לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 66

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2020    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

השנאה והאשמה והעצמאות


חפרתי קצת בבלוג שלי ומצאתי את הפוסט הזה מלפני כשנה וחצי, בו אני מתעדת את עצמי מעלה את נושא שנאת הגוף  בחדר האימון.

 

מהקריאה בפוסט הבנתי, שהשנאה הזאת, והאשמה שצמודה אליה, הן חומות שאצטרך להבקיע לפני שאוכל לטפל בבעיה עצמה. או יותר נכון - הן חלק נכבד מן הבעייה.

 

והבנתי, שאמנם נגעתי בנושא הזה פה ושם באימון שלי, אבל לא התנפלתי עליו, לא התאבדתי עליו, לא התמסרתי שוב ושוב לתחושות הקשות שעולות כשאני נוגעת בו - כי זה היה קשה מדי, כי זה לא התאים באותה תקופה, כי היו דברים חשובים יותר על סדר היום - כל התשובות נכונות או "מחק את המיותר".

המציאות היא, שרק עכשיו אני חוזרת לזה, וכנראה שעד עכשיו לא הייתי מסוגלת.

 

ואני מעזה לומר שגם עכשיו יש סיכוי שארגיש שזה יותר מדי ואתרחק מזה שוב.

אין לדעת.

 

והיום היינו מוזמנים ל"על האש יום העצמאות" כרגיל אצל ע' השותף וכ' אשתו, והיה כיף מאד בחברה טובה ונעימה עם חברים מוכרים וגם חדשים, אבל כרגיל מצאתי את עצמי מודעת מאד למה אני אוכלת, וממה אני נמנעת, ולא נגעתי בקינוחים, ובו זמנית הייתי מבואסת אבל גם מרוצה, בו זמנית ידעתי שבדיעבד אשמח שנמנעתי, אבל תוך כדי גם ריחמתי על עצמי......

וכך בילינו אני, הנערה שהייתי, והילדה שהייתי - ביחד במפגש חברתי מהנה מאד ביום העצמאות, ובו זמנית מתסכל מאד. 

מאחלת חג עצמאות שמח לכל עם ישראל, בתקווה לשינוי ולאופטימיות ולחזון באופק שכרגע לא ממש נראה.....

ומאחלת לעצמי לצאת מהעבדות של התחושות האלה לחירות המשוחררת מהן - חג שמח. 

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 2/5/2017 20:00   בקטגוריות דיאטה, דימוי גוף, חפירות, משקל, יום העצמאות  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-7/5/2017 12:34
 



קצת חפירות ועדכונים


הערב יתקיים השיעור האחרון של סדנת הכתיבה היוצרת מתחילים.

אני מוצאת את עצמי מתלבטת עדיין אם להרשם ל"ממשיכים", שמתחיל כבר בשבוע הבא, או שמיציתי.

 

כבר חשבתי שהחלטתי שהספיק לי, אבל השיעור של השבוע שעבר היה כל כך טוב, כל כך הזכיר לי את השיעורים הראשונים, שעכשיו אני מתנדנדת שוב.

 

מזמן לא העליתי כאן תרגילים שעשיתי עבור הסדנא, אולי באמת אעשה זאת תיכף.

מה שכן, לא כתבתי עוד סיפור קצר מאז הסיפור הקצר ההוא הראשון. זה המחסום שדיברתי עליו.

מן שילוב של בלק אאוט טוטאלי בנוגע לנושא כלשהו לבין ביקורת עצמית קטלנית שעוצרת את המילה עוד לפני שהיא נכתבת.

אגב, עם תרגילים אין לי שום בעייה. כאילו שם אני לא מצפה מעצמי לשום דבר, ואין לי גם בעייה לערוך ולערוך ולמחוק ולשנות שוב ושוב....

מעניין יהיה לחקור את התופעה הזאת אצלי.

 

סיימתי לקרוא את "אל תגע בזמיר" או "מות הזמיר" (או "להרוג זמיר" - שזהו לדעתי השם הנכון שאיש מעולם לא חשב לתת לספר הזה בעברית) של הרפר לי.

 

אחרי שסיימתי לקרוא, חזרתי לפוסטים שכתבה עדה בזמן שקראה את הספר בפעם המי יודע כמה, וגם מה שכתבה על ספרה השני של הרפר לי "ניצב כל הלילות". קראתי גם בויקיפדיה ומאמרים נוספים שנכתבו על הספרים ועל הסופרת. עכשיו, משקראתי את הספר הזה סוף סוף (הוא היווה איזה חור בהשכלתי כל השנים האלה) אני יכולה להבין טוב יותר את מה שנכתב עליו, ומצאתי את עצמי מתחברת מאד למה שכתבה עדה.

