יוצאת לדרך חדשה

לכבוד יום הולדתו החמישי של חכמוד הבא עלינו לטובה בסוף השבוע הבא, יצאנו T ואני יחד עם בתי ושני הנכדים לקנות לו מתנה.

מתנה מסבא וסבתא זו בדרך כלל מתנה "גדולה" ורבה היתה הפתעתנו, כאשר שאלנו מה הוא רוצה והוא ביקש בדיוק את אותה המתנה כמו בשנה שעברה: את הכלב צ'ייס מ"יחידת חילוץ". אז נכון שמחיר הצעצוע הזה חסר כל הגיון וכל פרופורציה לגודלו ולשימוש שניתן לעשות בו, אבל חכמוד הגיע לשלב שבו הוא - כמו כל חבריו - חשוף למותגים השונים, ובשנה שעברה באמת בלענו את הצפרדע וקנינו לו גם את זה וגם רובוטריק. בכל מקרה היה ברור שאין סיבה לקנות שוב את אותה המתנה, ובעצת הוריו הצענו לו שנקנה לו נעלי כדורגל, שהרי מתחילת השנה הוא בחוג. חכמוד הסכים מייד והתחיל גם להתרגש לקראת היום הגדול - יום קניית הנעליים עם סבא וסבתא. 

במקור תכננו לבדוק קודם באליטל, בבני ציון - שם בדרך כלל אנחנו מוצאים מבחר גדול וגם יחסית בזול. אלא מה, בתי בררה וגילינו שהחנות נסגרה - כנראה ממש לא מזמן. אז נסענו למגה ספורט במתחם שפיים-געש. 

נפגשנו שם, אנחנו באנו ישר מהבית והיא אספה אותם מהגנים אחרי העבודה. רצינו לקנות לחכמוד נעלי כדורגל (נעלי פקקים) וגם כדורגל, לנשמותק נעליים קצת גבוהות יותר, לחורף, וגם כמה זוגות גרביים בשבילי. 

לא היה מבחר גדול בגדלים שלהם (מספרים 27, 28...) אבל היו נעליים מאד יפות. 

חכמוד מייד התביית על זוג נעלי אדידס (לא בטוח שזה נראה בדיוק ככה, אבל זה קרוב). בלענו חזק כששמענו שהנעל עולה 280 ש"ח ...אבל יום הולדת זה יום הולדת!

ואז פנינו לבחור לו כדורגל. הכדור של נייק עלה 100 ש"ח. של אדידס עלה 80 ש"ח. "התפשרנו" על כדורגל של דיאדורה ב-50 ש"ח. בצבעים תואמים לנעליים (לא מצאתי תמונה משום מה)

ואז שאלנו את נשמותק אם יש כאן נעליים שמוצאות חן בעיניו. הוא היה מאד עייף, אבל במצב רוח נהדר. 

הוא הלך ישר לאזור של המבוגרים ובחר נעל כזאת בערך. 

הסברנו לו שזו נעל של מבוגרים, והפנינו אותו למעמדים של נעלי הילדים. הוא בחן את כל הנעליים היטב, חזר למעמד של המבוגרים ובחר נעל כזאת. 

ושוב הסברנו לו שאין את הנעל הזאת במידות שלו, ושוב הפנינו אותו למעמדים של נעלי הילדים. הוא בחן בקפידה את כל הנעליים ואמר: 

"אני רוצה נעל כזאת" ועשה תנועה של גל עם היד. האמת? מזל שבתי היתה איתנו, כי אני לא הייתי מבינה למה הוא מתכוון.

היא התחילה לצחוק, והראתה לנו שכל נעלי הילדים, לפחות אלו החורפיות, היו של אדידס, והוא מבקש נעל של נייקי!!! הפשוש הקטן בן השלוש וכלום רוצה מותג אחר. 

