יוצאת לדרך חדשה

הרבה פעמים שואלים אותי מה ההבדל בין אימון סאטיה לבין אימונים אחרים או טיפולים פסיכולוגיים. 

כיון שאני לא פסיכולוגית, אבל עברתי פעמיים טיפול פסיכולוגי בשתי תקופות שונות בחיי, ועברתי גם אימון בשיטה אונטולוגית לפני שנטלי בן דוד פיתחה את שיטת סאטיה, בא לי לנסות לפרט לעצמי כאן מה אני מבינה לגבי שיטת סאטיה עצמה. 

בשיטת סאטיה אין יעדים ומטרות שמנסים לפתור או להשיג. המטרה היחידה היא להכיר למתאמן את עצמו. להכיר לו את מה שמפעיל אותו, את הדפוסים שלו, את התגובות האוטומטיות שלו, את כל מה שמגביל אותו ומונע ממנו לחוות שלווה, חופש והרמוניה. עצם ההיכרות הזאת בפועל מאפשרת התפתחות וטרנספורמציה.

בשיטת סאטיה מבינים שלכל אחד מאיתנו יש חוזקות - וכבר כתבתי על זה כאן בעבר - שפיתחנו לצרכים השרדותיים כלשהם, אשר שרתו אותנו תקופה, וכעת הרבה פעמים אנו מגלים שהן בעוכרנו. לדוגמא: אחת החוזקות שלי תמיד היתה להסתגל. למצבים חדשים, לתנאים חדשים, למקומות חדשים, לאנשים חדשים. להסתגל זו חוזקה נהדרת - אך היא באה הרבה פעמים על חשבוני. על חשבון הרצון שלי. 

בשיטת סאטיה מלמדים את המתאמן שהוא האחראי הבלעדי על חייו ובעיקר על התגובות שלו.

התגובות שלנו - הן בעצם מערכות היחסים שלנו. וכשאני אומרת מערכת יחסים זה גם מערכות יחסים עם האנשים בחיי, זה גם מערכת יחסים עם מושגים ומקומות, עם כסף, עם הגוף שלי....

בשיטת סאטיה מקצינים בכוונה את האמירה, שמה שיש לי זה מה שאני רוצה, ואת מה שאני רוצה יש לי (כל זאת כשאני מבוגר כמובן, כשמדובר בילד או בנער, הוא עדיין חסר אונים מול המבוגרים בחייו) . לכן אם אני חש שאני רוצה זוגיות, למשל, אבל אני לבד, כדאי שאתבונן ואבדוק מה באמת אני רוצה, או איך ה-לבד שאני כביכול לא רוצה, בכל זאת משרת אותי, ולכן זה מה שיש לי בעצם. או אולי ממה אני מפחד בזוגיות. ולכן אני נמנע מזה איכשהו, למרות שאני בטוח שאני כן רוצה.

בשיטת סאטיה מבחינים גם בין אשמה לאחריות. הנטייה האוטומטית של רבים מאיתנו היא להאשים - או אחרים, או את הנסיבות או את עצמנו. במקום זאת, אנחנו מלמדים לקחת אחריות. אני לא תמיד אחראי לנסיבות חיי, אבל אני לגמרי אחראי לאיך שאני מגיב אליהן. אני לא אחראי על ההתנהגות של אחרים. אבל אני מאה אחוז אחראי על התגובה שלי אליהם. 

השיטה מעודדת אנשים לראות את המציאות כפי שהיא, להבדיל מאיך שהייתי רוצה שהיא תהיה. הטענה היא שלא ניתן לשנות משהו בלי להכיר קודם את מה שיש. בלי לחיות את מה שיש. 

שיטת סאטיה עובדת עם הנשימה, עם תחושות הגוף, וגם עם השפה. מסתבר שלכל אחד מאיתנו שפה מקודדת משלו. כשאני אומרת מילה, לא בטוח שאחרים מבינים אותה כפי שאני מבינה אותה, ולהיפך. באימון אנחנו הרבה פעמים מתעמקים במילה, במושג - כדי להבין מה זה מסמל עבור המתאמן. יש לו עולם שלם מאחורי המילה או המושג, שראוי שאני, כמאמנת, אבין, ובעיקר שלמתאמן עצמו תהיה בהירות לגביה. בנוסף, באותו עניין של השפה: הרבה אנשים מדברים ב"אתה" כאשר הם מדברים על עצמם. זוהי בעצם הרחקה. הצעד הראשון ללקיחת אחריות היא ללמוד לדבר ב"אני". כנ"ל לגבי מילים שמרחיקות - כמו "לכאורה", "כביכול" וגם "כאילו" שיש אנשים שמכניסים בכל מילה שנייה במשפט. ועוד בעניין של אחריות: בהדרגה אנחנו לומדים לדברים על עצמנו ולא על אחרים. במקום "הוא הרגיז אותי" נאמר "הוא אמר/עשה/לא אמר/לא עשה משהו ואני התרגזתי". זה מתחיל בשפה, ומחולל שינוי פנימי מדהים.

בשיטת סאטיה גם עובדים עם מפת אימון. במפה המתאמן מתבקש לתאר את הערכים שלו, את המקומות בהם ישנו פער בחייו בין מה שהיה רוצה לבין מה שקיים במציאות, את מערכות היחסים בהן הוא היה רוצה לחולל מפנה....ובמפה הזאת הוא מתבקש גם לכתוב חזון - לעוד 20 שנה - כיצד הוא רואה את חייו בעתיד. בחזון אפשר להתפרע, לכתוב ככל העולה על הדמיון. 

המפה הזאת היא איזשהו עוגן שממנו מתחילים את האימון ותמיד חוזרים אליו. כל נושא שיחה שעולה באימון - קשור איכשהו לאחד (או יותר) מהסעיפים במפה. והמפה דינאמית - המתאמן יכול לעבור עליה מדי פעם ולראות אם היא עדיין רלוונטית מבחינתו. הרבה פעמים תוך כדי תהליך האימון והטרנספורמציה שמתרחש כמעט בלי לשים לב אליה, החזון משתנה, מה שחשבנו שאנחנו רוצים לעוד 20 שנה כבר לא רלוונטי או שהשגנו אותו כבר ואנחנו בונים חזון חדש. הרבה פעמים מתאמן כלל לא שם לב לטרנספורמציה שחלה בו. הוא אינו זוכר בכלל איך היה לפני תחילת התהליך.