 

אם אני מתעלמת מ"ניצב כל הלילות" - שיצא לקראת סוף חייה של הסופרת ויש חילוקי דעות לגביו (האם באמת הסכימה לפרסם אותו, או שנוצלה על ידי עורך דינה וסוכנה...? האם הוא לא היה אלא טיוטה ראשונית ל"אל תגע בזמיר" וכלל לא היה אמור לצאת כספר בפני עצמו...? ועוד), הרי שהייתה זו סופרת של סיפור אחד. היא גם הצהירה במהלך חייה שאינה מתכוונת לכתוב עוד ספר, והסיפור עצמו די מבוסס על חייה שלה וחוויותיה בסביבות גיל 10.

 

זה מחזיר אותי למנחה שלי בסדנת הכתיבה, שאמרה כמה פעמים שלרוב האנשים יש סיפור, אותו הם רוצים לספר, ובהמשך לזה: שלרוב הסופרים יש רק ספר אחד טוב. הראשון. ואצל רוב הסופרים, הספרים הבאים פחות טובים, או סתם חזרה על אותו סיפור שוב ושוב.

 

לא יודעת אם אני מסכימה אתה לגבי ה"רוב האנשים" ו"רוב הסופרים" אבל באמת יש הרבה כאלה, שרק ספרם הראשון היה טוב באמת, ויש באמת גם לא מעט סופרים שמספרים את אותו הסיפור שוב ושוב.

 

אני מרגישה שאני חופרת....אבל נראה לי שאני מנסה לעבד עם עצמי את השאלה : האם יש לי סיפור לספר? ואולי מתישהו, אחרי הרבה תרגילים והרבה ניסיונות סרק, אגלה את התשובה לשאלה הזאת.

 

הספר הבא שאקרא הוא "שטוקהולם" של נעה ידלין. קראתי כבר את "בעלת הבית" שלה. אהבתי את הכתיבה שלה.

 

היום החליף T את הצילינדר של מנעול הדלת, לאחר שהחלטנו בכל זאת לסגור את הפינה הזאת (למרות שהחיילת החזירה לנו את המפתח).

את המפתחות של המנעול החדש לא ניתן לשכפל ללא "כרטיס שכפול" מגנטי.

 

שלשום שוחחתי ארוכות בטלפון עם בתי, שיחה שהתחילה אודות הנכדים כמובן, וגלשה לה לנושאי לפסיכולוגיה ואימון, ההבדלים בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה, ולמה היום פסיכואנליזה כמעט נעלמה מן העולם. בתי סיפרה לי שהיא עצמה התחילה עכשיו לעבור פסיכואנליזה, כי היא הרגישה בשלה לכך. מאד הסתקרנתי לגבי זה, והיא הבטיחה להביא לי ספרים של פרויד - כדי שאכיר טוב יותר את המקור, את ההתחלה.

 

מזג האוויר "מתאבב" לו לאיטו (מלשון אביב) - ואיתו חזרו אלינו גם הנמלים הקטנטנות - בעיקר באזור המטבח. בלית ברירה אזמין שוב הדברה...

 

נראה לי שכיסיתי את רוב הנושאים שמעסיקים אותי כרגע (לפחות אלה שלא קשורים לפוליטיקיה של המדינה ושל העולם) ....שיהיה לכולנו המשך שבוע שקט וטוב

 

וגם כאן

 

נכתב על ידי , 22/2/2017 09:21   בקטגוריות בתי, אביב, חפירות, עדכונים  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-15/3/2017 07:14
 



עוד הרהורי חיילת שכבר לא חיילת


אמש ארחנו 12 איש לארוחת ערב סוכות.

סוכה אין  - אבל אוכל טוב היה בשפע וכולנו התמוגגנו מהנכדים והשיחה קלחה, כמו גם הצחוקים כמו תמיד.

מזמן לא ארחנו.

דווקא היה נחמד השקט הזה, רק אנחנו לבד או מקסימום עם בתי וחתני והנכדים.

והחיילת כמובן - שכבר לא חיילת.

 

היא השיגה עבודה במשרה מלאה באיזו חברה ששולחת צעירים לעבודה בחו"ל - אבל זה רק על הנייר בינתיים כי היא כל הזמן דוחה את תאריך התחלת העבודה.

אני מתפללת שהיא תתמיד שם, שהיא תיהנה שם, שהיא תצליח - כי היא זקוקה גם למשכורת, גם ליציבות ולשיגרה, למסגרת, ולחברה חדשה.

 

עם החבר היא כל הזמן מייצרת משברים חדשים, לפעמים זה נדמה שהיא בכוח מנסה לטרפד את היחסים האלה.

דיברתי איתה על זה לא פעם.

אמרתי לה שמגיע לה להיות אהובה, מגיע לה להיות מאושרת.

שבכל פעם שהיא מוצאת משהו חדש לריב עליו, להיפגע ממנו, להתעצבן עליו - היא בעצם מוכיחה לעצמה שלא מגיע לה.

 

והוא כמובן תינוק בעצמו, יש הרבה דברים שהוא לא מבין על העולם ועל יחסים.

למשל איך יחסי הידידות שלו עם הידידה (שבגללה החיילת ירדה מהפסים בחתונה של אחיו) מטרפדים בפועל כל מערכת זוגית שהוא היה בה אי פעם, ומאיימים גם על היחסים עם החיילת.

