יוצאת לדרך חדשה

אצלי הקן התרוקן כבר מזמן אבל התחלתי לחשוב על על התקופה הזאת, שבה הילדים מתחילים לעזוב את הבית, בעקבות הפוסט של טליק וגם התגובה של צופה מן הצד.

זה הרי לא מתרחש בבת אחת: אתם מתחילים כזוג צעיר ואז הילדים מתחילים להיוולד ובהתחלה הם זקוקים לכם כל שנייה של כל שעה של כל יום....ולאט לאט מתחילות ההפוגות - חוג פה ושם, מפגש עם חבר/ה פה ושם...ותנועה, ובילויים - יש הרבה הקדמות לעזיבה הסופית. הם יוצאים לטיול עם התנועה או בית הספר...הם מתגייסים - וגם שם יש פתאום את הבית הריק, ואז הוא מתמלא ואז הוא מתרוקן...ולפעמים יש את הטיול אחרי צבא - שזו כבר היעדרות של חודשים רבים....ושוב הם חוזרים.

ועד שהם עוזבים סופית - כבר כביכול היה לכם זמן להתרגל גם לריק, ולבחון איך אתם שוב כזוג צעיר.

ואני מתבוננת במשפחות רבות סביבי ואני רואה שכל אחת שונה מהבחינה הזאת.

יש משפחות שבהעדר הפוקוס על הילדים - ממש מרגישות את החוסר, את האובדן כמעט. 

אנחנו דווקא מאד שמחנו להישאר שוב זוג צעיר קצת פחות צעיר. 

שמחים כשהילדים (ועכשיו גם הנכדים) באים אבל שמחים גם כשהם הולכים.

מאושרים במשפחתיות המתוקה שלנו אבל גם בבדידות הזוגית שלנו.

נראה לי שמאד שפר מזלנו מהבחינה הזאת......

אחרי האימון האחרון והחלום שלי הסתובבתי כמה ימים עם תחושה של כעס. 

גם במנטורינג בשבוע שעבר הבעתי את זה. וגם עשיתי שטות והעליתי סוגיה שקשורה למתאמנת שלי, והבנתי לפי השאלות של המאמן וחוסר היכולת שלי להתרכז ולענות עליהן באופן ברור שאני בכלל לא בכאן ועכשיו. אני עדיין מתבשלת בתוך עצמי, בתוך הדברים שצפו ועלו. 

וכיוון שלמדתי בשנתיים האחרונות שכשעולה לי תחושה אז פשוט להסכים לחוש אותה, ולנשום - זה מה שעשיתי. 

ובלי לשים לב, דברים התחילו להשתחרר.

פתאום מצאתי את עצמי מסדרת לי את הכריות במיטה בדיוק איך שנוח לי.

פתאום היה לי קל לבקש מ-T לעשות (או לא לעשות) דברים שקשורים לנוחות או לרצון שלי. בנינוחות. בלי כעס. בלי מסכנות. 

פתאום היה לי גם קל יותר עם המתאמנת שלי, למרות שעדיין לא הצלחתי להבהיר לה בדיוק מדוע אנחנו מסתובבות ליד הנושא ואיך היא מרחיקה אותי ואת עצמה מהמקומות בהן היינו יכולות לצלול פנימה. אבל היא קלטה משהו, לא ברור מה - משהו - ואני מקווה שמחרתיים אצליח קצת יותר. 

פתאום יכולתי לומר ל-T שזה לא נשמע תומך או מעודד במיוחד כאשר הוא מציע לי לסגור את התיק במס הכנסה. 

פתאום יכולתי לומר לו שאמנם אני עדיין לא סגורה על איך ואם אני ממשיכה לאמן ולפתח את הכיוון הזה אבל אני עושה זאת בזמן שלי וזה מתאים לי הקצב הזה. 

וזה לא פתאום - זה בהדרגה, זה בשקט, זה כמעט בלי לשים לב - רק שאני יותר רגישה לניואנסים עכשיו וכן שמתי לב. 

נראה לי שהסוגיה הזאת - שעלתה באימון האחרון - שנראתה לי כמו משהו קטנוני בהתחלה - היא משהו מאז'ורי בחיי, וישנן הרבה שכבות להסרה שם. 

ונראה לי שהשיטה פשוט עובדת. סאטיה, שעובדת מתוך הגוף והנשימות, שלא מנסה לשנות הרגלים או דפוסים או אמונות באופן קוגניטיבי - אלא מפנה את תשומת ליבנו לתחושות ולרגשות....ופשוט לשים לב, להכיר. להכיר ולחבק את אני הפנימית, הילדה, שחוותה את מה שחוותה והסיקה מה שהסיקה וכפי הנראה ממשיכה לנהל אותי חזק גם היום - פשוט עובדת. 

אז כבר הוכחתי שאני מתאמנת מצטיינת. מאחלת לעצמי - ולסובבי - שגם אהיה מאמנת טובה מספיק כדי להיטיב עם אחרים. כי זה לגמרי שווה ולגמרי עובד. 