גם אנחנו התפוצצנו מצחוק, אבל מהר נרגענו והסברנו לו שאין במידה שלו נעל חורפית של נייקי, ולמזלנו הוא הסכים די מהר "להתפשר" (גם הם עלו לנו 230 ש"ח). קנינו לו מגפון של אדידס

והוא היה מאד מרוצה. שניהם התרוצצו להם בחנות שמחים בנעליהם החדשות. 

בחרתי לי גרביים ו-T הציע לי לקנות גם חליפת טרנינג של אדידס שהיתה במבצע (129 ש"ח) ואז לפני שהלכנו לשלם בקופה, ציין בפנינו המוכר שהנעליים של נשמותק כלולות במבצע של "זוג שני ב-50%". אולי אנחנו רוצים עוד זוג נעליים? בדקנו שוב את ההיצע, לקנות אולי גם נעליים רגילות (לא כדורגל) לחכמוד אבל לא היה שם משהו במידה שלו שענה על הדרישות. 

ואז המוכר הציע לנו  - אחרי שראה שגם לי וגם לבתי יש רגל קטנה. המבצע כולל גם נוער, כלומר: עד מידה 37. 

האמת, אמר T, שהנעליים שלך (שלי) כבר גמורות (סוקוני ישנות מאד), ומייד הזדרז המוכר להביא לי שני זוגות נעליים, מתוכם בחרתי נייק "זום". כאלה אבל בוורוד

"כדאי לכם", אמר המוכר, הנעליים האלו במידות הקטנות עולות ברגיל 400 ש"ח (במקום 600 ש"ח למידות הרגילות) ובזכות המבצע, אמר המוכר, תשלמו חצי מחיר. 200 ש"ח על זוג נעלי נייק נשמע טוב, לא? 

זה התחיל מזה שכשהגענו לקופה T שאל אם אפשר לקבל הנחה, היות שקנינו כל כך הרבה דברים. 

בוודאי, אמר מנהל החנות, אם תעשו כרטיס מועדון. הוא חישב שהצטרפות למועדון תחסוך לנו כ-150 ש"ח. שווה? נשמע ששווה, אלא מה? זה לא סתם כרטיס מועדון, זה כרטיס אשראי. ואנחנו מזמן הבנו שכדאי שיהיו לנו כמה שפחות כרטיסי אשראי. שהרי בשנה הראשון אין עמלה, אבל אחר כך? ונסו לבטל את הכרטיס...בקיצור, ויתרנו. הם עוד שכנעו ושכנעו אבל T לא היה מוכן בשום אופן, וכך ויתרנו על הנחה גדולה.

אבל לא נורא, נכון? יש לנו את המבצע של זוג שני ב-50%. ובכן - כמו אהבלים לא בדקנו באותיות הקטנות של המבצע, מה גם שהמוכר הטעה אותנו במפורש - זוג שני ב-50% הזול מביניהם כמובן. לא עזר שהיינו 3 עדים ששמענו את המוכר אומר שהנעליים שלי יעלו 200 ש"ח. בפועל הנעליים של נשמותק עלו 115 במקום 230. לא היה עם מי לדבר, ובכלל מרגע שסירבנו להצטרף למועדון, גם היחס של המוכרים והמנהל השתנה מן הקצה אל הקצה, וממש לא הזיז להם כשאמרנו שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאנחנו קונים בחנות הזאת. 

האמת שבאותו הרגע בא לי להחזיר את הנייק, "זום" או לא "זום" הם עצבנו אותי. אבל T אמר, בצדק, שהסוקוני הישנות שלי באמת כבר בלויות לגמרי וחשוב לשמור על הגב....

יצאנו משם מרוצים מאד מהסחורה ומהאושר של הקטנטנים, אבל תוהים מדוע חוויית הקניה צריכה להיפגם ככה? 