אז מה קורה בעצם באימון בשיטה הזאת? המתאמן לומד להתקרב אל עצמו, להכיר את עצמו, ומתוך כך הרבה פעמים משתחררים מעצמם דפוסים שאחזו בו, דפוסים שהוא פיתח כמנגנון הגנה למשהו שקרה בילדות. אנחנו לא משנים הרגלים, אנחנו לא משנים שום דבר חיצוני. עצם ההתבוננות פנימה וההיכרות מביאה לטרנספורמציה - שינוי פנימי. השינוי הפנימי הזה, שמאפשר לנו לראות אפשרויות נוספות על אלה שראינו קודם, שמאפשר לנו להתייחס אל עצמנו ועל החוויות שלנו בדרך חדשה מאיך שחיינו עם זה קודם - הוא זה שמאפשר לדברים בחוץ ולמערכות היחסים שלנו להשתנות. 

והכי חשוב - את התהליך הזה לא ניתן להאיץ. אני התאמנתי כמעט שנה בשיטת סאטיה עד שהתחלתי להתמסר באמת לתהליך הזה - לשים לב לתחושות הגוף, להסכים לשהות בהן, להסכים לשים לב לאיזו מילה או משפט הגוף שלי מהדהד בתגובה....ולהעלות זיכרון מהאוב מתוך תחושה פיסית. היו לי מתאמנים שכבר בפגישה הראשונה או השנייה התחברו לזה, והיו כאלה שלאורך כל תקופת האימון יכולתי לעבוד איתם רק דרך השפה. 

וזה גם בסדר. כי חלק חשוב מהעניין הוא שמישהו יושב מולך ומקשיב לך. משקף את מה שאתה אומר. שואל אותך שאלות נוקבות. מציע לך זוויות חדשות שלא ראית עדיין בעצמך. ואתה לא חייב לאהוב את מה שאתה שומע ואתה לא חייב להסכים עם מה שנאמר ואתה אפילו לא חייב לענות על השאלות...כי הן ממילא מהדהדות לך בפנים, ועושות את העבודה. ואותו מישהו יושב מולך שעה שלמה, ומקשיב לך. רק לך. נושם איתך. מתייחס רק אליך. לא מספר על עצמו ועל הצרות שלו. לא שופט אותך ולא אומר לך מה לעשות. לפעמים הוא מציע משהו, ואתה לא חייב להסכים. 

אז יש כנראה המון מן המשותף בין שיטת האימון הזאת לבין אימון אונטולוגי קלאסי, וגם לבין טיפולים פסיכולוגיים דינאמיים. 

מה שהכי חשוב הוא שהאדם מחליט לעבוד, לתת לעצמו תשומת לב, להפסיק לראות את העולם דרך החלון החוצה ולהתחיל לראות אותו דרך הראי פנימה - התבוננות עצמית. זה לא פשוט וזה לא תמיד נוח, אבל זה מרחב בטוח שבו ניתן להתקרב לאדם שהכי חשוב לך בעולם: לעצמך. 

באימון האחרון המשכנו, המאמן שלי ואני, לעבור על מפת האימון המעודכנת
שלי. תחת הסעיף "כוונות חיים" עדיין מופיע "ביטחון עצמי"
במובן של קושי לחיות עם אי וודאות. קיים פער בין הרצון שלי להסכים לחיות עם אי
וודאות (הרי כל החיים שלנו הם אי וודאות אחת גדולה, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין
אם לא) לבין הקושי שעולה לי בהקשר הזה. אני כל הזמן מודעת לכך שהחיים הם רצף של
בלת"מים, ולמרות כל העבודה העצמית שכבר עשיתי בתחום הזה, עדיין אין לי את הביטחון
שאדע להתמודד עם כל דבר שהחיים יפילו עלי. ואני מסבירה לו שאני בהחלט שומעת את
הסתירה ואת האירוניה שבמשפט: רוצה לדעת שאדע להתמודד
עם חוסר וודאות.

הוא שואל מה זו ידיעה פנימית שתדעי להתמודד עם כל מה שיצוץ לך בחיים?
בואי נראה למה התכוון המשורר כאן.

ואני מהרהרת בקול רם, מנסה לתאר: זאת שעדיין קשה לה במצבים של אי
וודאות. זאת שהיתה רוצה איזו תחושת פנימית של ביטחון. ביטחון בעצמה, שתדע להתמודד
עם כל מה שהחיים יפילו עליה.

והמאמן ממשיך ושואל: אז איזו ידיעה פנימית עליה לפתח?

ואני נאבקת עם התשובה. ידיעה פנימית שאין ידיעה....ידיעה פנימית שאי
אפשר לדעת, וזה בסדר. לזה אני שואפת. את הפער הזה הייתי רוצה לצמצם. רוצה להגיע
להבנה ולהתמסרות לעובדה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה ומה יצוץ, ולחיות עם זה
בשלום. הרי כל החיים שלי אני חיה בידיעה שתיכף יגיע הבלת"מ.

אז את כבר יודעת את זה, מנסה המאמן שלי להבין.

כן, אני מסבירה. ואני לא חיה עם זה בשלום. פיתחתי כל מיני מנגנונים
שנועדו לפצות על כך שאני מודעת שבכל רגע נתון דברים עלולים להשתבש, להילקח ממני,
להיהרס, להיעלם...לפצות על הפחד שנובע מהידיעה המתמדת הזאת שבכל רגע עלולה להגיע
האכזבה. דיברנו על זה כמה פעמים – אכזבה זה מאד מפחיד אצלי.

אוקי, הוא מנסה להבין. אז מה צריך לפתח כדי להסכים לחיות במצבים של
חוסר וודאות. מה את צריכה לפגוש?

נראה לי שאני צריכה לפגוש את הפחד הזה. להבין מה מפחיד כל כך. מה זה
בכלל חוסר וודאות בשבילי. הדבר שהכי בולט זה שמשהו ישתנה, כמו שאמרתי קודם. שמשהו
ישתנה לרעה. במיוחד כשמישהי כמוני, שטוענת שהיא כבר חיה את החזון שלה, שכמעט כל
הדברים שהיתה רוצה בחייה כבר התגשמו – מכאן זה יכול רק להתדרדר (ואני צוחקת אבל גם
הצחוק הזה הוא סוג של מנגנון הגנה....). זה סוג של אחיזה. מי שחי בסדר במצב של אי
וודאות מוכן בפועל שכל אחד מהפרמטרים שמרכיבים את החיים שלו כרגע ישתנה בכל רגע.