השבוע חלמתי באיזה לילה (בעצם באיזה בוקר, אחרי שהתעוררתי לפנות בוקר ונרדמתי שוב) שאנחנו מארחים (כרגיל) את המשפחה (אחי ומשפחתו ובתי ומשפחתה) לארוחת ערב. הארוחה בעיצומה ואני כבר מתארגנת להגיש קינוח ושואלת מי רוצה עוגת גבינה...ואז אני פותחת את הארון במטבח שבו (בחלום) אמורות להיות מסודרות כל הצלחות, ובמקום צלחות מסודרים שם כרטיסי ביקור של T (אגב - הם היו מסודרים כמו שמות של אורחים באירוע, עומדים במשולש כזה....לא בקופסאות או בערימות) וכל מיני דברים של T - שבכלל לא קשורים למטבח ובכלל לא אמורים להיות שם. ובחלום אני חשה חנק ולחץ בכל הגוף ואני מנסה לצרוח מה פתאום הוא דוחף את הדברים שלו במטבח בכלל, ואיפה הצלחות - ואני אומרת "מנסה לצרוח" כי אני בקושי נושמת ויוצא לי מן צפצוף חנוק ומתוסכל כזה, כמו שהרבה פעמים קורה (לי לפחות) בחלומות כאשר אני כועסת ומתוסכלת. התעוררתי עם סימן שאלה מאד גדול בפנים. מה זה אומר? 

במציאות T בחיים לא יסדר כרטיסי ביקור או שום דבר כזה במטבח או במקום שלא ממש מיועד לזה...נראה לי. להפך, הוא מאד מעריך את כושר הסידור שלי ואפילו משוויץ לאחרים שאני אלופת הסידור ושכדאי להם להתייעץ איתי. והאמת שבאותו יום (לפני החלום) סידרתי מחדש איזה ארון במטבח (ארון התריס, איפה שהמיקסר ומעבד המזון וכו) והייתי מאד מרוצה מעצמי. 

בקיצור - לא ממש קשור אבל בטוח קשור באיזושהי דרך למציאות. זה תמיד קשור איכשהו ותמיד יוצא הכי נקי והכי לא מסונן בחלומות. 

ואתמול נפגשתי עם חברתי מ' שהיא גם פסיכותרפיסטית (שהפנתה אלי את המתאמנת היחידה שיש לי כרגע) וגם חברתי מאז התיכון (עם הפסקה גדולה באמצע) וסיפרתי לה על החלום. והיא אמרה "לא יודעת מה אתך אבל לי זה מיד ברור על מה החלום" ומאד הופתעתי. אמרתי לה שחשבתי להתאמן על זה בשבוע הבא (אני מתאמנת פעם בשבועיים) אבל אשמח לשמוע מה היא חושבת. 

היא אמרה שבתיכון היא התייחסה אלי בתור wow, בתור מישהי סופר מיוחדת - גם חכמה וטובה בלימודים ונחמדה וכשרונית ומוסיקלית ויודעת שפות...מישהי שיש לה פוטנציאל (הרבה יותר ממנה) "להיות מישהו". זה די הביך אותי, האמת. כל מה שהיא אמרה היה כאילו נכון, אובייקטיבית, אבל לא תואם בכלל לאיך שאני הרגשתי אז. באותן שנים המוסיקליות שלי שימשה אותי בעיקר לכתוב ולשיר בליווי הגיטרה שירים עצובים על אהבות נכזבות (זה היה לפני שפגשתי את T) או שירי אהבה (אחרי). את הצ'לו זנחתי בעיקר מתוך מרד בהורי (עצוב אבל נכון). הפסקתי לרקוד כי הרגשתי כמו פרה ליד כל הנערות השדופות בחוג. התלבשתי לפי אופנה של 5 שנים קודם לכן כי הפסקתי לגדול ואמא שלי לא חשבה שצריך לקנות לי בגדים חדשים. הייתי חסרת ביטחון ורוב הבנים התייחסו אלי כאל ידידה ולא ראו בי בכלל פוטנציאל רומנטי. וגם בקטע של ה"חוכמה" הרגשתי שאני לא באמת מתאמצת למצות את הפוטנציאל, עברתי ממגמה ריאלית למגמה דו לשונית הומאנית - כי זה היה יותר כיף, והאמת גם יותר קל. הרגשתי שאני פורקת עול ועושה רק מה שגורם לי להרגיש טוב - בעיקר עושה כל מה שאני יכולה בשלב זה לעשות כדי להתריס בהורי. התרסה בגרסת אמפי החנונית כמובן. 

ואז מ' אמרה שבהמשך הלכתי אמנם לממר"מ אבל בסוף לא עשיתי שום תואר אקדמי (לעומת אחי, שהגיע לדוקטורט ולפרופסורה), ושנראה לה שאני קצת מתוסכלת מזה. היא אמרה שהיא דווקא תמיד העריצה את היכולת שלי (ואני מצטטת) "לשים את עצמי בסוגריים" כדי לאפשר ל-T לקדם את עצמו ולמצות את הפוטנציאל שלו (שנים של עבודה במחשבים כדי לספק בסיס כלכלי יציב בזמן שהוא חיפש את עצמו במסעדנות, מלונאות ואירועים ונפל - כלכלית - שוב ושוב בעסקים עד שלבסוף הצליח, ובגדול). 

והיא חושבת שעל זה החלום. 

נשארתי קצת המומה, ולא ממש הגבתי. לא בא לי להגיד: אז נכון, ויתרתי על תואר אקדמי. אבל עשיתי כל כך הרבה דברים אחרים בחיי. בתחום הרוחני והרפואה האלטרנטיבית וכמובן התקדמתי והצטיינתי בכל מקומות העבודה (שלא ממש אהבתי, אבל עדיין גם הם משום מה חשבו שאני wow, כמוה) - האם זה נקרא שלא מיציתי את הפוטנציאל? והאם אני מתוסכלת מזה?