לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 66

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2020    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שבוע נהדר....אבל כאוב


היה שבוע נהדר, פרט לעובדה שנתפס לי החלק השמאלי של הגב (כבר ביום שלישי).

התחלתי את ראשון על הבוקר במפגש עם חברתי הטובה מ' (שהיתה חברתי הטובה ביותר בתיכון), שבכל פעם מחדש אני מתענגת על העובדה שחידשנו קשר ואנחנו שוב חברות. כל כך כיף לי הקשר איתה, השיחות, השיתוף של משהו.....שאני לא ממש יודעת כרגע להסביר במלים. פשוט טוב לי שאנחנו שוב יחד. יש בה וביננו משהו כל כך אמיתי, ונינוח, וכאן ועכשיו....

וגם היום עוד מעט אצא להיפגש סוף סוף עם חברה אחרת (גם היא מ', מה יהיה?) שפגישותנו כל הזמן מתבטלות ויוצא לנו להיפגש אולי פעמיים בשנה (אבל אנחנו כל הזמן בקשר בטלפון).

אימנתי וזה היה נהדר, לא לגמרי "סאטי" - שזה אומר בלי הרבה שהיות ונשימות והעלאת זכרונות, אבל מאד אונטולוגי וגם נוקב וגם מצחיק ומחובר ואמיתי....הרגשתי טוב מאד.

ברביעי הייתי בכיתת אמן באימושיין (זו תכנית של פעם בחודש) אבל הייתי צריכה לצאת באמצע למנטורינג (שלפעמים מתנגש עם כיתת אמן, הם לא תיאמו ביניהם את העניין הזה מספיק טוב, נטלי וג', המאמן שלי, וזאת למרות שהמנטורינג הוא מטעם אימושיין) ופשוט קבעתי לי לבוא לצפות (הם מקליטים בוידאו את כל השיעורים) ביום ראשון בחלק שפספסתי.

המנטורינג היה מרתק, כרגיל - הפעם דנו בסוגיות מהאימון של חלק מחברותי לקבוצה, וכרגיל למדתי כל כך הרבה מזה...אני כל כך נהנית מהמנטורינג הזה, ממש הנאה צרופה.

 אני ממשיכה לקרוא בספר "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן...זה ממש מרתק. בשבילי כמאמנת, אמנם לא פסיכולוגית, זו הצצה נדירה למה שמתרחש אצל המטפל במהלך המפגשים ותהליך הטיפול בלקוח....מרתק. מאלף. פותח לי עולם שעד כה לא הייתי מספיק חשופה אליו. זה ממש עושה לי טוב.  

ובאמצע כל זה יצאתי בשלישי בבוקר לנקות את השולחן בגינה (כי סוף סוף נעים מספיק בבוקר כדי לשבת שם עם כוס הקפה הראשונה) ופתאום היה כזה "טאק" ונתפס לי משהו מבפנים...בין הצלעות או...לא יודעת בדיוק מה. ומאז אני דואבת. בהתחלה כל דבר וכל תנוחה כאבו. כואב אפילו לנשום. עכשיו כבר יותר קל אבל בימים הראשונים....אוף! ולהתעטש זה בכלל עינוי. ודווקא תכננתי בשלישי ללכת לחדר כושר וכמובן זה ירד מהפרק. אוף. 

אבל הנה אני יוצאת לי לפגוש את מ' השנייה (איך אבדיל ביניהן? אני אוהבת את הכינויים שפועה ממציאה לחברותיה...אנסה לעשות זאת גם אני עם חברותי וחברי במקום האותיות האלה שאני משתמשת בהן כל הזמן) והערב בתי תבוא עם בעלה והנכדים.....והשמש זורחת והציפורים מצייצות....

ועכשיו חשבתי שאולי בא לי להמציא כינויים גם לבתי ובני ובכלל....נראה. אחשוב על זה. שבת שלום חיוך

 

נכתב על ידי , 11/3/2016 09:24   בקטגוריות אביב, אימון, בריאות, חברים/חברות, זמן איכות, טעם החיים, אופטימי  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-15/3/2016 16:21
 



קיץ חורף


מן ערבוביה כזאת של העונות.....וזה כנראה גם עשה בלגן לבריאות של הנכדים שלי.

אחרי שחכמוד הבריא סוף סוף (בסוף הוא היה אצלנו עוד כמה ימים וזה גלש לשבוע שאחריו) היו לי כמה ימי חסד בהם קראתי, נפגשתי עם חברות, התעמלתי וכמובן גם אימנתי והתאמנתי....ואז חלה גם נשמותק. 

