יוצאת לדרך חדשה

בקבוצת המנטורינג העלה המאמן את כל עניין ההצטרפות והעזיבה של החדשה וההתנהלות שלו בנושא. 

בהתחלה הוא ביקש מאיתנו, מכל אחת בתורה, לומר איך הרגישה מול החדשה וכן מול התגובה שלו ואופן הטיפול שלו בעניין. הוא הדגיש שאנחנו יכולות לומר הכל, לדבר לגמרי חופשי, לא לפחד לפגוע בו - ורק כמובן להקפיד לשמור על כבודה של החדשה שכבר לא נוכחת בקבוצה. 

כל אחת בתורה דיברה, והתגובות היו די מגוונות.

היתה אחת שהרגישה בדיוק כמוני, ועוד אמרה שלולא היה המאמן עוצר מתי שעצר, היא עצמה היתה אומרת משהו. 

לגמרי הופתעתי. משום מה חשבתי, שהייתי היחידה שחוותה את הקושי מול החדשה.

מה שהיה משותף לכולנו - אלה שלא חשו איתה בנוח ואלה שכן -  היה, שכולנו חשבנו שניתן היה לתת לזה זמן, לאפשר לה להשתלב, ללמד אותה איך הדברים מתנהלים אצלנו בקבוצה בפרט ובסאטיה בכלל. 

כולן, כמוני, חשבו שיש להן שיעור ללמוד כאן: איך מקבלים מישהו חדש לקבוצה מלוכדת ומגובשת, איך מתמודדים עם מישהו ש"לא בא לנו טוב" כאשר זה לא במסגרת חברתית אלא במסגרת לימודית, מסגרת של עבודה.

אחרי שכל אחת מאיתנו דיברה היה תורו של ג', המנטור - המאמן.

ובלי להתבלבל או לתרץ או להתחמק, הוא לקח על עצמו את כל האחריות - גם על הדרך בה צורפה החדשה לקבוצה (כשאנחנו הצענו מישהי אחרת והוא פסל אותה), גם על חוסר תשומת הלב שלו לפער הגדול שקיים בין הוותק שלה באימון מצד אחד לבין שיטת סאטיה בה כולנו "שוחות בחומר" והיא כלל אינה מכירה מצד שני.

על כך שלא הכין אותה אולי כראוי לדינמיקה של המנטורינג.

על כך שלא העיר את תשומת לבה כבר במפגש הראשון - בפעם הראשונה שראה איך היא נכנסת לדברי כולם, באופן פרטי, בעדינות או  אפילו בנוכחות המשתתפות אבל בצורה יותר כללית. על כך שלא הבין שהשיטה הזאת של אימון של מישהי בתוך הקבוצה זרה לה ועלולה לפגוע בה (מה שאכן קרה). 

וגם בכלל - הבין שכנראה מיהר מדי לאכלס את הכיסא הריק בקבוצה, ושהיה צריך להשקיע יותר מחשבה בעצם ההכנסה של משתתף חדש לקבוצה כל כך וותיקה ומגובשת עם דינמיקה משלה.

הוא שאל אותנו מה אנחנו רוצות לעשות עכשיו - האם לחפש משתתף חדש או להישאר 5 משתתפות - ואמרנו שלמרות שלדעתנו חשוב לנו גם ללמוד לקבל מישהו חדש ולעזור לו להשתלב בינינו - כרגע, כאשר המשתתפת השישית בחופשת לידה ולא ברור אם ומתי תחזור, זה לא הזמן.

והיה והיא תודיע, בתום חופשת הלידה, שהיא בסוף לא חוזרת לקבוצה - אז נעשה חושבים שוב ונבדוק את מי ניתן לצרף. ובינתיים כולנו מקוות שהיולדת אכן תחזור. 

המפגש הזה היה עבורי משמעותי בכמה דרכים.

בראש ובראשונה היה לי חשוב שג' העלה את הנושא, לא חשש להתמודד עם מה שקרה ולא נמנע מלקחת על עצמו את האחריות, ובכך הדגים לנו גם שמאמן ומנטור יכול לשגות והוא בסך הכל אנושי אבל הוא גם לא מתחמק מלהודות שטעה ולקחת על עצמו את האחריות. 

