יוצאת לדרך חדשה

אני בקבוצת המנטורינג. שש נשים בגילאים שונים יושבות בחצי עיגול בחדר האימון מול המאמן.

כל אחת מאיתנו חמושה בדפים ועט, ואנו דרוכות למשמע קולו של המאמן שעומד לאמן את כולנו בו זמנית.

הוא אומר משהו, ובניגוד לאימון רגיל – במקום לענות לו, אנחנו כותבות לעצמנו.

אחד הנושאים שהתחילו לעלות במנטורינג בפגישות האחרונות היא מצב העסק של כל אחת מאיתנו. עסק האימון. כי אימון זה לא רק לשבת מול אנשים ולאמן. זה ניהול העסק, שיווקו, פיתוחו, שילובו בחיים שלנו, בתקציב שלנו....אנחנו לא רק מאמנים, אנחנו בעלי עסק של אימון. ולחלקנו קשה עם זה – קשה להשיג לקוחות, קשה לשווק את עצמנו, קשה לדעת לחלק את זמננו בין העסק הזה לעבודה נוספת או לבית ולמשפחה....קשה לנהל את ההכנסות וההוצאות ולוודא שגם בחודשים חלשים יותר עדיין יישאר כסף מהחודשים החזקים יותר, לתעד, לדעת בכל רגע מה קורה בעסק....וכו'.

האימון – למרות שהוא "קבוצתי" הוא אימון סאטיה לכל דבר.

בהתחלה הוא זורק את השאלה "מה זה עסק?" לחלל האוויר.

ואני מתחילה לזרוק על הדף אסוציאציות חופשיות. בלי לחשוב. בלי לעצור.

עסק, עסקן. חוסר יושר. משהו מלוכלך. איש עסקים – משהו עלום, לא מובן לי. מה הוא עושה? איזה מקצוע זה? לא ברור. אין ערך ברור.

אשת עסקים. סדרי עדיפויות זרים, הזנחת הבית והמשפחה. תדמית קרה, ביצ'ית, דורכת על גוויות בדרך לפסגה.

עסק ביש.

המאמן ממתין שכולן תסיימנה, ואז זורק את השאלה הבאה: מי אני מול המילה עסק? אם עסק היה בן אדם, את מי הוא היה פוגש?

ושוב אני נושמת, מרוכזת בעצמי, נותנת ליד לכתוב חופשית על הנייר:

מסתייגת, מפחדת. גם שיפוטית כלפיו וגם באופן פאראדוקסלי כלפי עצמי: "אין לי את מה שצריך" בכל מה שקשור לניהול עסק, עסקים. "אני לא מספיק טובה" כדי שיהיה לי עסק משגשג משלי. וגם אני מתייחסת אל "עסק" כאל משהו מוקצה ומלוכלך. לנהל עסק זה להתלכלך. מרגישה זלזול מצדו של "עסק". "לא נאה לי" להיות ביחסים עם עסק.

בכל פעם המאמן ממתין שכולן תסיים לכתוב ואז שואל את השאלה הבאה: איזו תחושה עולה (בגוף)?

אני מפנה את תשומת לבי לגוף, לנשימה, לתחושות.

גועל, בחילה, רצון להקיא. לסגור את הדלת. לא להריח.

המאמן מבקש מאיתנו לראות איזה זיכרון עולה מתוך התחושות.

כל אחת מרוכזת בתוך עצמה, כותבת לעצמה. שקט מוחלט בחדר. מתוך תשומת הלב לתחושות עולה לי זיכרון:

אני בפעולה ב"השומר הצעיר". בת 14. זו היתה אחת הפעולות הראשונות, נראה לי שההַשְׁבָּעָה. אנחנו בפארק הירקון איפשהו ליד פסי הרכבת. חושך. חורף. קר. אני מתה להשתין אבל אין איפה ואין הזדמנות ולא מעזה להגיד כלום. אנחנו ניגשים אחד אחד להישבע, וככה אני מתפצלת מרוב הקבוצה ועומד לידי רק ילד אחד, בכלל לא רואה את האחרים, או את המדריכים. הילד ואני מחפשים יחד את כולם ומסתבכים בחיפוש אחריהם, ופתאום אני לא מצליחה להתאפק עוד ובורח לי במכנסיים. והילד ממש בסדר, מבין ומלווה אותי הביתה.