הוא היה עם חום ממש גבוה (בעיקר בלילות) ובשבוע שעבר שמרנו עליו במשך כמה ימים רצופים...

הודעתי לבתי שבשנה הבאה הם כולם מתחסנים!!!!! 

אבל השבוע אני מאד מאד מקווה שכולם יהיו בריאים, כי מתוכנן לי שבוע מאד חברתי ועמוס מפגשים ופעילויות - כולן מהנות ונעימות.

 

השבוע הקיצי שחלף היה נחמד אבל בעיקר בסופו נזכרתי שבסך הכל אני סובלת יותר בקיץ החם מאשר בחורף הקר. האידיאלי הוא כמובן משהו באמצע: אביבי חמים ולא מעיק, גשם מדי פעם (אולי בעיקר בלילות, כדי לנקות את האוויר ואת הצמחים ואת הדרכים)....ובעיקר שמש והרבה פריחה. 

כמובן שמזג אוויר לא מגיע לפי הזמנה, וכרגע אני נהנית לשבת בסלון המואר ולצפות בטפטוף הגשם בחוץ.

 

יש אצלנו מכת נמלים - זה לא סתם נמלים, זה נאנו-נמלים. קטנטנות קטנטנות ובלתי ניתנות להדיפה. שום דבר לא מונע מהן להיכנס הביתה ולהופיע במקומות הכי לא צפויים.....זה מאבק בלתי פוסק ואין לי מושג מה לעשות עם זה (ביחוד שיש לי חתולים בבית ואני לא יכולה לרסס חופשי כי אם זה ייגע להם בכפות הרגליים או בפרווה והם יתלקקו.....גם הם יורעלו). 

 

התחלתי מספר ספרים ונתקעתי באמצע: גיסתי הביאה לי את "מסע אל ממלכות פנימיות" של ד"ר דינה איזן. היא התלהבה מזה והיתה בטוחה שגם אני אוהב, אבל אני כבר "שוחה בחומר" הזה של "לחיות מתוך שמחה" כל כך הרבה שנים שזה נראה לי כמו More of the same ואין לי הרבה סבלנות....אז שמתי אותו בינתיים בצד (אני רק בעמוד 35).

במקביל התחלתי לקרוא את "הסודות של אגם טמפלטון" של לורן גרוף (שהביאה לי העוזרת שלי יחד עם הספר ההוא של שלי יחימוביץ') וגם בו אני תקועה (עמוד 54). ועכשיו התחלתי לקרוא את "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה (אחת מכם המליצה לי עליו) ולמרות שקשה לי (יש כל כך הרבה רוע וסבל בספר הזה, לפחות בהתחלה, שממש הייתי צריכה לנשום ולנשום ולבדוק את עצמי כמה פעמים אם אני מסוגלת לשהות בתוך זה) אני כבר בעמוד 69....אז נראה איך זה יתפתח. 

 

אז מאחלת לי ולכולם שבוע טוב - לפחות כל אחד בתוך הבועה של עצמו, כי אם אתחיל להתייחס למה שקורה בחוץ אז....עדיף שאשתוק עכשיו.

אז באמת שבוע נפלא וגשום ושמשי ונהדר חיוך

נכתב על ידי , 21/2/2016 11:24   בקטגוריות אביב, בריאות, מזג האוויר, משפחה, נכדים  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-15/3/2016 16:33
 



סוג של שיגרה #2


עוד שבוע חלף עבר לו ואנחנו 7 שבועות אחרי הניתוח של T. 


הלילה היה הלילה הכי טוב שהיה מאז ה-1 בפברואר, מבחינתו.


אני דווקא התעוררתי כל שעתיים, היה לי חם, היה לי קר, הייתי צריכה לשירותים...לילה מוזר. 


הוא מקפיד לעשות את תרגילי הפיסיותרפיה (הקשים והכואבים) כי הוא רואה התקדמות מבחינת טווח התנועה של היד וכוח השרירים.


אבל הוא מודאג. 


גם כי הכאבים עדיין ברמה חזקה מדי לשלב זה של פוסט-ניתוח, ורוב הלילות קשים, מקוטעים ומעוטי שינה, 


וגם כי חלק ניכר מהשרירים עדיין לא מגיב, לא משתף איתו פעולה, והוא מרגיש כאילו הזרוע הזאת מושתלת, לא שלו. נראה לי שזה ממש מפחיד אותו.