בנוסף הוא גם שוחח ויישר את כל ההדורים גם עם החדשה וגם עם זאת שרצינו לצרף במקור והוא התנגד לכך - הוא ממש עשה עבודת ניקיון על העניין הזה.

בנוסף הופתעתי לגלות שאני לא הייתי היחידה שהיה לה קשה עם החדשה, ובעיקר שמחתי לגלות שאני לא היחידה שהייתי מוכנה לנצל את ההזדמנות של הקושי כדי להתפתח ולהכיר לעומק עוד קצת את עצמי וגם את עצמנו כקבוצה.

וגם כאן כמובן

בחמישי נפגשנו כמה מאמנים בביתה של אחת מאיתנו.

קראנו לזה "מפגש פיסגה" לרגל שנתיים מאז שהתחלנו לאמן (בהתחלה כמתמחים תוך כדי שלב ב' של הקורס) והוא היה מיועד להיות גם מפגש חברתי וגם מפגש עבודה.

התבקשנו לשלוח למארחת נושא שבא לנו לדבר עליו, ויצא שרוב האנשים רצו לדבר על הגדלת העסק, הגדלת מספר המתאמנים.

היה ממש כיף להיפגש - אנחנו אמנם בקשר כל הזמן דרך הוואטסאפ וחלקנו נפגשים בקורסי המשך ובקבוצות מנטורינג וגם באופן פרטי, חברתי - אבל בהרכב כזה מזמן לא יצא לנו להתראות.

הקבוצה הזאת הפכה להיות משמעותית עבור כולנו - כפי שחזתה זאת מורתנו ביום הראשון של הקורס.

כל אחד הביא כיבוד ושתייה ובהתחלה פטפטנו וקשקשנו ואז התחיל סבב שבו כל אחד אמר על מה הוא מודה היום.

עלו דברים מענינים. אחד אמר שהוא מודה על כל הכשלונות שלו - בזכותם צמח ולמד והתפתח. אחת הודתה על הולדת בנה אחרי שנים של ניסיונות כושלים להרות ולהחזיק הריון. שלישית הודתה על עצם קיומה של נשמה בגוף אדם - דבר שאם חושבים עליו הוא ממש נדיר - מה הסיכוי שדווקא אני אוולד מהחיבור הזה שבין אבי לאמי, שבין כל ענפי משפחתה של אמי לבין כל ענפי משפחתו של אבי....היא נסחפה עם זה קצת וכולנו קצת צחקנו ובסוף הערב כל הזמן קראנו זה לזה נדירים...כן, גם במפגש רציני של מאמנים יש כל הזמן צחוקים.

באיזשהו שלב התיישבנו ל"עבודה" - סביב שולחן עליו היה מונח דף נייר גדול והמון טושים, וכל אחד מאיתנו התבקש לכתוב - ואז לשתף - מה הוא עושה / עשה לטובת בניית העסק שלו. אז דיברו על פייסבוק ועל אתרי אינטרנט ועל שיחות עם חברים ומשפחה והפצת הבשורה של אימון סאטיה, אני סיפרתי על הבלוג הזה - שלמרות שהוא אנונימי, מספר בפרטי פרטים על השיטה ואיך היא עובדת עלי אישית. אנשים דיברו על שיווק קארמתי - תרומה לקהילה וזריעת טוב לב ועוד ועוד. לאט לאט התחיל לעלות נושא הרצון.

האמת שאני הייתי הראשונה שהעליתי אותו - בגלל מה שעברתי בתקופה האחרונה עם ההתחבטות אם בכלל אני רוצה לאמן ומה מפחיד אותי בלשווק את עצמי ולמשוך אלי עוד ועוד מתאמנים. ואז התברר שרבים חווים את הדואליות הזאת - מצד אחד מאמינים באימון, חיים את דרך החיים, רוצים את ההכנסות מהמקצוע, חייבים את הכסף לפרנסתם - ומצד שני כנראה שלא באמת באמת רוצים כל כך הרבה מתאמנים כי עובדה: אין להם הרבה מתאמנים, ובסאטיה אנחנו לומדים שמה שאני רוצים יש לנו, ומה שיש לנו אנו רוצים. מה זה אומר?