כשכולן סיימו לכתוב את הזיכרון שעלה להן, המאמן מבקש לבדוק מה קורה בגוף.

הבחילה נרגעה. כואב לי הראש. הלסת שלי קפוצה.

והמאמן מבקש מכל אחת מאיתנו לבדוק:  מה הרגישה הילדה? מה היא חשבה?

ואני מבינה שהיא חשה בושה. מעצמה ומהילד. תסכול – של חוסר האונים בסיטואציה, קצת כעס על המדריכים – איזו חוסר אחריות לאבד חלק מהילדים ככה בחושך. הרגשה מאד לא נעימה פיסית – רטובה וקר לי אבל איזושהי הקלה שזה השתחרר.

והמאמן מבקש מכל אחת להפעיל את הילדה שהיינו: מה הילדה היתה יכולה לעשות או לומר אם הכל היה אפשרי?

ואני מנסה לתת לילדה כוחות, וזוויות חשיבה אחרות, והרבה חופש.

-        הייתי אומרת שאני צריכה להשתין עוד לפני תחילת ההשבעה, וגם מוודאה שמאפשרים לי לעשות את זה

-        הייתי גם שואלת ומוודאה שאני יודעת היכן מתכנסים בחזרה אחרי ההשבעה – כדי לא ללכת לאיבוד.

אבל אי אפשר לשנות את מה שקרה, את הנסיבות – אפשר רק להגיב אחרת אחרי שזה כבר קורה.

-        הייתי מפעילה כוחות על של קסם לבגדים יבשים ונקיים ומצטרפת בחזרה לקבוצה

-        או שהייתי פשוט מתיישבת כמו שאני על הארץ וממררת בבכי על חוסר האונים.

אין בחילה. הראש מתבהר.

המאמן מבקש להביא לילדה מבוגר מיטיב, שיגיד או יעשה משהו שרק ירגיע אותה. האם אפשר להיטיב עם הילדה?

בטח, אני חושבת לעצמי:

אני ניגשת לילדה שהייתי, עוטפת אותה במגבת רכה וחמה, מחבקת אותה, אומרת לה שאני רואה את הבושה ואת הכעס ואת התסכול שלה. שאני מבינה שלא היתה לה אפשרות להמשיך להתאפק, ושאני מבינה שהיא התביישה לומר קודם כמה היא היתה צריכה להשתין. אני זכירה לה שהיא חשובה לא פחות מאחרים, ושמותר לה לומר אם היא צריכה משהו או רוצה משהו. אני אומרת לה שאני אוהבת אותה, ושתמיד ארצה לדאוג לצרכים שלה.

המאמן  שואל אם אנחנו יכולות לראות כל אחת את ההקשר להיום או ליחסים שלנו עם המילה "עסק".

ובשלב זה ההקשר לא לגמרי ברור לי.

בזיכרון אני סגורה, מפוחדת, מתביישת לומר מה אני צריכה. ואז הצורך שלי מתפרץ בלי שליטתי וגורם לי בושה. ואני הולכת לאיבוד. ויש לי עד לבושה. למרות שהוא מכיל וחומל, הוא לא ידיד ואני לא מרגישה איתו בנוח. בנוסף בזיכרון "האחראיים" בגדו בי.

איך זה קשור לחיי או לעסק? מה פתאום אני חשה גועל ובחילה כלפי עסק? הרי יש לי דוגמא ומופת של איש עסקים ישר ומצליח בבית! עדיין לא מתחברת לזה, כנראה. אני חייה עדיין שעסק זה מלוכלך. אולי כך התייחסו לעסקים בבית הורי. הם תמיד היו שכירים. לא העזו להיות עצמאיים.

בזיכרון אני מלוכלכת. הרטבתי את עצמי. כי לא העזתי לומר את מה שאני צריכה. לא העזתי לשאול מה עושים אחרי ההשבעה. הייתי סגורה, מבוישת, מפוחדת.

אולי אני לא מצליחה לקשר בין הכשרון והתרומה שיש לי להציע לבין....מה? אני לא מעזה אפילו לספר לעצמי מה אני באמת רוצה.