מקוררת. בעצם זה אפילו לא ממש צינון. משהו בין החזה לגרון, מכביד, דורש כחכוח לפעמים, שיעול קטן לפעמים. לפעמים עיטוש. לפעמים בלילה הגרון קצת כואב. משהו שהוא לא לפה ולא לשם. לא יכולה להגיד שאני חולה. אבל אני לא בריאה. בעיקר רוצה לרבוץ. אבל לא ממש עושה זאת.

בין לבין עוזרת ל-T במטבח, ממלאה ומרוקנת מדיח, שוטפת את הסירים הגדולים, את הכיריים...

מכבסת, מייבשת, מקפלת, מגהצת...

משקה עציצים, מאכילה את החתולים, מוציאה את הפח...

מארחת את המשפחה ביום ששי בערב.

אבל גם נחה הרבה.  מנסה להבריא, לצבור כוחות. כל הפעילות הזאת לא לוקחת ממני יותר מדי כוחות, באמת.

מעצבן אותי הפייסבוק. אני לא כל כך מהמפרסמים אלא מהעוקבים. עוקבת אחר חברי וחברותיי המאמנים, בני משפחה, בעיקר הצעירים. עוקבת אחר פעילות המועצה ביישוב שלי. אחר פוסטים של הבן שלי מהופעות שלו בחו"ל. אחר תמונות של תינוקות או בעלי חיים של המשפחה. מנסה לשמור כך על קשר. אבל...

מתישהו (לא ברור לי מתי) השתנה משהו בפייסבוק, וכאשר אני עושה Like למשהו זה כאילו שעשיתי share.

חברים שלי בפייסבוק מקבלים פוסט ב-feed שלהם כאילו שעשיתי לאייטם ההוא share ולא Like.

ראאבק, אם ארצה לעשות share אלחץ על share. מה נהיה? 

חיפשתי לזה פתרון ומצאתי המון קיטורים בפורומים של משתמשים אבל שום פתרון.

פניתי לפייסבוק והם כמובן לא עונים פרטנית לאף אחד, רק מבטיחים שקראו ויקחו לתשומת ליבם את מה שכותבים להם. 

בינתיים לא בא לי כבר לעשות Like לאף אחד. מה זה מעניין חברים שלי שעשיתי Like לתינוקת של בן דוד, או לישיבת מועצה? מי שזה מעניין אותו זה רק זה שפירסם את הפוסט ומקבל את המשוב שלי. אוף!

מצבו של T לא משתפר, וה-MRI שהוא עשה כשחזרנו מהגלאפגוס מראה שהגיד הבעייתי, זה שהאורתופד המנתח דיווח עליו מההתחלה שהוא לא הצליח לחבר עד הסוף - קרוע לגמרי. יש שם חיכוך של הגיד בעצם, מה שיוצר דלקת, מה שגורם לכאבים. אוף. וכמה נוגדי דלקת אפשר לקחת? במהלך הטיול הוא לקח xefo 8 כל יום - בימים הראשונים פעמיים ביום, ואחר כך פעם ביום. וזה מאד עזר. יופי. אבל חייבים להפסיק. זה עושה שמות בכבד ה xefo 8 הזה, וכל שאר הכדורים שכמותו. וברגע ש-T מפסיק לקחת את הכדורים, הכאב מייד חוזר. 

לאחר התייעצות עם מומחי הכתף האחרים במחלקה, בא האורתופד עם הצעה לניתוח בלון המוחדר בין עצם השכמה לעצם הזרוע. הוא דיווח על הצלחה ב-80% מהמקרים - לא מלבב - אבל T לא ממש רואה אופציה אחרת. לתקן את הגיד אי אפשר, הוא בעל איכות ירודה (נאכל לגמרי על ידי הסידן שישב שם כל השנים עד הניתוח האחרון). זריקות לעצב לניטרול הכאב בלבד ישפיעו רק זמנית ולא ימנעו את היווצרות הדלקת....אז כנראה שאין ברירה. נראה מתי הוא יחליט לעבור את זה. הפחד מעוד ניתוח והסבל שכרוך בכך הוא עצום, לאור ניסיון הניתוח האחרון. בקיצור - אוף!