 

הפסיכולוגית שלה אמרה לה שזה עוד מוקדם ביחסים (רק ארבעה חודשים) להציב בפניו אולטימטום מסוג "או היא או אני" - ושתהיה סבלנית. שתזכיר לעצמה שהיא זו שהוא בחר להיות איתה בזוגיות, אותה הוא אוהב (ואין דרך אחרת להסביר איך הוא עדיין נשאר איתה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע למרות שהיא ממש משגעת אותו לפעמים), בה הוא בחר, והיא בפועל "ניצחה" - ושתנסה להתעלם ככל יכולתה מהידידה ומהנוכחות שלה בחייו.

 

עוד אמרה לה הפסיכולוגית שלה שמותר לה לתת לו להבין שקשה לה עם הקשר הזה, הידידות הזאת, אבל לא לפתח את הנושא מעבר לכך.

 

מקווה שהפסיכולוגית שלה יודעת על מה היא מדברת.

אני שמחה שהיא נפגשת איתה על בסיס יותר קבוע, היא חייבת ליווי במיוחד עכשיו עם היציאה לאזרחות ולקראת העדות שלה במשפט (בחודש הבא). זו תהיה תקופה לא פשוטה.

 

T כבר מראה חוסר סבלנות רבה לחיילת ולהימצאותה בבית, ואני מרגישה צורך להזכיר לו שוב ושוב שהוא הכניס אותה אל חיינו וזו המציאות שלנו בתקופה הקרובה. שהיא בסך הכל טינאייג'רית מעל לכל, וכל היום מתעסקת באובססיביות במערכת היחסים שלה, בחברות, ובנוסף יש לה את הפגיעות שלה, המשפט הקרב, וכל ה"חבילה" שבגללה היא הוכרה כחיילת בודדה והגיעה אלינו מלכתחילה.

 

לאחרונה מתחיל לעצבן אותו יותר מהרגיל שהיא לא עושה כלום בבית. אבל כלום.

וזה נכון - אבל גם מעולם לא הושבנו אותה ולא אמרנו לה: תעזרי, תקחי על עצמך כך וכך....

אז נכון שהיה נחמד אם היא היתה מראה יוזמה, עוזרת להכין (או לפנות) את השולחן בארוחות המשפחתיות, מתעניינת בבישולים שלו ומציעה לקלף, לבחוש, לשטוף....

 

אפילו כשהיא מארחת את החבר או חברה בסופו של דבר אנחנו אלה שמכינים ומגישים כיבוד.

 

הכל נכון.

אבל מעולם לא דרשת אחרת.

מעולם לא הסברת מה אתה מצפה ממנה.

 

אחרי עצמה היא מנקה ומפנה למדיח. בחיים לא רוקנה את המדיח, למשל.

השבוע בפעם הראשונה ביקשתי ממנה שתחזיר את הפח מהמדרכה כשתחזור הביתה.

היא אמנם שכחה לעשות את זה כשהיא חזרה, אבל נזכרה כחצי שעה אחרי כן ויצאה לעשות את זה.

 

אז תגיד לה - עד עכשיו היה כך כך. היית אורחת. עכשיו אני מצפה ממך כך וכך.

 

הוא לא ניהל איתה את השיחה הזאת וגם אני לא. האמת שאני באמת לא מצפה ממנה להרבה, אז גם אני פחות מתעצבנת.

הוא בעיקר חם עליה כי היא השתחררה כבר בסוף ספטמבר ועדיין לא התחילה לעבוד. היא נתנה כמה משמרות בעבודה הנוכחית שלה אבל גם זה כבר היה לפני שבועיים.

היא מתבטלת, צופה בטלוויזיה בחדר, יוצאת עם חברות ועם החבר - ועוד מתלוננת כמה היא עייפה. זה משגע אותו.

אז אתמול הוא ירד עליה על זה.

 

היא נעלבה ועלתה לחדר, ירדה רק כשהגיעו כל האורחים והיתה נחמדה וחביבה לכולם, ואז יצאה עם חברה (בלי לעזור לפנות כמובן), חזרה לפנות בוקר כרגיל (הניטרול וההפעלה של האזעקה מעירים אותנה בכל פעם)...ישנה כשיצאנו לקאנטרי ויצאה מהבית במהלך הבוקר בלי לומר דבר.

עד עכשיו לא שמענו ממנה.

 

האינסטינקט שלי הוא ליצור איתה קשר, לשאול איפה היא, מה שלומה, האם היא חוזרת היום.

לתת לה את האכפתיות ואת תשומת הלב שהיא כל כך זקוקה להם.

להראות לה שהתרגיל הזה של להיעלם כשנפגעים - כמו שעושים אצלה במשפחה - לא עובד אצלנו.

 

לא פשוט העניין הזה.....

 

וגם כאן כמובן

נכתב על ידי , 17/10/2016 17:36   בקטגוריות החיילת שלנו, התלבטות, חפירות, מערכות יחסים, עדכונים, שחרור קיטור  
60 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-21/10/2016 07:42
 



  
דפים:  
52,446
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)