכו. ואז פתאום הוא אמר - ראיתי את הגננת שלי. אני רוצה לומר לה שלום. ואנחנו מסתובבים לראות היכן הגננת, והיא איננה. ומתברר שהוא ראה אותה לפני זמן מה, אבל התבייש לגשת אליה, וכך כבר נעלמה מן האופק ועכשיו הוא מבואס לחלוטין מכך שפספס אותה.
אני מציעה לו שנתקשר אליה, אבל אין לי מספר הטלפון שלה ואני זוכרת שהיה דף קשר של הגן על המקרר.
וחכמוד אומר בעצב שלא, דפי הקשר אינם על המקרר, הם מתחת למיטה של נשמותק.
אין לי מושג איך זה הגיע לשם, אבל אני מבטיחה לו שנחפש מתחת למיטה, והוא לא ממש אופטימי כי אני סבתא ובטח אין לי כוח להזיז את המיטה.
אנחנו מגיעים הביתה, ואחרי שכולנו שותים עוד הרבה מים, אני מזיזה בקלילות את המיטה של נשמותק (ולא מקבלת הסבר מתקבל על הדעת כיצד הגיעו לשם דפי הקשר של הגן), חכמוד דג אותם בזה אחר זה מאחורי המיטה, ואני מחייגת לגננת על הטלפון שלי.
היא כמובן לא מזהה את המספר אבל חכמוד מזדהה באומץ, אומר לה שהוא התגעגע אליה, ושהוא ראה אותה בעיר והתבייש לגשת.
הגננת שמחה מאד לשמוע ממנו, מספרת לו שגם היא תמיד מתגעגעת אליהם כשנגמר יום הלימודים, ושואלת אותו אם הוא מתרגש לקראת מסיבת הסיום שמתוכננת למחרת.
הוא אומר שכן, והיא מוסיפה שהיא מקווה שבפעם הבאה לא יתבייש וייגש אליה ברחוב, ושהיא מאד שמחה שהוא התקשר אליה.
הם אמרו שלום וראיתי מהבעת הפנים של חכמוד כמה טוב עשתה לו שיחת הטלפון הזאת. הוא התגבר על החשש ועל הביישנות ועשה את מה שהוא רצה לעשות, וזה הצליח לו.
חתני הגיע כשהשניים כבר היו באמבטיה, ואני חזרתי הביתה סחוטה מהחום אבל מרוצה מעוד יום נחמד (גם אם לוהט) עם הנכדים.
אגב אני עדיין לא יכולה לערוך פוסטים בבלוג שלי בישראבלוג, וגם לא להגיב שם על פוסטים של אחרים.
וגם כאן כמובן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