החלטנו שבכל זאת נחפש מומחה לכאב, באופן פרטי, כדי לטפל בסוגיה הזאת עכשיו ולא לחכות עד יוני או אוגוסט כשמתפנה תור באחת המרפאות.


 


חזרתי לחדר כושר וזה ממש ממש עושה לי טוב. אמנם אני מקפידה לעשות את תרגילי החובה (לכתפיים ולגב) גם בבית, אבל זה לא אותו הדבר.


וזו הדרך היחידה לשמר (ולשמן) את הגוף, המפרקים, השרירים - כדי למנוע כאבים. אצלי ההתעמלות היא כמו תרופה מונעת. 


אני לא שם כדי לנפח שרירים או לחטב את הגוף (הייתי רוצה אבל אני ממש לא בנויה לזה, כנראה) ואפילו בסיבולת לב-ריאה אני די "פושרת" אבל אני מתמידה ואני מפעילה את כל המערכות וזה הכי חשוב. 


 


T חזר לעבוד קצת בגינה, אז עזרתי לו לאסוף את מה שהוא ניכש, למרות שאני ממש שונאת לעבוד בגינה (עוד "תבנית" שפיתחתי בילדות, כשאבא שלי הכריח אותי לעזור לו בגינה - שווה מתישהו להתבונן על זה באימון קריצה).


 


נפגשתי עם חברה מהקורס בשפת הים של תל אביב בשבוע שעבר, ישבנו על כוס קפה ושוחחנו בלי לשים לב שהזמן עובר. יש כמה אנשים מהקבוצה הזאת שאני בטוחה שהם כבר חברים לכל החיים. כל אחד כל כך שונה אבל מה שמשותף לנו מחבר אותנו כנראה ממש חזק.


 


ביום הבחירות (לפני שהתבררו התוצאות) בילינו בנעימים עם ע' וכ' בצהריים ועם בתי, חתני והנכדים המתוקים בערב. לקחנו אותם להמבורגר וגלידה וצפינו יחד בטלוויזיה (חכמוד רצה כמובן לראות את "טרופותי" אבל הסברנו לו שהיום כולנו רואים "איש עם משקפיים" שזה השם שהוא נתן למהדורות חדשות). הילדים כמובן החלו לנמנם עוד לפני תוצאות המדגם והם החליטו לקחת אותם הביתה. 


 


למחרת כאמור למדתי וזה היה כל כך כיף ששמחתי שלמרות ההתלבטות, נרשמתי לקורסון ההמשך הזה (7 פגישות בלבד). המורה שלי לא שוקטת על שמריה וכל הזמן בודקת את עצמה, מדייקת את עצמה, מפתחת עוד ועוד את השיטה, חוזרת לבסיס - עכשיו למשל היא שמה את הדגש על החקירה. לא לצאת מתוך הנחה שאם המתאמן אומר מושג, שאנחנו (או הוא) מבינים למה הוא מתכוון. היא תירגלה איתנו לשאול מה זה. לא "מה זה בשבילך...?" אלא פשוט "מה זה?". אתה מדבר על זוגיות? מהי זוגיות? אתה מדבר על פחד? מהו פחד. וכאשר הוא מתחיל לומר מה זה....לשאול שוב. וללכת עם המחשבה עד הסוף, לא לברוח ממנה לדברים אחרים.


היא אמרה שכל כך שמנו דגש על העבודה עם הגוף, והתחושות, והעלאת הזיכרון - דברים חיוניים בפני עצמם בתהליך הפירוק ואימון - ששכחנו קצת את החלק האונטולוגי של האימון, החקירה. היה מרתק.


 


אחרי הקורס אספתי את הנכדים מהגן, והם מאד שמחו לראות אותי יום אחרי יום. שמתי לב שכאשר הם מתחילים לריב (בדרך כלל חכמוד מנסה להרגיז את נשמותק, אולי מוציא עליו עלבונות שהוא סופג בגן) אני פחות נבהלת. ואני לא מאפשרת להיכנס ל-loop כזה של הרגזה-בכי-הרגזה-בכי. אני אומרת בשקט שאין סיבה באמת לריב על מה שזה לא יהיה באותו רגע, ונותנת לכל אחד מהם תוקף למה שהוא רוצה/אומר/עושה...ואז אומרת שאם הם מתעקשים לא להיות חביבים זה לזה, אז נצטרך ללכת ישר הביתה כי אי אפשר להסתובב ככה ולעשות דברים כיפים תוך כדי ריב.