המאמן משקף לי: אז מי שחי בחוסר וודאות חי במודעות מתמדת שכל תחום
בחיים שלו עלול בכל רגע להשתנות.

ואני משלימה: ולכן מי שחי בשלום עם חוסר וודאות, מצליח לחיות עם
המודעות הזאת בלי שהיא תלווה באימה מתמדת ממנה.

הגדרה יפה, הוא אומר לי. אז מי זה האדם הזה בעל הידיעה הפנימית שהוא יידע להתמודד עם כל דבר? איזו הווייה זאת?

זה מי שריק. שמתייחס לכל דבר שקורה כשהוא קורה. לא נאחז. ריק. לא
יודעת אם יש מישהו כזה. אבל זו ההווייה שאני שואפת אליה.

יצאנו מתוך ביטחון עצמי.....

הביטחון העצמי מתחלק לשניים. התמודדות עם כל מה שיצוץ. להיות בסדר עם
זה שכל מה שיש לי עכשיו ישתנה. בנוסף יש הכרה בערך עצמי, אבל לא על זה אני מדברת
היום.

ותוך כדי שאני מדברת עולה לי חומציות מטורפת, צרבת, שיעול....הגרון
מתמלא חומצה ואני משתנקת. קשה לי לדמיין את עצמי במצב של אי וודאות מוחלטת.

איפה זה הכי מופיע לך היום? איפה מופיע הפחד הזה מאי וודאות? הוא מבקש
לדעת.

למשל זה מופיע לי מול הפחד לאבד את בעלי, להיות לבד. אני לא עסוקה בזה
ביום יום אבל זה מה שעלה לי כרגע כששאלת.

הפחד לאבד את בעלך?

שיקרה לו משהו, שפתאום הוא לא יהיה. זה הכי מפחיד, הכי מטלטל. הכי
שישפיע על החיים שלי כרגע.

מה קורה לך בגוף כרגע?

עולה לי עצבות גדולה. מרגישה את העצב כאילו שזה קורה. כאילו שאני
מאבדת את בעלי כרגע. תחושה של כדור ענק של דמעות שחונק את הגרון.

המאמן מבקש שאכבד את התחושה ואת הגוף ואשהה עם כדור הדמעות הזה, בלי
לדבר. ואז הוא מבקש שאתאר לו את התחושה.

אני מתחילה לתאר למרות שהתחושה מעט נרגעה. כאילו ירדו המון דמעות
מהראש לתוך הגרון ויצרו שם גוש כזה, כדור כזה, שממש מכאיב וממש לוחץ. וזה מתפרש לי
כעצב מאד עמוק, שאי אפשר לתאר אותו מרוב שהוא עמוק. מידי פעם יש גל של דמעות שעולה
ושוטף את החלק הקדמי של הפנים וחוזר לכדור שבגרון.

בואי תראי מה זה מעלה לך, זיכרון כלשהו.....הוא מבקש.

ועלתה לי תמונה שאין שום סיכוי שאני זאת שזוכרת אותה, בטוח סיפרו לי
אותה, כי הייתי תינוקת. אני בקיבוץ בבית התינוקות. כנראה שאני כבר בת כמה חודשים,
כי אני עומדת. אני רואה את החלון של בית התינוקות ומחוץ לחלון עומדים הורי או אחד
מהם...נדמה לי שזו אמא שלי. אני רואה אותה כמו שנראתה אז, עם צמה ארוכה. היא עומדת
שם בחוץ ולא יכולה להיכנס, ואני עומדת בלול שלי ובוכה.

ברור לי שאין שום סיכוי שאני זוכרת את זה. אבל אני מרגישה את מה
שהתינוקת הזאת מרגישה. בדיוק. את העצב התהומי הזה. כנראה סיפרו לי את זה או
שדמיינתי את זה

אבל אני רואה שאת חיה את זה עכשיו בגוף, הוא מעיר.

לגמרי, לגמרי חיה את זה עכשיו בגוף. אני עומדת ובוכה ובוכה ובוכה.

את עומדת על מיטה? הוא מבקש לראות את התמונה שמופיעה בעיני רוחי.

כן, מיטת תינוק כזאת, כמו לול.

מסתכלת על אמא ובוכה?

מסתכלת על החלון, והיא עומדת שם...

רק אימא שם? הוא מבקש לדעת.

אני חושבת, אני עונה לו. אני כרגע רואה רק את אמא. ואני לא מבינה למה
היא לא נכנסת ומרימה אותי. ואני בוכה, בוכה, בוכה, בוכה...

צועקת גם? קוראת לה?

לא, אני עונה לו. אני רק בוכה והדמעות זולגות לי על הפנים....ואז אחרי
הרבה בכי אני נרדמת. וגם עכשיו אני מרגישה מאד עייפה. ומאד לבד.

שימי לב לנשימה, הוא אומר

ואני שמה לב שהנשימה שלי נעצרה, ואני לוקחת שאיפת אוויר עמוקה. כדור
הדמעות זז ועלה לעיניים ולמצח. ולוחץ. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מכוונת. שוהה
בתוך התחושה הזאת.

עד שאני כבר לא מרגישה כלום. כאילו באמת נרדמתי. התינוקת נרדמה וגם
אני לגמרי ישנונית. השתלטה עלי עייפות. אני שוב נושמת עמוק.

מה את חושבת שהתינוקת הזאת מרגישה? הוא מבקש לדעת.

ואני חושבת שהיא מרגישה מאד לבד. אני חושבת שהיא לא בטוחה שהיא שייכת, לא בטוחה שאוהבים אותה. אין שום קשר מבחינתה בין הצרכים והרצונות שלה, לבין מתי שהיא
מקבלת חיבוק או אוכל או החלפת חיתול, אפילו. היא לא יודעת מתי אמא או אבא יבואו.
היא לא יודעת איך ומה לעשות בשביל לקבל את מה שהיא רוצה. אני חושבת שהיא גם לא יודעת
למה, כאשר כן טוב לה, והיא מחובקת ואהובה, פתאום זה נגמר והיא שוב לבד. בלי קשר למה
שהיא רוצה, לאיך שהיא מרגישה.

אמרת מקודם שהיא לא מבינה למה אמא לא באה, בסיטואציה הזאת שהיא מסתכלת
בחלון, אומר המאמן.

היא רוצה שאמא תיכנס ותרים אותה ואמא ממשיכה לעמוד בחלון.