זה אומר שאם אתה חושב שאתה רוצה 30 מתאמנים, ובפועל יש לך 7: עליך לשאול את עצמך איך זה משרת אותך שיש לך "רק" 7 מתאמנים. ואחת סיפרה שעשתה מבצע דרך הפייסבוק והציעה 3 אימונים ראשונים חינם לחודש יוני בלבד. הגיעו אליה הרבה פניות, שאגב חלקן הגדול הניבו מתאמנים שהופיעו ל-3 מפגשים חינם ועזבו. אבל בשלב הבא התקשרו אנשים שכבר פספסו את המבצע והיו מוכנים לשלם, ופתאום היא מצאה את עצמה עם קליניקה מלאה ובהלה גדולה אחזה בה. לא היו לה כוחות - פיסיים ונפשיים - לאמן כל כך הרבה אנשים בבת אחת. ופתאום חלחלה ההבנה שמספר המתאמנים שהיה לה קודם אולי לא השלים את הסכום שהיא רצתה לראות בחשבון הבנק שלה, אבל תאם את היכולות ואת הרצון שלה.

המארחת סיפרה שגם היא חוותה משהו דומה, וכשהחליטה להתמקד בשלושה מתאמנים, ואז לעלות לעוד שניים וכו - הכל פתאום הרגיש הרבה יותר מאוזן.

עוד ועוד אנשים דיברו על העניין הזה והתפתחה שיחה מאד מעניינת שנמשכה אל תוך הלילה - הגעתי הבית בעשרים לאחת.

היה כיף לדבר על זה עם כולם והיה כיף לגלות שאני לא לבד בחששות שלי, בפחדים שלי, בניסוי ותעייה שאני עושה כמאמנת....

מחר בבוקר אני מאמנת את המתאמן הבודד שלי שהעביר את המפגשים לבוקר במקום אחר הצהריים - ובינתיים אף אחד מהמורים לא חזר אלי, ואני בסדר עם זה. מאמינה שמה שאמור לקרות יקרה, ובצורה הטובה ביותר.

וגם כאן כמובן

קמתי לפנות בוקר עם כאב גרון. לא הצלחתי להירדם בחזרה.

התהפכתי והתהפכתי על משכבי, ללא הועיל.

לא התחלה הכי מוצלחת של היום.

כשקמתי לבסוף (אפילו לא יודעת באיזו שעה), נזכרתי שבתי אמרה שהיא כבר כמה ימים לא מרגישה טוב, כואב לה הגרון והיא חלשה ועייפה.

גם נשמותק לא הפסיק להשתעל ביום שני כשאספתי אותו מהגן, ובאופן מפתיע הוא הסכים איתי שלא כדאי במצב הזה ללכת לקפוארה.

הקפצנו את חכמוד לחבר, והלכנו הביתה.

טוב, זה לא היה בדיוק ככה. כדי להקפיץ את חכמוד לחבר היינו צריכים לעבור דרך מסלול המכשולים של "חורשת הקקי", שמי שגר בהרצליה כנראה מכיר אותה.

כנראה שזו חורשה מועדפת על כלבים (שעושים את מה שהטבע קורא להם לעשות) ובעליהם (שלא עושים את מה שחוקי ההתחשבות האלמנטריים וחוקי העזר העירוניים דורשים מהם לעשות).

הצלחנו לחמוק מכל המוקשים אבל בדיעבד אולי באמת עדיף היה להיכנס לרכב ולנסוע מסביב אל הבית של החבר.

החבר של חכמוד עשה לי את היום כשהוא אמר לי: "את לא דומית לסבתות" (מתחת למ' יש צירה).

בבית בתי עוד הייתה, כי התבטלה לה פגישה אחת בעבודה של אחר הצהריים. נשמותק ואני שמחנו מאד על זמן האיכות יחד, גם איתה.