איכשהו בינתיים זה עובד. חכמוד (שהוא בדרך כלל זה שיוזם את ההקנטות) מייד מתחיל להיות סופר חביב, סופר אח-גדול-מיטיב, נשמותק מייד נמס, צמא לכל גילוי חיבה מאחיו, האווירה משתנה באחת ושלושתנו שמחים וטובי לב ממשיכים בפעילות שתכננו לעשות.


 


אחת התחנות היא כמובן הסופר (משום מה), חכמוד רוצה ביצת הפתעה כרגיל ונשמותק נודד בין שוקו (בטעם בננה) לבין כל מה שחכמוד רוצה. באופן מפתיע הוא מחליט בסוף על שוקו (איזה כיף שיש לו רצונות משלו!) אחרי שחכמוד כבר לקח קופסא של 3 ביצי (ביצות קריצה) כדי שיהיה לשניהם ("ואחת תקחי לסבא כדי שירגיש טוב".....איזה מתוק!) והחלטתי לא להכריח אותו להחליף לביצה בודדת.


נעמדנו בתור, שהיה ארוך מהרגיל לשעה זו של היום, חכמוד העביר את הזמן בליטוף כל החטיפים המתוקים שמונחים שם ליד הקופה בדיוק למטרת פיתוי הממתינים בתור (אבל לא מבקש עוד משהו כי יודע שלא יקבל), ונשמותק מביט למעלה בחיפוש אחר משהו מעניין, רואה את המספרים התלויים מעל כל קופה, ומתחיל להקריא בקול רם: פה יש 6, פה יש 5, שם יש 4 (הילד בן שנתיים וחצי...כן?). האישה שעומדת לפנינו בתור משתאה, מסתכלת עליו, על המספרים, שוב עליו - בפה פעור. אחרי כן היא מסתכלת עלי ורואה שאין לי עגלה ואני עומדת בידיים ריקות. 


"מה את קונה בעצם?" היא שואלת אותי. "את מה שכל אחד מהם מחזיק" אני מצביעה על הקופסא בידו של חכמוד ובקבוק השוקו-בננה בידיו של נשמותק. "אז אולי תהיי לפני בתור? " היא מציעה בנדיבות ואני זוקפת זאת לזכותם של הגאונים של סבתא.....קריצה ! בדרך הביתה שמעתי את חכמוד אומר לנשמותק "אפילו שיש לך שוקו אתן לך ביצת הפתעה אחת, מה אתה אומר על זה אח שלי?" והתפוצצתי מצחוק!


 


בששי לקחתי את בתי ליום כיף, יום שופינג לכבוד יום הולדתה (שהיה כבר לפני שבועיים). מזמן לא עשינו זאת, והיה ממש נחמד לחוות את השינוי שחל בה, סוג של בגרות, סוג של רוגע.... פתאם לא היה צורך להיסחב עד לתל אביב, אפשר להישאר בהרצליה, קרוב לבית. פתאם היה יותר חשוב לה לשבת יחד לכוס קפה ולפטפט מאשר לנצל את קרבתו של הארנק של אמא. וגם כאשר לבסוף בדקנו את החנויות, היא היתה הרבה יותר שקולה וצנועה בבחירותיה מאי פעם. התינוקת שלי גדלה. על אמת. היה באמת כיף להסתובב ביחד, לדבר ללא הפרעה, להקשיב, ליהנות מהביחד. 


וגם לראות אילו בגדים יפים היא קנתה, בין היתר שימלה אותה היא מתכננת ללבוש בליל הסדר. קבענו שנעשה זאת שוב בקרוב, רק הקטע של הבית קפה והפטפוטים,מרוב שהיה כיף. 


 


אז עוד שבוע חלף, האביב כבר כאן (חכמוד אמר שמזג האוויר "הפכפך") ועוד מעט פסח. הפעם הסדר לא אצלנו - נהיה אצל אמו של חתני. 


כן, בהחלט סוג של שיגרה. 


 


 

נכתב על ידי , 22/3/2015 09:48   בקטגוריות אביב, הקשבה, זמן איכות, טעם החיים, לימודים, ילדות, מערכות יחסים, משפחה, נכדים, פעילות גופנית, בריאות  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-30/3/2015 13:20
 



  
דפים:  
52,715
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)