מה אמא עושה? הוא שואל.

יכול להיות שאמא גם בוכה. היא לא יכולה לשמוע את אמא. כרגע אני-התינוקת רוצה אותה ובוכה ובוכה ובוכה, היא שם והיא לא נכנסת. ואני-המבוגרת יודעת
שמותר להורים לבקר לפי שעות בלבד, ומאכילים את התינוקות לפי שעות וגם מחליפים לנו לפי
שעות. אבל כשאני מסתכלת על התמונה הזאת אז כמובן שלתינוקת שום דבר מזה לא ידוע ולא
ברור.

והמאמן אומר שזה גם לא משנה לתינוקת שהייתי, שהכול נעשה לפי לוח זמנים קבוע מראש.

נכון, אני מאשרת. לתינוקת זה לא משנה. היא רוצה את אמא עכשיו. יכול
להיות שהיא רוצה גם לאכול וזו לא השעה של האוכל.

הצרכים הבסיסיים שלה לא נענים, הוא משקף לי.

ואני חושבת לי, שכשתינוק רוצה משהו הוא בוכה, ואז ניגשים אליו ובודקים מה הוא רוצה. פה
בתמונה שעלתה לי זה לא קיים. אני יכולה לבכות ולבכות ולבכות עד שאני נרדמת, מותשת.
ואז מגיע זמן האוכל, למשל, ותוקעים לי בקבוק בפה, ואני לא אוכלת כי אני מותשת מרוב
בכי ומרוב שחיכיתי. ואני יורדת במשקל. ואני מכוסה פריחה אדומה כי לא החליפו לי
כשהייתי צריכה, אלא כשהגיעה השעה להחלפה. אני ממש מרגישה פיסית את התשישות ואת
העצב.

והמאמן מפנה תשומת לבי בחזרה לגוף, ושואל מה קורה בגרון.

אני שמה לב שהגרון עדיין מלא בדמעות אבל זה כבר לא גוש. הן פשוט עולות
ויורדות, מתפזרות בין הגרון לעיניים ובחזרה.

ואיך הנשימה? הוא שואל

כשאני נזכרת אני לוקחת אוויר.

בואי נפעיל את התינוקת רגע, הוא מבקש.

ואני חושבת שהיא לא יכולה לעשות כלום, היא באמת חסרת אונים.

נכון, הוא מסכים איתי, אבל אם ניתן לה כוחות......מה היא תעשה?

אם יהיו לה כוחות, אני מנסה לחשוב....כוחות על...היא היתה יורדת
מהמיטה, מטפסת למטה מהמיטה...

תראי את עצמך עושה את זה, הוא מבקש.

כנראה שכבר זחלתי....מדמיינת את עצמי זוחלת על הרצפה עד לדלת, איכשהו
פותחת את הדלת עם כוחות העל שנתתי לעצמי, זוחלת לאיפה שאמא עומדת, מחבקת לה את
הרגליים ועושה תנועה עם הידיים שמבקשת שהיא תרים אותי על הידיים

 

וכאן פתאום מתפרץ לי בכי בלתי נשלט. אני יושבת שם בכורסא בחדר האימון,
ובוכה ובוכה בלי הפסקה. אני מדמיינת את אמא מרימה אותי, מחבקת אותי...אני רואה
אותי, התינוקת, לופתת את הצוואר שלה בשתי ידי הקטנטנות, ולא עוזבת. ואני מדמיינת את
אמא לוקחת אותי משם ולא חוזרת. לוקחת נשימה עמוקה. הגרון התרוקן. יש עדיין כבדות
מסוימת ברקות.

והמאמן מבקש ממני לחזור אל התינוקת כמבוגרת מיטיבה, כשהיא שם שוב בתוך
הצריף. מה תוכלי לעשות כדי להרגיע אותה, הוא שואל?

הדבר הראשון שעולה לי זה להיכנס, להרים אותה על הידיים ולהסתלק משם
ולא לחזור. זה בעצם מה שהורי עשו בסופו של דבר. זה לקח להם אמנם 8 חדשים אבל הם
עזבו את הקיבוץ, עזבו הכל מאחוריהם, יצאו בלי כלום.

בגלל ש...מה? הם לא יכלו לסבול את זה?

בגלל שהם לא יכלו לסבול את העובדה שהייתי של הקיבוץ, הם לא יכלו לטפל
בי, לקבוע איזה טיפול אקבל ומתי...באמת האכילו לפי שעות ולא לפי מצב הרעב ובאמת
ירדתי כל הזמן במשקל כי עד שהגיעו אלי עם האוכל הייתי תשושה מכדי לאכול...(אגב זה
יכול להסביר כל מיני מנגנונים אחרים אצלי....אני אומרת בחצי חיוך)....באמת סבלתי
מפריחות קשות ...הם לא יכלו להיות הורים כפי שרצו, אז לקחו אותי ועזבו.

אז אני מחזיר אותך בתור מבוגרת מיטיבה לתינוקת ההיא במיטה, תראי אם את
יכולה להרגיע אותה.

ככה, אני שואלת? כמו שהיא, בלי לקחת אותה משם? השאלה אם אני יכולה
להיכנס....

כן, את יכולה להיכנס. להיות איתה. אם את רוצה ויכולה....את לא מחליפה
את אמא שלך. את מבוגרת מיטיבה אחרת.

הבנתי, אם למשל הייתי המטפלת בבית הילדים, המטפלת שהיתה אמורה להיות
לי.....הייתי נכנסת...הייתי ניגשת לתינוקת כשהיא בוכה, הייתי מרימה אותה, מחבקת,
מלטפת...

במצב הזה, שאת בוכה ורוצה את אמא...ומרגישה לבד, ושלא אוהבים אותך

זה לא בדיוק שלא אוהבים אותי. זה שאני לא בטוחה בכך. אני מרגישה שאם
הייתי בטוחה שלא אוהבים אותי זו היתה תחושה אחרת. מה שהרגשתי זה שאני לא בטוחה מתי
אוהבים אותי, או מה צריך לקרות כדי שיאהבו אותי. זה היה לא ברור. מה אני צריכה
לעשות כדי שיאהבו אותי. זה חוסר הוודאות. ואני צוחקת כי ההקשר מתחיל להתבהר.....