מפה לשם ראיתי שהיא בטלפון, והבנתי שהיא מבטלת גם את הפגישה השנייה. היא החליטה להישאר איתנו בבית. טוב, הבן שלה לא מרגיש טוב - זה נכון - אז מה אם סבתא הגיעה כדי לשמור עליו? גם היא עצמה לא ממש מרגישה טוב כבר כמה ימים, כנראה שלא יקרה כלום אם הפעם היא לא תגיע.

נשארנו בבית שלושתנו, ואז חתני חזר והביא איתו את חכמוד - והיה ממש כיף כולנו יחד. נשארתי איתם לארוחת הערב ופטפטנו לנו כולנו וצחקנו והיה כיף.

אתמול נפגשתי עם חברתי ה'. לא נעים לומר אבל מפגש עם ה' מחייב התכוננות והתכווננות כי היא מדוכאת כל הזמן וזה כבד. ממש כבד. מאז שאני מכירה אותה - מזה הרבה מאד שנים - החיים מספקים לה' סיבות מצוינות להיות מדוכאת. בכל פעם משהו אחר. וזה לא שהיא לא מנסה לעשות משהו בנידון. היא נהדרת, באמת. היא משתדלת. רוב הזמן. חוץ מתקופות שהיא באמת שוקעת בבור עמוק...וגם אז היא דואגת להיות בטיפול, לא להיות לגמרי לבד.

המינונים של המפגשים שלנו תלויים בעיקר במצבה - הסובייקטיבי והאובייקטיבי - ולמרות שאני תמיד מתקשרת ודואגת שהיא תדע שאני כאן בשבילה, אני מודה שמאד מתאים לי שאנחנו לא נפגשות לעיתים קרובות מדי. זה קשה לי. זה מתיש. זה מייאש. הכל קורה לה. ולילדים שלה. קארמה מאד קשה ועוצמתית הבשילה שם, ועדיין מסרבת להיגמר.

אני מאד אוהבת את ה' אבל אני מודעת כבר כמה שנים לעובדה שהחברות הזאת לא נותנת לי שום דבר - טוב, זה לא מדויק כי לעזור למישהו אחר, להקשיב לו, לשקף את מה שהוא מספר ובכל מקרה לתת לו להבין שאתה שם בשבילו והוא לא לבד - בטוח עושה גם לי משהו טוב. אבל זה לא כיף, לא נעים. שוב, למזלי - לא קורה הרבה.

ומי יודע? אולי בגלל זה חליתי? אולי לא רק כי נדבקתי מבתי?

בכל מקרה התלבטתי והתלבטתי ובסוף לא הלכתי לקבוצת המנטורינג היום. לא הרגשתי מספיק טוב כדי לאזור את עצמי ולנסוע לשם, לתרגל, לאמן, לתת עבודה. זה הצריך אנרגיות שלא היו באמתחתי - וויתרתי. זה כמעט לא קורה, אני לא מפספסת מפגש מנטורינג אלא אם אני בחו"ל או באמת חולה. וגם אז - רק אם אני באמת מרגישה ממש לא טוב.

וויתרתי. מקווה שהם הקליטו (בדרך כלל זה התפקיד שלי).

אין חדש עם החיילת שלנו, פרט לעובדה שהיא הצליחה פעמיים לצאת בזמן מהבית ואתמול אפילו סידרה את החדר ביוזמתה.

אין לנו תכניות לסוף השבוע הזה, הילדים לא באים לארוחה - וכמו שאני מרגישה עכשיו מתאים לי פשוט לרבוץ.

אין לי מושג למה אבל התחלתי לקרוא את "נילס הולגרסן ואווזי הבר" (בגרסא האנגלית שלו, מלפני מאה שנה בערך). ממש נהנית.

גם התחלנו לצפות בסדרה מצוינת בשם "דויטשלנד 83". אנחנו רואים את זה בקודי אבל הבנתי שזה משודר ב"הוט". מומלץ בחום.

בקיצור - יש הרבה מה לעשות גם כשחולים ורובצים. מאחלת לי החלמה מהירה וכולם סופשבוע רגוע

וגם כאן כמובן