האימון הזה הקבוצתי היה חוויה מסוג אחר. כמעט שלא שיתפנו בינינו מה כל אחת חשה וכתבה והמאמן בעצם לא ידע מה עובר על כל אחת מאיתנו. הוא היה שם כדי להנחות אבל הוא לא באמת היה שותף לתהליך, עשינו זאת כל אחת עם עצמה.

ויחד עם זאת זה היה עוצמתי ברמות על, ונדמה לי שזה היה האימון שבסופו של דבר הבהיר לי שמותר לי להגיד שלא בא לי לאמן, בלי להתבייש, בלי לחשוב שזה לא בסדר – בלי "אז בשביל מה הלכת לקורס מאמנים???" – וברגע שזה השתחרר, הבנתי שאני כן רוצה לאמן.

וגם כאן כמובן

זה מה שבתי אמרה לי בטלפון. קשה לי. והיא התכוונה לתזזיתית.

היא לא פרטה, וקבענו שניפגש ארבעתנו (בהתחלה אמרתי שלושתנו - והתכוונתי היא, T ואני, ואז היא תיקנה - ארבעתנו, כולל חתני כמובן). ונדבר.

ומאז מתחוללת לי סערה בבטן, בחזה, בגרון......

וכרגיל אני מנסה להבין מה זה עשה לי. מאיפה התחושות האלה ולאילו רגשות הן מתפרשות לי.

ברור לי שאני נסערת, חוששת, דואגת - אבל ממה?

האם אני גם כועסת? האם אני מזהה כעס בתוך כל סערת הרגשות הזאת?

ואם כן, האם זה כעס עליה - שקשה לה, שהיא אומרת שקשה לה?

או כעס על עצמי - שמא אני עושה משהו לא בסדר בהתנהלות עם התזזיתית - ביחס לבתי?

או כעס על עצמי - שמא לא הייתי צריכה בכלל להיכנס להרפתקה הזאת עם אימוץ חיילת - ישראלית - עם כל הכרוך בכך?

האם הייתי צריכה להתעקש עם T על אימוץ חייל מחו"ל, מישהו שיש לו משפחה אוהבת שמחכה לו שם שיחזור אחרי השירות הצבאי? מישהו קרבי שמגיע רק בסופי שבוע, לא כל שבוע?

מישהו שלא זקוק לי באופן הנואש שבו זקוקה לי התזזיתית?

או כעס על עצמי - ש"הפלתי" את העניין הזה על הילדים שלי בלי לדבר איתם יותר, להכין אותם יותר, להתייעץ איתם אולי?

או כעס על זה שכרגע כנראה שכבר אין אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור?

או כעס על זה שבתי אומרת מילה אחת - קשה לי - ואני כבר בטלטלה כאילו מי יודע מה? 

וגם כאן כמובן

האורחים שלנו נחתו בששי אחרי הצהריים, ואחרי המתנה ארוכה באלדן בשדה התעופה הם יצאו לכאן, ובסופו של דבר הגיעו - אמנם עשו עיקוף מעורר התפעלות (כי הווייז לא עבד לו וכמובן שהוא לא התקשר לבקש רענון להוראות ששלחתי לו כבר במייל) אבל הגיעו בזמן לארוחת ערב ששי.

הארוחה היתה כיפית מאד, האווירה היתה נהדרת - הילדים שלו (בת 5 ובן שנה וחצי) מתוקים מאד (והילדה חכמה ברמות אחרות) - אמנם אין להם גבולות או משמעת בשיט, אבל הסתדרנו.

הם באמת חמודים וגם מאד מנסים להתחשב, הילדים שלהם זקוקים נואשות לתשומת לב - גם מהסוג החיובי - לשבת איתם, לדבר איתם, לצייר איתם, להקריא להם סיפור, לשחק משהו, לנדנד על הנדנדה (כן - בן השנה וחצי עולה לבד על הנדנדה בחצר שלנו ואני מתפללת שהוא לא יתרסק) - וגם מהסוג המשמעתי - אף אחד מהילדים לא מתייחס להורים כשהם אומרים משהו, אם זה כן או לא, תעשה משהו או אל תעשה משהו - הם מותחים את הגבולות כמה שהם יכולים כי הם מחפשים אותם (את הגבולות, וגם את ההורים - שנוכחים נעדרים) - ולא ממש מוצאים.