התחושה היא שאין משהו שאני יכולה לעשות כדי לקבל את האהבה או הטיפול.
אז אם אני המבוגרת המיטיבה כאן אז אני ניגשת אלי כשאני בוכה, ואני מרימה אותי
ומחבקת אותי...בודקת אם אני רטובה, אם צריך להחליף לי....בודקת אם אני רעבה. עושה
את מה שעושים לתינוק כשהוא בוכה. נותנת את החיבוק הזה.

את צריכה את החיבוק, את החום, את תשומת הלב....

אין טעם לדבר איתי ולהסביר לי. הייתי ממלמלת מילות הרגעה: אני יודעת
שאת עצובה, שאת מתגעגעת לאמא, שהיא שם בחוץ ואסור לה להיכנס...אבל היא אוהבת
אותך.....לא יודעת מה היה עובר מתוך זה אבל את הנימה בקולי היא היתה שומעת. את
החיבוק היא היתה מבינה.

מצויין, היית מחבקת אותה. מרימה אותה. לפעמים זה הדבר הכי פשוט והכי
נכון לעשות

אולי הייתי שרה לה. שיר ערש או משהו....

אז איך את מחברת לחוסר הוודאות, לפחד להישאר לבד, למותו של בעלך?

יש את החיבור הברור של אי הוודאות של עד מתי יש לי אותו, את בעלי. אין
שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לגרום לו להיות איתי עד מתי שאני רוצה. כי ככה זה.
ככה זה בחיים. כמו שככה זה היה בקיבוץ, זה לא בשליטה שלי כמו שזה לא היה בשליטה של
הורי.

התמונה הזאת המחישה לי עוד יותר את התחושה של "אי אפשר אף פעם
לדעת מה יקרה", כלומר זה מאד קדום אצלי, מאד ראשוני.

רשמתי לפני את המשפט שהתחלנו איתו: פחד לאבד את בעלי ולהישאר לבד. זה
בעצם מה שקורה לתינוקת, שנשארת לבד. להישאר לבד זה להישאר עם מה?

זה להישאר עם חוסר האהבה, עם חוסר הטיפול. תחושה של אני לא בטוחה שיש
מישהו שאוהב אותי. וגם עם בעייתיות ב-well
being  שלי, למרות שבראש אני יודעת שזה לא נכון, כי אני
אישה בוגרת ומטפלת בעצמי. אבל בהקשר של הזיכרון זה העדר טיפול בסיסי, העדר אהבה.
מוזר לאן הגעתי.

לקראת סיום תראי מה קורה לך בגוף ואיך את יוצאת מהשיחה....הוא מבקש

אני עייפה, הראש כבד, הדמעות נעלמו, הנשימה חזרה להיות סדירה. הראש
ממש כבד. אני עדיין מנסה להבין מה בעצם ההקשר, מעבר לזה שהבאתי משהו מאד ראשוני.
אני יכולה להבין שזה מאד עמוק, מאד קדום אצלי חוסר הוודאות הזה. ושבטח המשכתי
לשחזר את זה שוב ושוב כל חיי....

אפשר להבין שזה קשור לאהבה, לצרכים בסיסיים.

רק שהיום אני זאת שיכולה לספק לעצמי אהבה. אולי זה ההקשר. זה מה שאני
מבינה. אני כבר לא תלויה, לא חסרת אונים, יכולה לאהוב את עצמי.

תבורכי, הוא אומר לי. עוד מעט תגיעי להריון, לעוברות.....

ובאמת כשעלתה לי התמונה הזאת כמעט הדפתי אותה הצידה. כי היה לי ברור
שזה לא זיכרון שלי.

נכון, הוא עונה. אבל זה חי לך בגוף. גם אם סיפרו לך את זה, כיוון שזה
קיים בגוף, הוא יכול לחוות את זה. את לגמרי חווית את זה עכשיו.

נכון, לגמרי הרגשתי את זה ולכן נשארתי עם זה. ואני כבר מתאמנת מיומנת
ומנוסה ויודעת שגם אם עולה לי דמיון פרוע – זה מה שעלה, זה רלוונטי, ועם זה אפשר
לעבוד.  

באימון סאטיה יש משהו שקוראים לו "מפת אימון" או "מפת חיים". 

המתאמן מתבקש לענות על שאלון שבעצם מפרט איך הוא רואה את חייו, מה הוא רוצה לפתח, במה הוא מאמין, איפה הוא רואה פערים בין הרצוי למצוי בחייו ובאילו מערכות יחסים הוא היה רוצה לחולל מפנה. 

כשהתחלתי להתאמן אצל המאמן הנוכחי שלי כתבתי את מפת האימון שלי - זה היה במרץ 2014.

מפת האימון היא דינאמית, ועם הזמן יש דברים שנפתרים, יש דברים שהופכים לא רלוונטיים, ויש דברים שלא חלה בהם שום תזוזה או שינוי או שגם מה שהתפתח שם עדיין לא השלים את דרכו....

לכן אחרי שנתיים המאמן שלי החליט לחדש את מפת האימון שלי, כלומר : לעבור על מה שכתבתי לפני שנתיים כשהתחלתי להתאמן אצלו, לבדוק מה מהדהד אצלי, מה כבר לא רלוונטי, מה עדיין כן....ואחרי כן לכתוב מחדש את המפה.

הוא מקריא את המפה שלי ששלחתי לו אז, ואני מקשיבה לו, ובודקת היכן זה מהדהד לי בגוף. אילו תגובות זה מעורר.  תחילה הוא מקריא את החזון. תמיד היתה לי בעייה עם הקטע הזה של המפה, החזון. בכתיבת החזון המתאמן אמור לדמיין איפה הוא בכל תחומי חייו בעוד 20 שנה ולתאר את חייו כאילו זה קורה בהווה. כשכתבתי את המפה הזאת ניסיתי לדמיין את עצמי בגיל 75. היה לי קשה עד בלתי אפשרי באמת לדמיין זאת, ואני שמה לב שיש דגש גדול מאד על הבריאות שלנו, של הילדים, של הנכדים....

מה שכן כתבתי ממש בהתחלת החזון הוא שאני באמת כרגע חיה את החלום, חיי כיום הם בדיוק כפי שאני רוצה אותם, כפי שהייתי רוצה אותם לו היו שואלים אותי לפני 10 שנים, אפילו לפני 5 שנים. לא הייתי משנה כלום. אז גם בגיל 75 אני רואה פחות או יותר את אותם הדברים. כל עוד אני ובעלי בריאים, צלולים, עוסקים בתחביבנו, בחיי החברה שלנו, מסודרים כלכלית...כל עוד ילדיי מסודרים, בריאים, מרוצים מהחיים...