"המצב" לא משתפר במדינה, ובכל הרמות אני מרוגזת ומתוסכלת. הטרור (משני הצדדים), השחיתות...כל פעם צץ עוד משהו. עוד מישהו. מה הולך כאן? 

באימון דווקא אני רווה נחת. המתאמן שלי מגיע בשמחה כל שבוע, ולמרות שלפעמים אני מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לגרום לו לשהות בתחושות - זה מאד קשה להתרגל להקשיב לגוף, למי שלא מיומן בכך - אני בסך הכל מאד מרוצה ומה שחשוב יותר - הוא מרוצה.

אין לי עדיין מתאמנים נוספים ואני מרגישה שאני רוצה עוד...שאני מוכנה להתחיל לשווק את עצמי יותר. 

במנטורינג השבוע הסכמתי לאמן (זה הכי מלחיץ - לאמן כאשר חברי הקבוצה והמאמן מתבוננים בי, ולקבל אחרי זה משוב) ולמרות שהיתה לי המון ביקורת עצמית, בסך הכל זה היה שיפור עצום על הפעמים הקודמות שאימנתי שם. המאמן אמר שהוא שמח לראות איך ישבתי בכיסא בטוחה וקלילה והיה לי ברור לאן אני הולכת. ראו שידעתי לאן אני הולכת. שידרתי ביטחון ומקצועיות. שהוא מסתכל בהנאה על איפה הייתי לפני כן ולאן הגעתי עכשיו. ששיקפתי, שהמתנתי, שידעתי למה להתייחס, ידעתי מתי להיכנס לזיכרון. הבסיס והיסודות היו מצוינים. שגם כשהבנתי שעשיתי טעות זה לא הזיז אותי, נשמתי, טיפלתי בגוף שלי וחזרתי לעצמי. הייתי מוכנה להישאר. זה היה, הוא אמר, מהפך אדיר. שהדגמתי שאני אנושית וזה בסדר. וכל שיחת האימון נסבה על הצורך של המתאמנת בשלמות, ואני הדגמתי שזה בסדר לטעות. שזה היה נהדר. שהיא יכלה לעשות את העבודה, להתאמן. והוא אמר לי כל הכבוד. ששמתי לב שאני מחייכת (מנגנון מבוכה אצלי, שהרבה פעמים מפריע למתאמן, מה פתאום אני מחייכת לו באמצע בלי קשר) ונשמתי וטיפלתי בגוף וחזרתי לעצמי. עבדתי על זה בלי שהוא יצטרך להעיר לי. בקיצור הוא היה מלא שבחים ואני הייתי די נבוכה ומלאה ביקורת על עצמי ועל טעויות שעשיתי אבל גם באיזשהו מקום מאד שמחה על המשוב החיובי, שעודד אותי ועשה לי חשק להמשיך הלאה. 

ביקשתי מ-T שיעזור לי להקים אתר אינטרנט, לא ממש כדי לשווק את עצמי בשלב זה, אני עוד לא שם, אבל כדי שאם מישהו ימליץ עלי או ישמע עלי - שיוכלו לחפש אותי ברשת ולקרוא עלי ועל שיטת האימון שאני מציעה. 

זהו. חוזרת להתחלת הפוסט - אני לא בריאה וזה מבאס אותי. הולכת לרבוץ מול הטלוויזיה עם כוס תה.... 

"את כל כך לא מפונקת", אמרה לי הרופאה המלכה כשבאתי אליה לביקורת אתמול.

היא התכוונה לכך שלמרות שמשהו הציק לי בעין במהלך השבוע, ההסברים הטלפוניים שלה הרגיעו אותי ולא הטרחתי אותה לבוא לבדיקה מיוחדת.