והצרה הכי גדולה - לאשתו של בן הדוד כנראה נקרע עור התוף בעת הנחיתה בנתב"ג - אז בפועל היא סובלת מרגע שהם הגיעו. דרך חברים וקרובי משפחה רופאים השגנו לה אנטיביוטיקה וטיפות אנטיביוטיות (לפי המלצת חבר רופא א.א.ג מאנגליה) אבל היא ממש סובלת והיום כבר ניסינו להשיג להם תור אצל א.א.ג ומשום מה אף אחד לא זמין. שלא נדע, אפילו גיליתי ככה שהא.א.ג הוותיק והמעולה שהיה לי נפטר לפני שבוע. בקופת החולים שלנו המליצו לנו פשוט לקחת אותה לבית חולים. לא יודעת למה בן הדוד מתמהמה עם זה, ממשיך לנסות עוד קרובי משפחה ועוד חברים שישיגו תור אצל א.א.ג שהם מכירים - לדעתי עוד היום חייבים לקחת אותה למיון. אבל הם עצמאיים, יש להם רכב, הוא רופא בעצמו (קרדיולוג) והם ילדים גדולים ויחליטו בעצמם.

אנחנו הבהרנו להם בצורה החביבה ביותר אבל הברורה ביותר שכיף לנו שהם כאן אבל הילדים באחריותם (וההורים שלו בארץ, הגיעו גם הם לחתונה המשפחתית) כאן ליד במלון בנתניה אז אם הם צריכים להשאיר עם מישהו את הילדים - בבקשה לסבא וסבתא שלהם), וכמו כן חידוש המלאי במקרר - של אותם מצרכים שהם צורכים בכמויות לא הגיוניות: למשל, התינוק הזה שותה בערך 2 ליטר של חלב ביום, ויחד הם סיימו שתי חלות בסופשבוע הזה (אנחנו לא ממש צרכנים של לחם). זה לא אומר שאנחנו לא מציעים להם שתייה, או לא יושבים איתם יחד לארוחות (ו-T הכין אתמול פיצה - כמה פיצות - וגם הזמנו את ההורים שלו לארוחת ערב), אבל הם מבינים שיש לנו גבולות לגבי רמת האירוח. וזה מסתדר.

לקח להם שעות לצאת היום מהבית, ודווקא הבוקר בתי הביאה את נשמותק לכמה שעות כי כאבה לו הבטן ואתמול הוא הקיא והרגיש ממש לא טוב ולא אכל כלום והיא היתה חייבת להיות כמה שעות בעבודה.

הילדה - שכמו שהיא חכמה ויפה ומתוקה ככה היא לא מפסיקה לדבר ולשאול שאלות ולצרוך תשומת לב  - והילד, שלא הפסיק לבכות, כנראה כי הוריו היו טרודים בדברים אחרים, מאד הפריעו לנשמותק - שגם רגיל לאווירה רגועה יותר וגם פשוט היה סמרטוטי. עזבתי הכל ופשוט ישבתי איתו, סיפרתי לו סיפורים (בתוך הבלגן והרעש) וביקשתי בעדינות מהילדה לזוז בכל פעם שהיא הסתירה לו את הטלוויזיה, והסברתי לה בסבלנות שהוא לא מרגיש טוב - ובסוף ההורים התארגנו ויצאו והיה פה פתאום שקט.

הילדה הזאת באמת מדהימה. כבר כשהם הגיעו היא התעדכנה בשמות של כולנו ומה תפקידנו במשפחה (כולל התזזיתית, שהיתה נבוכה מהשאלה ושאלה אותי מה לענות - אמרתי לה adopted daughter ונראה לי ששתיהן אהבו את התשובה). אחרי כן היא ראיינה כל אחד לגבי מה הוא עשה היום (ממש כמו מבוגרת), ומתי יום ההולדת שלו (והיא זוכרת - לא רק את התאריך, אלא היא יודעת לומר לך באיזה יום בשבוע זה נופל השנה).

בשבת ברחנו לחדר כושר לכמה שעות, וכשחזרנו אכלנו כולנו צהריים ביחד. היא שאלה אותי האם השעה 12:00 וכשאמרתי שלא, שכבר 13:30, היא שאלה אז למה אנחנו אוכלים צהריים עכשיו. מאד הטריד אותה שלא אכלנו ב-12:00 ודי חפרה על זה, ובסוף אמרתי לה שעוד מעט 12:00 באנגליה וזה הרגיע אותה.