כתבתי שאני ממשיכה ללמוד ולהתפתח, שזה משהו שמאד חשוב לי.

בסך הכל אני די שלמה עם החזון.

המאמן שם לב שאני כל הזמן שמה את בעלי לפני. במקום ראשון. מספרת על מה שקורה איתו ורק אחר כך את מה שקורה איתי. וגם שכתבתי בצורה עמומה על הייעוד שלי, שאולי מצאתי אותו (האימון?) ושהמשכתי לעסוק בו באותם 20 שנה שכביכול עברו מאז.

השלב הבא במפה הוא רשימת ערכים. המתאמן מתבקש לכתוב את הערכים שלו (כמו אהבה, יושר, נדיבות...) ולכל ערך לתת ארבע מילים נרדפות.

המאמן עובר בזריזות על הערכים שלי, שלא השתנו מאז, ומגיע לקטע שנקרא "כוונות חיים". בקטע הזה במפת האימון מתארים את אותם תחומים בחיים בהם אנחנו רואים פער בין מה שקיים במציאות לבין מה שהיינו רוצים.

בכוונת החיים הראשונה אני מדברת על רצון:  

רצון  - במהלך כל חיי הבוגרים אני עובדת על התחברות מחדש לרצון שלי. הייתי עסוקה בריצוי  ועמידה בציפיות שנים רבות עד שהגעתי למצב שאולי ידעתי מה אני לא רוצה אבל כבר לא היה לי מושג מה אני כן רוצה.

ואני רואה שאני עדיין עובדת על הנטייה לריצוי, משום מה בעיקר בזמן שאני מאמנת. ודווקא במערכות היחסים בחיי אני פחות עסוקה בריצוי או בעמידה בציפיות. כבר יותר ברור לי מה אני רוצה ולא רק מה אני לא רוצה. אני עדיין לא נוטה להביט קדימה מעבר לשבועות או החודשים הקרובים. גם בעבודה עם תקציב המשפחה אני בעיקר עוקבת מקרוב אחר מה שקורה אבל אין לי תכנון תקציב קדימה לשנה. יש מודעות גדולה מאד לכך שכל הזמן נכנסים דברים בלתי מתוכננים. יש לי שם עדיין דברים שאני רוצה להתפתח בהם.

הוא מבקש להסתכל על היום ולראות את אני עושה את מה שאני רוצה.

ואני שמה לב שאני עושה כמעט רק את מה שאני רוצה. כמעט אין לי דו שיח עם ציפיות, מה שפעם היה כל הזמן, ממש ניהל אותי. אני סורקת במוחי את מערכות היחסים בחיי עם בעלי, הילדים, ההורים, החברים....אני כמעט לא מתעסקת עם ציפיות.

יפה, הוא אומר

ואני מרגישה שזה ממש ענק, זה קרה בשקט בשקט ואין לי כמעט התעסקות עם ציפיות. אני מנסה לחשוב איפה כן. זה נכנס לאימון. פתאום נהיה לי יותר חשוב ויותר ברור שאני רוצה להיות ישירה. אם אינני רוצה לעשות משהו או שאני רוצה לעשות משהו בצורה אחרת, הרבה יותר קל לי פשוט להגיד את זה. פעם הייתי בדו שיח עם ציפיות הייתי מנסה למצוא דרך, הייתי זהירה יותר. המקום בו אני עדיין עובדת על זה הוא כשאני מאמנת. כאילו הרבה דברים שכבר ניקיתי במערכות היחסים בחיי עדיין עולים כשאני מאמנת. מעניין להסתכל על זה. צריכה לחשוב על זה. או יותר נכון לשים לב ולרשום לעצמי כשעולה משהו כזה. אני יכולה להגיד יותר מזה: היום כשעולה בי רצון אז ברוב המקרים אני פשוט עושה את מה שאני רוצה, ובמקרה שזה לא כל כך פשוט לעשות מייד את מה שאני רוצה, היום הרבה יותר פשוט לי להביע את מה שאני רוצה. בעבר לא היה מובן מאליו עבורי לבצע את מה שאני רוצה או להביע את מה שאני רוצה. בעבר חששתי מתגובות. אני יותר חופשיה, יותר ישירה.

יפה, הוא אומר, הרצון החופשי התפתח. זה מאד משמעותי. כיף לראות את הפירות.

בכוונת החיים הבאה אני מדברת על הגשמה.

הגשמה – הגשמתי את ייעודי כרעיה, פרנסתי בכבוד את משפחתי שנים רבות, הצטיינתי בעבודתי  אבל אני מרגישה שטרם הגשמתי את ייעודי כאדם כי טרם מצאתי אותו.

שזה שוב מדבר על אימון, כן או לא

תבדילי, הוא מבקש, בין ייעוד לבין ביצוע של הייעוד

אוקיי, אני חושבת. אני רוצה באמת להבדיל בין הייעוד לבין הביצוע של הייעוד. האמת שהיום אני פחות עסוקה בזה. התחושה של "אני חייבת למצוא את הייעוד שלי" היא משהו שדי השתחרר. כל חיי הסתובבתי עם תחושה שיש מול עיני מן וילון כזה שמאחוריו מסתתר הייעוד שלי ואני חייבת למצוא דרך להסיט את הוילון ולגלות מהו. ונדמה לי שבשנתיים האחרונות משהו התחיל להתמסמס בתמונה הזאת. זה לא בדיוק ככה. זה לא שיש איזה וילון שמאחוריו מסתתר הייעוד. עצם המילה "ייעוד" שינתה את המשמעות או את העוצמה בעיני.

יש את ההקשר, את הייעוד הגדול,  הוא מסביר, ויש את הביצוע שלו. למשל ייעוד של להקל על סבל בעולם. יכול להיות רופא, ליצן, פסיכולוג, מאמן. זה הכלי שדרכו אני מממש את הייעוד.

נדמה לי שהבנתי. יותר ויותר ברור לי שהתפקיד שלי תמיד היה קשור ללהקשיב לאנשים ואפילו להיות מן ראי בשבילם, גם כשלא הייתי מוכשרת לזה בשום דרך, באופן טבעי. ושבעצם עשיתי את זה לא משנה איפה הייתי ולא משנה מה היה התפקיד הרשמי שלי באותו מקום. וכרגע אני עדיין באמת בוחנת אם הכלי הזה של האימון הוא הדרך הכי טובה לממש את הייעוד של ההקשבה.