היא גם התכוונה לכך שלמרות שבביקורת אחרי ניתוח לא מחכים בתור, חיכיתי יותר משעה להיכנס אליה, היה עומס מטורף אתמול ובאמת שהיתה עדיפות לנכים וזקנים שישבו שם וברור שהיה להם הרבה יותר קשה לחכות מאשר לי.

כך או אחרת היא עשתה לי "ויש" בפנים העפעף  למקרה שבאמת נכנס לי גוף זר שהוא זה שגרם למצוקה שלי, ונראה לי שזה עבד. 

כל השאר תקין.

אני רואה מצוין, מרחוק, ובאמת עוד כמה שבועות אלך לאופטומטריסט לבדוק מה קורה ואילו משקפיים אני רוצה להתאים לעצמי. 

"היא כל כך מפונקת" אמר T על כלתנו כשהם ביקרו כאן, והרגשתי שזה ממש קשה לו. "היא לא החזירה כוס או צלחת לכיור אחרי ששתתה/אכלה". אז מה? כל השנים היתה לבד, אני מניחה שהתרגלה (הורגלה?) שכאשר היא אצל אמא ואבא (ואנחנו שווי ערך לזה) היא לא מזיזה אצבע. 

"גם אצלם בדירה הוא עושה הכל. הוא מנקה, הוא עושה קניות, הוא מבשל". אני לא בטוחה שזה מדויק אבל נכון שלבני יש נטייה להיות ה"אבא", גם כשהוא חי עם שותפים. 

"היא מושכת את הדוקטורט הזה כבר שנים, מזמן אין לה מילגה, ועכשיו שהם נשואים הוצאות שכר הלימוד האסטרונומיות נופלות עליו". כן, זה קטע מטריד. להוריה מעולם לא היתה אפשרות לממן לה את המחייה או את הלימודים, ודמי הכיס המזעריים שהם שולחים לה לא מכסים כמעט כלום. מאז שהסתיימה המילגה היא משלמת שכר לימוד - לא יודעת אם מלא - זה נושא רגיש אצלה ובני מגונן עליה ולא מאפשר לדבר איתה על זה יותר מדי. בסמסטר הראשון אחרי שהסתיימה המילגה היא אמרה שתלווה מהדוד שלה. מאז לא שמעתי כלום. על הסמסטר האחרון (ינואר) היא דילגה אבל עכשיו בספטמבר היא מתכוונת להמשיך. ואין לה מושג אם תסיים. היא תקועה. "היא צריכה להחליט" רוטן T. " שתיקח את עצמה בידיים כבר ותסיים או שתעזוב את זה, גם לא נורא. יש לה תואר שני...אולי זה מספיק". הוריה כמובן רוצים שהיא תמשיך. אבל אין להם דרך לעזור. 

"היא מאד מפונקת" אומר לנו ע' על אשתו כ'. היא החליטה לצאת השנה ל"מלכת המדבר", סוג של "לאתגר את עצמה" או פשוט לברוח קצת מהבית ומהשיגרה. היא ספורטאית ובכושר מעולה ולכן לא העליתי על דעתי שיהיה לה קושי כלשהו במסע מסוג זה, אבל מתברר שהמציאות קצת אחרת. "מספיק שלשק השינה כבר אין את הריח של הבית (של הניקוי יבש), או שהיא ישנה עם כמה אנשים באוהל - ואז היא לא מצליחה לישון כל הלילה, או שלא ישנה צהריים כפי שהיא רגילה כל כך....היא גמורה מזה. " ואני מתפלאת. כנראה שהיא משדרת סוג של ג'דה, אולי בגלל הספורט והאוכל הבריא...אבל אין לזה קשר עם הרגלי היום יום. 

"היא כל כך מפונקת היום" אומר T בחיבה על החתולה שלנו ומלטף אותה תוך כדי גרגורים עד שנמאס לה והיא הולכת. 

מאד מעניין לי לחקור את המושג הזה "מפונקת". בהיבטים השונים בהם נתקלתי בזמן האחרון.