לגבי התזזיתית לכאורה שום דבר לא השתנה - אבל משהו אצלי השתנה. משהו נרגע. משהו בי הבין שהיא כמו שהיא, ואולי לא נצליח באמת "להציל" אותה מעצמה או מנסיבות חייה, אבל כל עוד אנחנו מקבלים אותה כמו שהיא ודואגים לה ואוהבים אותה - אנחנו עושים משהו טוב.

פעם ביומיים בערך היא מתפרקת לגורמים, ולא משנה מה הטריגר שגורם לזה. היא בוכה, צועקת, מאשימה אנשים או חברות (למשל החברה הסלולרית שלה) בדברים שהיא בעצם אחראית עליהם (היא גומרת את כל חבילת הנתונים שלה לפני שנגמר החודש ומתפלאת שאחר כך הם מחייבים אותה בתוספת). למדתי לא להתרגש מזה. נותנת לה לשפוך, משקפת אותה, ואחרי שהיא נרגעת (ולאחרונה היא נרגעת קצת יותר מהר) אני מחבקת אותה, אומרת לה שזה קורה לפעמים וזה בסדר, אנחנו מסוגלים להכיל את זה ואוהבים אותה בלי קשר. נראה שזה עוזר במשהו.

היום עשיתי ניסוי (שאני מקווה לא יהיה חד פעמי) - הלוויתי לה כסף לקנות בגד חדש לחתונה המשפחתית. נגמר לה (כמובן) הכסף והמשכורת (עבודה + צבאית) ייכנס רק בתחילת החודש (החתונה ב-31/5). אמרתי לה שזו הלוואה ושאני מצפה לקבל את הכסף בחזרה ברגע שנכנסת לה המשכורת לחשבון. אמרתי לה שזה קשור לאמון שהולך ונבנה ביחסים ביננו.

נראה מה יהיה.

אני מאד רוצה לשבת איתה על תקציב וללמד אותה איך לתכנן את ההוצאות שלה ולסדר אותן לפי סדר עדיפות - בשלב ראשון אפילו רק להסתכל על ההוצאות שלה ולהבין כמה הלך על כל דבר - אבל כרגע היא בהתנגדות, היא עוד בשלב של "ההורים שלי אמורים לספק לי כל מה שאני צריכה או רוצה, ולכן אני מפצה את עצמי וקונה מה שבא לי" ומסרבת לקחת אחריות על עצמה בתחום הזה. אז אני לא לוחצת. אני לא רציתי להיות "מאפשרת" ולהלוות לה כסף לאחר שגמרה אותו לפני סוף החודש, אבל באמת שאין לה בגד סביר (לא חושפני מדי) ללבוש בחתונה ואני מבינה שחשוב לה לעשות על המשפחה המורחבת רושם טוב.

לגבי האימון - הבנתי שהייתי צריכה להתבונן על האפשרות של "מותר להחליט להפסיק לאמן" כדי להבין שאני כן רוצה לאמן. הייתי חייבת לחקור את ה"אני לא מאמנת מספיק טובה" כדי להבין מה זה אימון ומדוע מה שאני עושה הוא לא רק מספיק טוב אלא גם עוזר למתאמנים שלי להכיר את עצמם ולהתקרב לעצמם ולפרוץ דרך. פניתי לחברה מקבוצת המנטורינג שהציעה לקשר אותי עם בתי ספר שאולי מעונינים לאמן את צוות המורים - בתרומה.

שמעתי סוף סוף מרוני גלבפיש, אליה פניתי לפני כמה שבועות בשאלה אם היא מתכננת אולי סדנת כתיבה כאן באזור - ונרשמתי בינתיים לסדנא חד פעמית שהיא עורכת באבן יהודה ביום ראשון הבא. אם יהיו מספיק נרשמים, היא אמרה, ייתכן שהיא תפתח כאן סדנת כתיבה יוצרת. התרגשתי. מקווה שזה יהיה כיף ושיהיה לזה המשך.

זהו - וכמו שטליק אומר תמיד - תהיו טובים 😊

וגם כאן כמובן