נכון, זה הרבה יותר מדויק.

כן, זה באמת יותר מדויק. תודה שניסחת את זה ככה. כך זה יותר בהיר לי.

הכוונה שלך אומרת : האם האימון הוא הדרך להגשים את הייעוד שלי. להקשיב ולהיות ראי לאנשים.

עשיתי את זה עם חברים, במשפחה, בכל מקומות העבודה.

 כלומר הייעוד שלך נמצא לכל אורך חייך.

נכון, וכשלמדתי לאמן הלכתי וחיפשתי כלי שמשכלל את מיומנות ההקשבה ושדרכו אוכל להביא את זה לידי ביטוי. כמו כל דבר אחר שחוויתי על עצמי והרווחתי ממנו כמו העיסוי והרפלקסולוגיה, וההילינג והרייקי והאסטרולוגיה ולמדתי אותו כדי שגם אחרים יהנו ממנו דרכי. השאלה היא האם האימון הוא כלי שאני מבטאת כמו שאני רוצה.

מה לא פתור לך שם?

עדיין יש לי דיבור על "האם אני עושה סאטיה כמו שצריך?".

מבחינת ההקשבה זה מתממש?

כן, מבחינת ההקשבה והראי זה מתממש. גם מבחינות מציאת ההקשר ושאלת שאלות נוקבות. אבל אני לא בטוחה שאת כל העקרונות והמרכיבים של סאטיה אני מבטאת כמו שצריך. עדיין יש את השיחה של "אני לא מספיק טובה".

הוא עובר להקריא את כוונת החיים הבאה: 

ביטחון – אני שואפת להגביר את הביטחון בעצמי, ביכולת שלי להתמודד עם כל מצב שיצוץ בחיי ולהגשים כל חלום וכל רצון שעולה בי. חשוב לי להיות בטוחה בעצמי מבחינה אישית וכלכלית.

איך את ביחס לביטחון העצמי שלך? היכולת להתמודד עם כל מצב שיצוץ?

אני מכחכחת בגרוני, עולה חנק. אני אומרת שזה עלה כאן בהרבה אימונים שלנו, והרבה השתחרר.

איך את יודעת שהשתחרר?

אני רואה איך אני מתמודדת עם דברים. אבל יש שם עדיין דברים לא פתורים. ברשימת הניקיון יש סעיף שאומר "אני בטוחה ביכולת שלי להתפרנס", שהגוף שלי עדיין מגיב אליו. יש אי וודאות.

איך אי וודאות מתחבר לביטחון עצמי? זה נשמע שאם מישהו לא וודאי הוא גם לא בטוח. כאילו זה משפיע אחד על השני.

יש אנשים שמסתובבים עם תחושה פנימית, עם ידיעה פנימית, שלא משנה מה יקרה הם יצליחו להרוויח כסף. ולמרות שבראש אני מספרת לעצמי שזה נכון, יש לי כל מיני דרכים להרוויח כסף אם נורא אצטרך, בגוף זה לא מרגיש כך. יש תחושה של תלות. זה תלוי – למשל אם ארצה לחזור למחשבים זה תלוי אם מישהו ייקח אותי. באימון אני עוד לא מגרדת את קצה הציפורן של להתפרנס מזה. אם אלך להציע את עצמי בתור זבנית, פקידה, לא סביר שמישהו ייקח אותי. הם כבר לא לוקחים מבוגרים. יש תחושה שזה לא תלוי רק בי. אין לי את הוודאות שבעת הצורך יש לי את היכולת לפרנס את עצמי. זה בתחום הכלכלי.

אוקיי, הוא אומר, אז אין לך ודאות בתחום הפרנסה.

יש לי מנגנון שאומר שכל עוד אני לא יודעת משהו אז אין לי בטחון בו. איך אנסח? למשל במחשבים. יש לי סופר זהירות. עד שאני לא מרגישה בקיאה ב-120% במשהו אני לא מעזה להצהיר על עצמי כיודעת, כמומחית. למשל מאד אהבתי להרצות וללמד. לא יכולתי להציג נושא או להרצות עליו עד שלא הרגשתי שאני בקיאה בו ב-200%. לא יכולתי לסבול להיות במצב שמישהו ישאל אותי שאלה ולא אדע לענות על המקום. זה לא חייב להיות ככה. אנשים יודעים בערך וקופצים למים. כששואלים אותם שאלה כזאת הם אומרים "זו שאלה מאד מעניינת, אין לי כרגע זמן להתייחס אליה" והולכים ומבררים ועונים אחרי כן. אז זאת אחת הבעיות שלי עם ביטחון. שעד שאני לא 100% מתמצאת במשהו אני לא בטוחה.

תחושת ביטחון לידע, התמצאות. משהו שתלוי בחוץ. ידע זה דבר חיצוני.

כנראה שיש קשר אצלי בין בטחון לבין דברים חיצוניים כמו ידע.

את תולה שככל שיהיה לך יותר ידע, ואנחנו לא יודעים מה זה הידע הזה ומתי זה יקרה, אז תגידי לעצמך שאת בטוחה.

זה לא כמות של ידע, זו היכולת שלי להפנים את הידע הזה. זה לא לדעת, זה להשתלט על זה, to own it. זה מנגנון, אני בטוחה. זה מונע את תחושת הביטחון.

מי את שם בעצם עד שזה קורה?

אם אני חסרת ביטחון אז אני גם תלויה, לא לגמרי עצמאית. וגם חוששת. אם אני לא בטוחה אני חוששת. זה הסטאטוס של ביטחון כרגע. ויש את כל הענף של הביטחון העצמי של איך אני נראית וכו'. זה חלק מהעניין.

החשש או התלותיות משתקפים גם באיך שאת נראית וגם בעיסוק שלך וגם ביצור הכלכלי שלך. הבנתי. מצוין.

הכוונה הבאה מפתיעה אותי. לא זכרתי שכתבתי אותה במפה. 

יצירתיות – הייתי רוצה להיות יותר יצירתית. אני יודעת ללמוד וליישם אבל אני מסתובבת עם תחושה שמעולם לא יצרתי משהו חדש. אולי קצת בתחום הכתיבה והמוסיקה, כשהייתי צעירה, אבל חשוב לי לפתח את זה 

בתחום הזה לא עשיתי כלום. אין תזוזה. קשה לי עם זה. שאין תזוזה. לא זכרתי שכתבתי את זה, ובאמת אני בכלל לא חושבת על עצמי כעל יצירתית. זה אף פעם לא הטריד אותי ופתאום זה בא לידי ביטוי במפה.

מה זה עשה בגוף?

עולה עצב. דמעות. מה גרם לי לכתוב את זה בתור כוונת חיים? אני חושבת ששוב יש פה, כמו עם הייעוד והוילון, יש משהו שאני קוראת לו "יצירתיות" ששווה לחקור אותו.

הכוונה הבאה היא: 

קבלה עצמית – עם השנים אני לומדת יותר ויותר לקבל את עצמי כפי שאני, אבל "המבקר הפנימי" לא מפסיק לעבוד. התחום שבו זה הכי בולט זה הגוף, המשקל העודף, אבל זה בעצם מתפרש על הרבה תחומים.

זה כמו הביטחון, אני אומרת לו.  זה משותף להרבה דברים.

הכוונה הבאה שכתבתי במפה לפני שנתיים היא: 

נינוחות –  חשוב לי לפתח את היכולת להיות נינוחה בלי קשר לנסיבות. זה קשור גם לקבלה עצמית ולביטחון, אני מניחה. חשוב לי להרגיש בנוח בתוך עצמי והיכן שאני נמצאת, ועם מי שאני נמצאת. בינתיים, לפחות, התקדמתי למקום שבו אני לא נמצאת היכן שאני לא מרגישה נינוחה, ואני לא נמצאת עם מי שאני לא מרגישה נינוחה. אבל זה רק צעד בכיוון הנכון.

באמת ניקיתי מחיי, למשל, את הציפיות. אין לי מערכות יחסים עם אנשים שלא נינוח לי איתם, לא מסתובבת במקומות שגורמים לי אי נוחות. עדיין לא נוח לי בתוך הגוף שלי, ועדיין זה אחד המצפנים שלי, הנינוחות. אני לוקחת כמודל את החתולים שלי. הם תמיד עושים רק מה שנוח להם, יושבים איפה שנעים להם והם מרגישים נהדר בתוך הגוף שלהם. אני רוצה להיות ככה.

אוקיי אז יש פה גם את הנושא של הגוף, הוא מסכם. 

ובקטע של מערכות יחסים כתבת:

יחסים -

יש לי שתי מערכות יחסים עיקריות שאני רוצה לעבוד עליהן.

מערכת היחסים שלי עם בעלי, היא באמת משהו מיוחד, יוצא דופן. יש בה אהבה עצומה, כבוד הדדי, חברות מופלאה, שיתוף והדדיות וסינכרון מדהים. אבל עדיין מדי פעם אני מרגישה שיש בתוכי משהו שבמקרים מסוימים גורם לי להגיב אליו כאילו היה אבא שלי.

לכן, באיזשהו אופן אני מאמינה שאם אחולל מפנה במערכת היחסים שלי עם אבא שלי, זה יחולל מפנה משמעותי גם במערכת היחסים עם בעלי. ובכל מקרה אני מדברת על מפנה שאני רוצה לחולל בתוכי ביחס לשתי מערכות היחסים האלה.

אז מה קרה עם אבא שלך? עבדנו על זה הרבה. זה הציר שלנו פחות או יותר.

נכון, אבל באימונים האחרונים עולה גם מערכת היחסים עם אמא, זה עוד נדבך שכל הזמן אמרתי לעצמי שזה יטופל אחר כך. אבל זה כנראה מאד משולב. דיברתי על אבא גם בגלל שקשה לי עם אבא, עד היום, ועם אמא לא קשה לי. הקריטריון הכי מדיד זה את מי קל לי לחבק, ואת אמא קל לי לחבק עכשיו מה שלא היה פעם. אז כן, יש שם עוד עבודה. יש לי תחושה שכמעט כל דבר שאתאמן עליו איכשהו יוביל למערכת היחסים הזאת.

בתוך מערכת היחסים הזאת יש את הרצון, את הביטחון, הקבלה העצמית....

הקבלה העצמית זה מאמא. גם הביטחון זה חלק מאמא. התלותיות, החוסר יכולת להתפרנס, הקטע של לשים את בעלי ראשון.....זה גם בא ממנה. בשום מקום אחר לא רואים את הדמיון בין היחסים שלי עם בעלי לבין היחסים בין הורי. זה צץ רק בנקודות האלה.

אוקיי, מעניין.

אני רוצה לציין שבשנתיים האחרונות היחסים עם בעלי באמת עברו טרנספורמציה. ממש מרגישה את ההבדל בין החששות שהיו פעם לבין היום. אני הרבה יותר רגועה, יותר ישירה, הכל יותר פשוט, לא צריכה לעשות מניפולציות, לחשוב איך לנסח כדי שזה יעבור בסדר. ניקינו פה הרבה דברים.

אבל אני רוצה להשאיר את זה במפה, כי זו המערכת הכי חשובה שיש לי ואני רוצה להמשיך לשפר אותה.

אז לקראת סיום, אם מסתכלים על כל מה שעברנו מה את רואה על איפה שאת היום ומה את רואה על ההמשך?

אני רואה הרבה יותר בהירות לגבי כל מיני מנגנונים וחששות ופחדים שצצים לי ביום יום, ומחלקם השתחררתי. הדבר העיקרי שדווקא לא בא לידי ביטוי במפה, כנראה כי התחלתי לשחרר אותו עוד קודם, הוא נושא הכעס. בעבר הייתי מתלקחת בשנייה. זה כבר כמעט לא קיים. זה ממש מדהים בעיני. גם הייתי נפגעת הרבה. זה חלק מהישירות כנראה.

והרצון, הוא מוסיף.

יש הרבה יותר רוגע, אני הרבה יותר בצד של הנינוחות ובאמת הרצון שלי יותר בא לידי ביטוי ביום יום.

והלאה? יש דברים שרק נגענו בהם. אני מפשילה שרוולים ויש עוד המון על מה לעבוד.

הלאה זו התבוננות יותר מעמיקה. בנושא הביטחון, בנושא של למה זה תלוי...

דרך איזו מערכת יחסים זה מגיע?

גם אבא וגם אמא. אם נתעסק עם אבא ואמא נגיע להכל.

טוב, יופי. היתה לי שיחה מעניינת מאד.

כן, יש על מה לעבוד.

אשמח אם תכתבי מפה חדשה ותשלחי לי, הוא מבקש.